ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת תדון בשבוע הבא בהצעת חוק שלפיה צילום של אדם שנפגע בעבירת מין, במטרה לפרסם את הצילום, יהיה עבירה פלילית. הצעת החוק הוגשה על-ידי חברות-הכנסת ציפי חוטובלי ואורית זוארץ, בתמיכת 29 חברי-כנסת, מדני דנון ועד לחנין זועבי, וכבר עברה בקריאה טרומית במליאת הכנסת. מציעות החוק מסבירות:
"החוק בנוסח הנוכחי אינו מגן דיו על פרטיותו וכבודו של הנפגע המצולם. זאת, משום שהחוק הקיים מונע אך את פרסום פרטיו, אך לא מגן עליו מפני הטרדה הכרוכה במרדף שמנהלים אחריו צלמי עיתונות. במצב דברים זה נאלץ הנפגע בעבירה להסתתר ולהימלט מפני החפצים לזכות בתמונה מוצלחת. המפגש של נפגע העבירה עם צלמי העיתונות גורם סבל גדול לנפגע העבירה, הנמצא ממילא בשעת מצוקה אישית גדולה".
במלים אחרות, החוק המוצע נועד למנוע מרדף של צלמי עיתונות אחרי אל"פיות ובי"תיות. חשוב לשים לב: האיסור המוצע הוא על עצם פעולת הצילום. החוק הקיים (סעיף 352 לחוק העונשין) אוסר פרסום של פרטים מזהים, אבל אינו אוסר את הצילום, שמתרחש במרחב הציבורי – בדרך כלל באזור בית-המשפט.
תכלית ההצעה ראויה. הצופים סקרנים אולי לראות איך נראית א' שהתלוננה נגד נשיא המדינה, או א' שהתלוננה נגד השוטר הבכיר, אבל מי שצופה בתמונות של הקורבנות שהעזו להתלונן – צעד לא טריוויאלי בכלל – וכעת מסתתרות מפני הצלמים, תוהה: מדוע לא מניחים להן? (הנפגעים בעבירות מין הן במקרים רבים נפגעות. הצעת החוק מנוסחת בלשון זכר, לפי הכלל הלשוני שלשון זכר משמעו גם לשון נקבה).
אבל, אף שהמטרה ראויה, הצעת החוק אינה ראויה. בחוק הקיים כבר יש איסורים, אלא שהם אינם נאכפים. האיסור החדש יהיה קשה לאכיפה, והאמצעי שיש בו – איסור על עצם איסופו של חומר גלם עיתונאי – זר לחופש העיתונות.
המרדף המטריד
כאמור, החוק הקיים אוסר פרסום פרטים מזהים. מדוע, אם כן, הצלמים מצלמים מלכתחילה את מה שאסור לפרסם בדיעבד? התשובה נמצאת בפיקסלים שמוסיפים כלי התקשורת על פניהן של המתלוננות. התוצאה היא שהתקשורת נוטה להראות את הנפגעות ואת גופן, אבל מטשטשת את פניהן ואת זהותן. זו כמובן הכללה, אבל נדמה לי שזהו הנוהג הנפוץ. הפיקסלים מכסים טפח ומגלים טפחיים.
למיטב ידיעתי, לא הוגשו כתבי אישום נגד כלי תקשורת בגין הפרת האיסור הקיים על פרסום פרטים מזהים. אכן, הרשעה במשפט פלילי אינה פשוטה: רף הראיות גבוה, צריך להוכיח מחשבה פלילית של הנאשמים, ולמשטרה יש תקציב מוגבל וסדרי עדיפויות. עדיף לתפוס את האנסים מאשר להיאבק בעיתונים. אבל אם כך, מה יועיל עוד איסור פלילי, שיהיה קשה עוד יותר לאכיפה? האם המשטרה תצלם את כל הצלמים שמצלמים את המתלוננת?
אפשרות אחרת שנשקלת בכנסת היא לקבוע את האיסור במסגרת חוק הגנת הפרטיות ולא במסגרת חוק העונשין. זה שינוי משמעותי: העונש בחוק הגנת הפרטיות חמור בהרבה (עד חמש שנות מאסר, תלוי בנסיבות), לעומת העונש המוצע (עד שנה אחת). נוסף לכך, בחוק הגנת הפרטיות יש אפשרות גם לתביעה אזרחית. שם לא צריך להוכיח "כוונה", אלא רק את המעשה עצמו, ואפשר לתבוע פיצוי ללא הוכחת הנזק, בסכום של עד 50 אלף שקל.
במלים אחרות, במקום להעמיס על המשטרה עוד אכיפה שלא תבצע, מיקום האיסור בחוק הגנת הפרטיות יאפשר לנפגעות לתבוע במישרין את צלמי העיתונות שרדפו אחריהן. פגיעה בכיס יכולה להיות אפקטיבית לא פחות מאשר עונש פלילי. שינוי הגג המשפטי יסייע לנפגעות לזכות בקצת פרטיות.
