הסרט הקנדי "התאגיד" ("The Corporation"), משנת 2003, עוסק בתופעה המודרנית המכונה "תאגיד", ארגון הנחשב מבחינה משפטית כ"אדם". אם התאגיד הוא אדם, נטען בסרט, בואו נבדוק את אופיו. אבחון קליני שעורך הסרט בהתאם להנחיות ארגון הבריאות העולמי מוביל למסקנה שהתאגיד הוא פסיכופת.
נזכרתי בסרט הזה כאשר קראתי בבלוג של דבורית שרגל, "ולווט אנדרגראונד", רשומה שנכתבה על-ידי מי שקורא לעצמו בשם "עובד 'מעריב'", וכותרתה "זקי, אל תפגע במשפחה". בפסקה האחרונה כותב הכותב האנונימי: "אני פונה אליך בשם כל העובדים ב'מעריב', אל תפגע בנו, זקי. אל תקצץ לנו שוב בשכר. אל תוריד את ראשנו עוד יותר. אנחנו המשפחה שלך, ובמשפחה לא פוגעים".
המונח "משפחה" ("משפחת מעריב", "משפחת סלקום", "משפחת סופר-פארם") הוא בראש וראשונה המצאה של התאגידים עצמם. אם נשכנע את העובדים שאנחנו משפחה, אמרו לעצמם התאגידים, נפיק מכך שתי תועלות מרכזיות: נאמנות ורצון אינסופי לתרום, להשקיע ולעבוד קשה. אחרי הכל, בשביל המשפחה שלנו ניתן הכל, לא?
(צילום: אוויל ארין, רשיון cc, עיבוד: "העין השביעית")
באופן מזעזע ומדהים, עובדים רבים מאמינים באמת ובתמים שהם עובדים בארגון שהוא סוג של משפחה. התעמולה הזולה, הפשטנית והבוטה התגלתה כיעילה. אחרת איך אפשר להסביר את העובדה ש"עובד 'מעריב'" פונה אל המולטי-מיליונר והבעלים החדש של "מעריב", זקי רכיב, וכותב לו, "אנחנו המשפחה שלך ובמשפחה לא פוגעים"?
נניח לרגע שאנחנו מקבלים – חלול ומטופש ככל שיהיה – את התואר "משפחה" כמתאר נכוחה את סוג הארגון שנקרא "מעריב" (או כל גוף תקשורת אחר). נניח. אם זו אכן משפחה, איזו משפחה היא? מה הם מאפייניה? מה אפשר ללמוד מדרך פעולתה, מהדרך שבה היא מתנהגת לחבריה?
בשלב ראשון אין לנו אלא להסיק שהמשפחה העיתונאית היא אסקימוסית. משפחה השונאת את זקניה ושולחת אותם עם כמה קופסאות שימורים (פיצויים) אל החורף הארקטי ברגע שעקומת התועלת שאפשר להפיק מהם בירידה. המשפחה שאנו בוחנים כעת נוהגת להשליך את החברים המבוגרים בה זמן קצר לפני שהם מגיעים למועד שבו ממילא יוכלו לפרוש בכבוד לגמלאות. הדוגמה המרוכזת האחרונה לאסקימוסיות של המשפחה היא ב"משפחת 'ידיעות אחרונות'", היכן שקבוצת עיתונאים מבוגרים המתקרבים לגיל פרישה קיבלו הודעה כי הם מועמדים לפיטורים.
ומה עושים עם החלל הריק שהשאירו הזקנים? הגענו אל התכונה השנייה: המשפחה התאגידית העיתונאית חובבת ילדים צעירים ורכים (קצת פדופילי מצדה, אם תשאלו אותי). המשפחה רואה יתרונות רבים בצעירים: הם עדיין תמימים ולכן אפשר לספר להם סיפורי ערש מתוקים והם יאמינו להם; הם מוכנים לעבוד נורא קשה עבור המשפחה כדי "להוכיח את עצמם"; הם לפעמים יסכימו לעבוד כמעט בחינם "תמורת קרדיט"; הם נלהבים ואין להם מחויבויות אישיות, ולכן הם עובדים שעות ארוכות ורצופות.
תכונה שלישית של משפחת התאגיד העיתונאי – היא נוטרת ונוקמת במי שעזב אותה, שהעז לפגוע בשמה או שלא היה מוכן להתיישר על-פי הקודים שלה. במובן זה מדובר בדגם משפחה מאפיוזי. היא יודעת לסגור חשבונות, היא תרדוף אותך ולרגע לא תשכח לך את העובדה שחצית את הקווים והעזת להתפרנס אצל משפחה אחרת.
זאת ועוד: לכל משפחה ישנו המחסל שלה (רז שכניק, בן כספית), שמדי פעם יוצא למשימה נועזת בעורף האויב, מפגיז משפחה יריבה וחוזר הביתה כשהוא עטור תהילה. המאבקים בין המשפחות נוקשים ואף פליליים (פרשת האזנות הסתר), ולעתים הבוס הגדול נשלח לבית-האסורים (עופר נמרודי). זה לא ימנע בעדו מלחזור אל המשפחה ולהמשיך להנהיג אותה במשך שנים ארוכות.
תכונה רביעית של המשפחה התאגידית התקשורתית היא היותה דגם מוקטן של חברה פיאודלית. ישנם מלכים (המו"לים), ישנם כמה אדונים ואצילים (הפרשנים והעורכים הבכירים), שכבה דקה של ברונים שודדים (טאלנטים שכותבים טור אחד בשבוע ומשתכרים עשרות אלפי שקלים), ואלפי צמיתים, כאלה שבינם ובין בעלי האדמות (בעלי העיתון) חוזה שמתווה בבירור מי המנצל ומי המנוצל. האריסים זוכים לתת-תנאים מבחינת תנאי העבודה, כמו גם שכר מינימלי. אם המלך נקלע לצרה, הם יהיו הראשונים לספוג מסים חדשים (הורדות שכר).
תכונה חמישית היא ש"המשפחה" מתנהלת בתנאי מידור קשוחים כאילו מדובר בארגון ביון סובייטי. ההחלטות מתקבלות במחשכים, בלי שיתופם של חברי המשפחה, והן מונחתות למטה כהנחיות לביצוע, לעתים בלי שמישהו יודע להסביר למה או מדוע. התנהלות זו מובילה לכך שחלק ניכר מהזמן עסוקים חברי המשפחה בהשוואת שמועות, הרצת ספקולציות ועבודה בתנאי פחד: "אולי אני הבא בתור. לא, לא יכול להיות שאני הבא בתור. יכול להיות? רגע, מה שמעת?".
אפשר לחשוב על מאפיינים נוספים המתקיימים בדגם המשפחה העיתונאי, אבל מספיק אם נעצור כבר כעת ונבדוק מה גילינו על "המשפחה" שעליה כותב "עובד 'מעריב'". מסתבר שהמשפחה הזו מיוצגת בצורה הטובה ביותר על-ידי מאפיונר אסקימוסי בעל נטיות פדופיליות שעובד בקג"ב בתקופת ימי הביניים.
כמה רומנטי מצדם של עובדי התקשורת להשיא עיניים אל "ראש המשפחה" ולבקש ממנו עזרה. כמה אירונית ועצובה פנייה זו בהתחשב בעובדה שאותם עיתונאים ואנשי תקשורת אמורים להיות אנשים מפוכחים, ביקורתיים, שמבינים את יחסי הכוחות, את האינטרסים ואת דרך פעולתו של העולם. גם של עולם התקשורת.