בדיוק לפני שנתיים, ב-28 בדצמבר 2008, יצא "ידיעות אחרונות" בכותרת ראשית שזעקה: "חצי מיליון ישראלים תחת אש". כך בחר העיתון לדווח לקוראיו על פתיחתו של מבצע עופרת-יצוקה, שכידוע, הכניס תחת מצור אש את תושביה הפלסטינים של רצועת עזה. נזכרתי במסגור הזה של ההתרחשות למראה עמוד השער של "ידיעות" ביום שלישי השבוע: "צה"ל: מות המפגינה – פברוק; קצינים בכירים: המפגינה מבילעין לא מתה משאיפת גז. כנראה היתה חולת סרטן".

כמו בזמן עופרת-יצוקה, כך גם השבוע: ברגע של מצוקה בטחונית או מבוכה שמקורה בהתנהלות בעייתית של מערכת הביטחון, יש עיתונאים ישראלים רבים שמצדיעים לגרסה הרשמית שמפיצות הרשויות ואינם משיגים עליה.

גז מדמיע בהפגנה בבילעין. 17.12.10 (צילום: קרן פרימן)

גז מדמיע בהפגנה בבילעין. 17.12.10 (צילום: קרן פרימן)

בזמן חירום נוטה התקשורת – בכל מדינה – להתנהל כפי שמכתיבות לה בלוטות הפטריוטיות (וכפי שמצפה ממנה הציבור): היא מזדהה עם היעד הלאומי שמציב השלטון ומדכאת את מנגנון החיסון, המצוי אצל כל עיתונאי ראוי לשמו ומניע אותו, בדרך כלל, להטיל ספק בדברורים שהנציגים הרשמיים מזינים אותו בהם. התסמונת הזו חוזרת על עצמה כמעט בכל מערכה צבאית שישראל מעורבת בה, ובפעם האחרונה היא באה לידי ביטוי לפני שנתיים בעזה.

תוצאות ההתנהלות הזו היו מביכות לתקשורת ומזיקות למדינה: נכונות העיתונות הישראלית לציית לכללי הסיקור שכפה עליה צה"ל – איפול ממושך על המתרחש בשטח, דקלום המסרים שניסח דובר צה"ל בלי אפשרות לברר את אמינותם, התעלמות מתוצאות הפעילות הצבאית הענפה והקטלנית על האוכלוסייה האזרחית ברצועה – לא זו בלבד שהעמידה בדיעבד באור מביש את תפקודה בעת המבצע, אלא תרמה להסתבכות המדינית של ישראל ולפגיעה הקשה בתדמיתה.

למי שזקוק לתזכורות: התקשורת הישראלית הדחיקה את המשמעות המצטברת של אופי הלחימה הסביבתית הנוקשה שהפעיל צה"ל בעת המבצע והידהדה את הגרסאות הכוזבות, או המטעות, או המתחמקות, של הדוברים הרשמיים על נסיבות מותם של עשרות אזרחים שהסתתרו בבית-ספר בג'באליה, על הטענות הפלסטיניות באשר לשימוש שעשה צה"ל בפצצות זרחן, על טיבם של לובשי המדים (שוטרים או אנשי חמאס?) שנהרגו בהפצצות האוויריות שפתחו את המבצע ועוד.

עד שבא דו"ח גולדסטון, שהחשיד את ישראל בביצוע פשעים נגד האנושות, ותבע מצה"ל לחקור שורה ארוכה של מקרים שבהם נעשה לכאורה שימוש לא מוצדק בנשק קטלני נגד אזרחים. ועד שבאו בעקבותיו תחקירי צה"ל ונתנו אישור, לפחות בחצי פה, לכמה מממצאיו.

מה שמכעיס באופן שבו דיווח השבוע "ידיעות אחרונות" (ועימו כלי תקשורת אחרים, כשהיוצאים מן הכלל הם "הארץ" ובמידה פחותה "מעריב") על נסיבות מותה של ג'וואהר אבו-רחמה בבילעין הוא חוסר המידתיות. לא זו בלבד שהעיתון הזה (וכלי תקשורת אחרים) לא הפיק לקחים מתפקודה המביש של התקשורת בעת מבצע עופרת-יצוקה, אלא שהוא מוסיף להתמסר ללא היסוס לגרסאות הרשמיות המופקות בצה"ל ונותן להן ביטוי רועש, גורף, בכותרתו הראשית, בלי לשאול את עצמו אם הזהירות העיתונאית אינה מחייבת אותו לסייג את דיווחו.

עיתון רשאי להחליט שהוא מעניק מלכתחילה אמון מלא לדוברים הרשמיים ושבבחירה בין גרסת צה"ל לגרסת הפלסטינים, הוא מעדיף תמיד את הראשונה. מי שנוהג כך יסתמך, מן הסתם, על שורה לא קצרה של מקרים שבהם הופרכה תמונת המצב ששירטטו הפלסטינים (המפורסמים שבהם: הבדיה על הרג מאות פלסטינים תמימי דרך במחנה הפליטים ג'נין בעת מבצע חומת-מגן וסימני השאלה שנתלו מעל הגרסה הפלסטינית באשר לנסיבות הריגתו של הילד מוחמד א-דורה בשנת 2000).