מצד שני, בחוק הגנת הפרטיות יש כמה טענות הגנה שיוכלו הצלמים להעלות, ובעיקר הטענה שבפעולתם היה עניין ציבורי. במקרה של צלמי עיתונות, העניין הציבורי קיים כמעט בהגדרה. ההגנה הזו היא מפתח מרכזי לאיזון בין חופש העיתונות ובין ההגנה על הפרטיות. אם תוחרג ההגנה הזו (מחשבה ששר המשפטים יעקב נאמן העלה בדיון בקריאה הטרומית בהצעת החוק), כלומר אם החוק ימנע מצלמים לטעון שהיה אינטרס ציבורי בצילום, התיקון לחוק יתנגש חזיתית בחופש העיתונות.
אבל, אולי לא צריך את כל זה. בחוק הגנת הפרטיות כבר יש איסורים שחלים על המצב של מרדף וצילום של נפגעי עבירות מין. בייחוד סעיף 2(1) לחוק מתאים למצב הזה: הסעיף קובע ש"בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת" הם פגיעה בפרטיות. לכן, אם יש צלם אגרסיבי, שהולך, רודף ומצלם את מי שנפגעה בעבירת מין, גם כשהיא מבהירה במלים או בהתנהגות שיניח לה ולא יצלם אותה, הרי שמדובר בהטרדה מהסוג שחוק הקיים כבר אוסר.
אם כך, הרי שאין צורך בהצעת החוק החדשה. כבר יש איסור שמכוון בצורה מדויקת יותר לבעיה שרוצים למנוע: המרדף המטריד. אבל גם כאן, לא ידוע על תביעות שהוגשו לפי הסעיף הזה.
לפני שהכנסת מוסיפה עוד איסור פלילי או עוד עוולה אזרחית לספר החוקים, מוטב לבחון מדוע יש צלמים שאינם מצייתים לחוק הקיים ומדוע הוא אינו נאכף. אין טעם לחוקק עוד חוק שלא ייאכף. הצהרות של הכנסת באמצעות חקיקה הן יפות, אבל אם הן אינן משיגות את המטרה, הן לעג לרש.
מרחב נשימה
ואם בכל זאת יבקשו הח"כים לחוקק, ויבטיחו להם שהפעם תהיה אכיפה, ומאחר שהמטרה ראויה מאוד – מדוע מוטב בכל זאת להימנע מהחקיקה? התשובה היא, כמובן, חופש הביטוי וחופש העיתונות.
אכן, אין חופש להטריד א/נשים, בוודאי לא את מי שכבר נפגעו, התלבטו אם בכלל להתלונן, והעזו, בדיוק כמו כל האל"פיות. מנגד, העיתונות זקוקה למרחב נשימה לפעולה. לפעולה העיתונאית יש, בהקשר הזה, שני שלבים: איסוף החומר ופרסומו.
בשלב הראשון, המגבלות שיש בדין הן כלליות: אסור לפרוץ לבית כדי להשיג חומר גלם עיתונאי – זו פריצה. אסור להפר פרטיות של אדם כדי להשיג חומר גלם ללא אינטרס ציבורי מספיק – זו פגיעה בפרטיות. האיסורים הספציפיים שיש בדין על פעולת התקשורת מתייחסים כמעט רק לשלב השני, שלב הפרסום. אסור לפרסם פרטים מזהים של קורבנות עבירה. אסור לפרסם צילומים של קטינים שעומדים לדין, וכמובן איסורי צנזורה וצווים של בית-משפט.
ההיגיון שעולה משורה של דברי חקיקה קיימים הוא שיש לאפשר גמישות בשלב איסוף החומר העיתונאי, ולהגביל רק את השימוש בו. בשלב הביניים, אחרי האיסוף ולפני הפרסום, נכנס לפעולה שיקול הדעת העיתונאי: שיקולי עריכה, שיקולים אתיים, וגם הוראות משפטיות. אם יש כשל בשלב הזה, למשל פרסום פרטים מזהים שאסור היה לפרסם, או שהפיקסלים על הפנים היו סמליים בלבד – יש חוק, וראוי לאכוף אותו.
ההפרדה בין שלב האיסוף לשלב הפרסום מאפשרת לעיתונות מרחב נשימה. לפעמים הצלם מגלה מה נקלט בעדשה רק בחדר העריכה.
אבל הבעיה נותרת בעינה. נפגעות העבירה המינית, שעכשיו נאלצות לברוח מהצלמים, נופלות בפער שבין איסוף החומר העיתונאי ובין פרסומו. בחוק יש פתרון מתאים – האיסור על הטרדה. כדאי להתחיל לאכוף אותו. התוצאה צריכה להיות שלצלם מותר, להטריד אסור.
אם בכל זאת תתקבל הצעת החוק, כיצד תנחה העורכת את צלמיה לקראת יום צילומים בבית-המשפט? היא תאמר להם: צלמו רק את עורכי-הדין. הביאו צילומים כלליים. צלמו את הנאשם, כמובן. אל תצלמו את המתלוננת. אם החוק יתקבל, זו הנחיה שהצלמים יצטרכו ללמוד לחיות איתה, וזה אולי קשה, אבל אפשרי. זו הנחיה טובה מאוד גם כיום, אבל בשביל הנחיה כזו לא צריך עוד חוק שלא ייאכף ויצמצם את מרחב הפעולה של העיתונות. מה שצריך הוא שכל ישר וקצת רגישות אנושית.
מיכאל בירנהק הוא פרופסור בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב ומחבר הספר "מרחב פרטי: הזכות לפרטיות בין משפט לטכנולוגיה"