ההסברה הישראלית יצאה בימים האחרונים לקרב מאסף על דעת הקהל המערבית. וכמו בכל קרב כזה, המתנהל בשעה שהמערכה כבר הוכרעה, שולפת ישראל את שרידי התחמושת האחרונים שנותרו ברשותה. ומה נשאר? מלה פה, מלה שם, מרכאות. וגם ניסיון נואש להוכיח לעולם את צדקתנו באמצעות תצלומי זוועה.
נתחיל במלים. בעין ישראלית, לא היה לרגע ספק שהרצח שבוצע בליל שבת בבית משפחת פוגל באיתמר היה פיגוע שנעשה על-ידי פלסטינים. למחרת הכתיר "מעריב" את המעשה "טבח". "ידיעות אחרונות" כתב בכותרת המשנה כי "בזה אחר זה שחטו המחבלים את בני משפחת פוגל". ו"ישראל היום" בחר במלים "הרצח הברברי" ובכותרת הראשית "הילדים נשחטו".
איש זק"א בוחן את בית משפחת פוגל באיתמר לאחר טבח המשפחה (צילום: אורן נחשון)
היתה זו הרטוריקה הטבלואידית במיטבה או במרעה: לשון מזעזעת, עם דם בעיניים, כזו שסוחטת עד הטיפה האחרונה את בלוטות הרגש. "הארץ", כדרכו, נקט לשון יבשה יותר. חמשת בני המשפחה, ובהם שלושה ילדים, כתב העיתון, "נרצחו בדקירות על-ידי מחבלים פלסטינים".
אבל מה שנראה מובן כל-כך לישראלים מצטייר אחרת בעיני מי שמתבוננים בנו מבחוץ. הרשת CNN, למשל, בחרה לדווח באתר האינטרנט שלה על האירוע כך: "חמישה בני משפחה ישראלית אחת נהרגו בגדה המערבית בשעת בוקר מוקדמת בשבת, במה שמוגדר על-ידי הצבא הישראלי כהתקפת טרור".
הנוסח הראשוני, שבו הופיעו המלים "התקפת טרור" במרכאות, הכעיס מאוד את אורן הלמן, מנהל לשכת העיתונות הממשלתית. הוא שיגר מכתב לראש המשרד של רשת הטלוויזיה בכבלים בירושלים, קלווין פלאוור, שבו הביע תדהמה מן הדיווח "המגמתי והמטעה" שבו הוצג מעשה הרצח כפעולת טרור רק כגרסתו של צה"ל. "אם זו איננה התקפת טרור – מהי כן התקפה כזו?", שאל הלמן.
הדיווח ב-CNN, בלי המרכאות
ב-CNN הגיבו בהסרת המרכאות, אבל הנוסח נשאר. ברשת הסבירו כי מדובר בנוהל עיתונאי שעליו-פיו נהוג לשים במרכאות דברים שנאמרו על-ידי צד שלישי. "למרות זאת, וכדי למנוע אי-בהירויות במקרה הספציפי הזה, CNN עידכנה את הדיווח על האירוע הטרגי", נאמר בתגובה.
זו אינה הפעם הראשונה שבחירת המלים הזהירה של CNN מסבכת אותה עם השלטונות בירושלים. הפעם הקודמת אירעה ביוני 2002, בימי האינתיפאדה השנייה. "פיצוץ בירושלים", התעקשו ב-CNN להגדיר במבזקי החדשות אירוע קטלני שהתרחש בצומת הגבעה-הצרפתית. לכך נוספה גם הערה: "משטרת ישראל בודקת חשד שמדובר בפיגוע".
כתבת הרשת בירושלים באותם ימים, כריסטיאן אמנפור, דיווחה אמנם זמן קצר אחר-כך כי מדובר בפיגוע, אבל במטה הרשת באטלנטה עדיין בחרו לנקוט זהירות. "פיצוץ בשכונת הגבעה-הצרפתית בירושלים", אמרו הכתוביות בתחתית המסך, ואף "פצועים והרוגים בפיגוע התאבדות לכאורה בירושלים". שישה הרוגים נמנו במקום, והשביעי מת מפצעיו למחרת.