מי שנוהג כך, מחליט במודע להתעלם משורה לא קצרה של מקרים שבהם דוברי צה"ל לדורותיהם נמצאו מסלפים את המציאות (היקף הריסת הבתים ברפיח בינואר 2001, מות חמישה ילדים פלסטינים בחאן-יונס ממטען שהניח צה"ל בנובמבר 2001, נסיבות מותה של פעילת השלום רייצ'ל קורי ועוד ועוד). ברם, לא אמינותו של מוסד דובר צה"ל נדונה כאן, אלא התנהלותו המקצועית והאתית של "ידיעות אחרונות".

יום לאחר הפרסום הרעשני והפסקני על נסיבות מותה של אבו-רחמה (היא כלל לא היתה בזירת האירוע; לצה"ל אין נגיעה למותה; הפלסטינים פיברקו גרסה וזייפו מסמכים כדי לחולל פרובוקציה תקשורתית ולפגוע בישראל), לא טרח "ידיעות אחרונות" לפרסם ידיעת המשך הנותנת ביטוי לגרסת בני משפחתה. כמה כלי תקשורת אחרים, ובראשם "הארץ", נהגו באופן שונה: כתביהם יצאו לשטח, דובבו את בני המשפחה, בדקו את התיעוד הנוגע לנסיבות אשפוזה ולמועדו וגוללו תיאור המציב סימני שאלה כבדים (בלשון המעטה) מעל גרסת צה"ל. "ידיעות אחרונות" לא פירסם על כך מלה; "ישראל היום" הסתפק בידיעה בת כמאה מלים שהוצנעה בתחתית עמ' 5.

קוראי "ידיעות אחרונות", שהם כידוע כמעט מחצית מכלל קוראי העיתונים במדינה, נמצאים מאז יום שלישי השבוע תחת הרושם שמשפחת אבו-רחמה המציאה בזדון סיפור על הרג בתה, ג'וואהר, בידי לוחמי צה"ל (או משמר-הגבול). על הידיעה בעניין זה חתום יוסי יהושוע ואחראים לה גם עורכיו. קוראי "ישראל היום", שהם כידוע כמעט המחצית השנייה של כלל קוראי העיתונים במדינה, נותרו עם רושם דומה, לבד מחדי העין ביניהם שגילו בשולי אחד מעמודיו הפנימיים את הידיעה הקצרצרה שכותרתה: "משפחת ההרוגה בבילעין: היא לא מתה ממחלה".

"ידיעות אחרונות" עשה במקרה זה שירות רע לקוראיו. הוא סיפק להם מידע שנוי במחלוקת (במקרה הטוב) ומנע מהם את האפשרות לעמת אותו עם מידע סותר. הוא (וכמוהו גם "ישראל היום", אם כי באופן יותר מתון) מיצב את התקרית בבילעין – בדיווחים החדשותיים ובטורי פרשנות – כהמחשה לזדונם של הפלסטינים, בעוד שטיבו האמיתי של האירוע הוא מוות טרגי של אשה צעירה (אמנם פלסטינית) שניצבה בשוליה של זירת ההפגנות נגד הגדר.

בין אם מותה נגרם מפגיעה ישירה של רימון גז ובין אם היא מתה ממחלת רקע שהעצימה את חשיפותה לחומר הרעיל, אבו-רחמה נפלה קורבן לנסיבות שבהן כוחות הביטחון של ישראל הפעילו חומר כימי כדי לפזר הפגנה. צה"ל לא התכוון להרוג את אבו-רחמה, אבל נקלע למצב שבו פעילותו תרמה, אם לא גרמה באופן מוחלט ובלעדי, למותה.

התנהלות מבצעית שגרתית התפתחה לתקלה שגבתה חיי אדם. זה מצב מביך שמאחוריו עומדים קצינים וחיילים. נסיבות כאלו מייצרות תירוצים, הכחשות, הדחקות וגם, לעתים, גרסאות כוזבות. תפקידו של דובר צה"ל להביא לציבור תיאור אמיתי, מדויק ככל האפשר, של האירוע. תפקידו גם להודות בכשל או בתאונה שאירעה ולהביע צער כאשר התנהלות צה"ל גורמת לקורבנות שווא.

אם הוא נמנע מכך, או משתהה, תפקידה של התקשורת לתבוע זאת ממנו, ולחלופין לעשות כל שביכולתה כדי להציג ממצאים מהימנים, פרי תחקירה העצמאי, על ההתרחשות. בשום פנים לא מתפקידה לשנן כמו תוכי את הגרסה הראשונית, הבלתי מוסמכת מעצם טיבה, של "גורמים בצה"ל". זה, למרבה הבושה, מה שעשה "ידיעות אחרונות" השבוע.