מבחינת הרשת מדובר היה, לפחות בשעה הראשונה, בעמידה דקדקנית בכללי העבודה העיתונאית. "הנחה סבירה" שמדובר בפיגוע כאשר מתבצע פיצוץ בירושלים או רצח באיתמר אינה מקובלת על ארגוני תקשורת שעובדים על-פי הכללים המקובלים בעיקר בארצות-הברית.
הללו מדווחים על עובדות (מותם של אנשים) או מביאים קביעות של גורמים רשמיים או ארגוני תקשורת מקומיים, תוך ייחוס קפדני של המידע למקורו. הלמן לא היה מרוצה מכך: "יש גבול לאובייקטיביות במקרה של מעשה מזוויע כזה". הלמן אמנם אינו מתכוון להביא הפעם לניתוק הרשת מערוצי השידור הישראליים, אבל הוא תבע התנצלות.
למכתבו צירף הלמן ציטוטים מידיעות בשורה של אמצעי תקשורת זרים אחרים. הוא לא מצא בהם מרכאות באשר לפיגוע הטרור. אבל גם ה"וול-סטריט ג'ורנל", שעמדתו לישראל אוהדת בדרך כלל, ציין במפורש בסוף הפתיח כי המידע כולו מבוסס על מה שמסר הצבא הישראלי.
לא רק CNN הרתיחה בימים אלה גורמים ישראליים ויהודיים: ה"ג'רוזלם פוסט" דיווח כי בידיעה של סוכנות הידיעות רויטרס נאמר כי "יחידות של כוחות הכיבוש הישראלי" החלו בסריקות באזור. היה מי שטען כי בידיעה המקורית נוסחו הדברים באופן המזכיר את הכינוי "צבא הכיבוש הישראלי". כינוי זה, בראשי תיבות IOF כתחליף ל-IDF, משמש גורמים עוינים לישראל כאשר הם מתייחסים לצה"ל.
עורך הידיעה ברויטרס, אליסטר מקדונלד, שהיה בעבר כתב הסוכנות בירושלים, הכחיש כי נעשה שימוש בביטוי זה. גורמים אחרים מתחו ביקורת גם על שירות השידור הבריטי, BBC, בטענה שהדיווח על הפיגוע "נקבר" בין ידיעות אחרות, תוך כדי הדגשת שאלת המחלוקת בין ישראל לפלסטינים על ההתנחלויות.
גופי השידור הבולטים במערב, בעיקר בארצות-הברית ובבריטניה, עומדים כבר שנים בלחצים מקבילים מצד מתנגדי של ישראל ותומכיה. אבל לא רק הזירה הצרה שלנו מעסיקה אותם: גם בחלקי עולם אחרים עצם הגדרת אירוע מעשה טרור שנויה במחלוקת. אחרי ה-11 בספטמבר 2001 נמתחה ביקורת על רויטרס על שלא כינתה את מבצעי הפיגועים "טרוריסטים".
הסוכנות הפיצה בין כתביה ועורכיה תזכיר פנימי שקבע: "מי שהוא טרוריסט בעיני אדם אחד הוא לוחם חירות בעיני אדם אחר". בהמשך ההנחיות נאמר: "אנחנו נזהרים מפני שיפוט ערכי ומפני מונחים טעונים ביחס לעובדות שעליהן אנו מנסים לדווח בצורה מדויקת והוגנת". מדיניות דומה נוקט ה-BBC. אבל יש מי שיזכירו לו שבמשך שנים רבות נהג לכנות את אנשי המחתרת הקתולית בצפון אירלנד בצורה ברורה: "טרוריסטים".
היומון "וושינגטון טיימס" נדרש לשאלה בימי האינתיפאדה השנייה והסביר: "איננו מהססים להשתמש במונח טרוריסטים כאשר מדובר בפיצוץ של מתאבד באוטובוס או במסעדה, אבל אנחנו זהירים יותר בשימוש כאשר מדובר במארב נגד חיילים ישראלים בגדה המערבית הכבושה".
בנסיבות אלה עוסקים כתבים ועורכים בכלי תקשורת מערביים בלוליינות לשונית כמעט בכל אירוע שבעין ישראלית הוא "פיגוע" או "מעשה טרור". היורים והדוקרים כמעט לעולם אינם "טרוריסטים" אלא "חמושים", "תוקפים" או "מיליטנטים". ומעל הכל מרחפת הביקורת הקבועה על הכיבוש הישראלי וסמליו המובהקים – ההתנחלויות.
קשה להניח שתגובתו הנזעמת של הלמן לניסוח של CNN תשנה את הלך הרוחות התקשורתי בעולם. גם לא החלטתו של השר לענייני הסברה יולי אדלשטיין להפיץ ברחבי העולם את תצלומי הזוועה של גופות בני משפחת פוגל. גם כאן לא מדובר במעשה חלוצי: בשנות האינתיפאדה היו כמה נסיונות נואשים כאלה להוכיח לעולם את צדקתה של ישראל באמצעות אימוץ טקטיקה המקובלת על הפלסטינים.
זה קרה ביוזמה פרטית של בני משפחת פס מחברון, לאחר שבתם שלהבת נרצחה במרץ 2001 בירי מחבל מתל אבו-סנינה לעבר המתחם היהודי בעיר. הילדה המתה צולמה על סדין של בית-החולים שערי-צדק בירושלים, כשמתחת לראשה כתם דם. התצלום נמסר לסוכנויות הידיעות והופץ למערכות העיתונים, אך ככל הידוע, רוב עיתוני העולם נמנעו מלהביא לקוראיהם את המראה המזוויע.
אחרי הפיגוע באוטובוס בקו 19 ברחוב עזה בירושלים בינואר 2004, החליטו אנשי הסברה במשרד החוץ לחרוג מהמקובל והציגו באתר האינטרנט של המשרד סרט וידיאו שצולם בזירה עוד לפני פינוי הגופות. ספק, כתבנו כאן, אם הצילומים הללו שינו משהו במאבק ההסברתי.
למעט שני מקרים הללו היטיבה ישראל להותיר את המיצג הפורנוגרפי של גופות שסועות לפלסטינים. אלה עשו במיצגי זוועה כאלה שימוש בעיקר באתרים פרו-פלסטיניים. התקשורת הממוסדת בעולם לא מיהרה לפרסם תצלומים כאלה. השפעתם העיקרית של תצלומי גופות הילדים הפלסטינים היתה מבית: הם העמיקו את השנאה לישראל ואת האהדה למבצעי ההתאבדות, כמי שנוקמים את דם הילדים.
גם אצלנו, כוחן העיקרי של הכותרות הטבלואידיות והתמונות שנחשפו באתרי אינטרנט הוא בחיזוק התחושה המוכרת של הקורבנות, שספק אם היא מובילה לכיוון מועיל כלשהו.
נכון, הפלסטינים עשו הון הסברתי עצום מתצלום תמונתו של הילד מוחמד א-דורה נורה למוות בצומת נצרים בעת פרוץ האינתיפאדה ב-2000. לא היה זה תצלום של גופה, אלא סרט שהציג – או התיימר להציג – חילופי אש ומוות.
אבל מבחינה הסברתית צברו הפלסטינים בשנים האחרונות נקודות הודות לתצלומים מסוג אחר: המחסומים, הגדרות ו"חומת ההפרדה", בעיקר בשעה שהוקמה בשטחים פלסטיניים, כמו גם ההפגזות על רצועת עזה בימי עופרת-יצוקה ופעולות צבאיות שקדמו למבצע, אולם מעל הכל באמצעות הנראטיב המצטבר והמתמשך של עם הנתון תחת כיבוש על-ידי אומה עתירת כוח ועוצמה, שמתעקשת להיאחז בשטחים שמעבר לגבולותיה המוכרים על-ידי הקהילה הבינלאומית.
מול המציאות ההסברתית והמדינית הזו, מי יכול להתייחס ברצינות להורדת המרכאות מעל המונח "מעשה טרור" באתר CNN, או להאמין שהניסיון להפיץ בעולם תצלומים של ילדים מתים, שותתי דם, יסייע לשיפור תדמיתה של ישראל?