הראיון המדובר ב"עובדה" עם ארז אפרתי, אילנה דיין ונסלי ברדה גילגל אל פני השטח תפוח אדמה לוהט. נסיון האונס מזעזע בפני עצמו, אבל כל מה שהוביל וקדם לתקיפה המבחילה הזאת צריך להטריד אותנו הרבה יותר: המאצ'ואיזם הישראלי שגבולותיו מלחכים את הפלילי, נורמות הבילוי במועדוני חשפנות והשתייה עד אובדן הכרה של "החבר'ה הטובים", שנתפסות בעינינו כ"שובבות" ולא יותר, טיפוח של השתקה והסתרה ובוז לחולשה ולחלש – כדברי אפרתי: "להיות חזק".

במהלך הצפייה בראיון נעתי כל הזמן על ציר מטורף של תחושות. לרגע לא חשתי הזדהות או חמלה כלפי האנס האכזרי. כעסתי כשדימיינתי בעיני רוחי איך הכלים שאנחנו כמדינה הענקנו לאיש הזה הפכו ברגע אחד לכלי נשק אכזרי מול אשה צעירה אחת, על לא עוול בכפה. רתחתי כשנער אחד, שחווה טראומה קשה כילד, נפל בין הכסאות של שירותי הרווחה וגדל להיות פצצה מתקתקת. נבהלתי מהאפשרות שאולי גם אני, כהורה, מפספסת מצוקה אצל ילדי, כזאת שתהפוך אותם ביום מין הימים למפלצת.

וזהו תפקידה של העיתונות. להפוך לנו את הבטן. לעורר ויכוח סוער. לשים על השולחן את כל מה שבעלי העניין רוצים להחביא. וזה בדיוק מה שעשתה אילנה דיין. בניגוד לנפגעות, אני חושבת ששידור הראיון עשה להן ולסיפורן הכואב שירות. הוא הפך את המלה "אונס" לסיפור עם פנים. ולא סתם פנים, כאלה שלא היינו רוצים לראות לעולם. כמה קשה להכיל ולתפוס שהפנים של האונס הן אלו של "הגבר האידיאלי". כמה חשוב להחדיר גם למי שלא חווה תקיפה כזאת את ההכרה שהסכנה אורבת בכל פינה, ושהיא הרבה יותר גדולה ממה שחשבנו, כי הסיכויים שהיא תגיע מהכיוון ומהאדם הלא צפויים הם כה גדולים.

שידור הראיון ב"עובדה" הפך את האונס הבא להרבה יותר קשה. הוא הפך את הקורבנות הפוטנציאליים ואת הסביבה שלהם להרבה יותר ערניים. הוא שבר את הסטיגמה הנוראית שרווחת בהרבה מקומות, ולפיה ניתן להימנע מסיטואציות מסוכנות. הוא הטיל אחריות כבדה על בעלי תפקידים בחברה הישראלית, החל מכל אחד מאיתנו כהורה לבן או לבת, וכלה ברשויות החוק והרווחה. הוא האיר באור הנכון את ההילה סביב גברים המשרתים בכוחות הביטחון, הילה שלעתים קרובות משמשת כיסוי למעשים שלא ייעשו.

ארז אפרתי הוא לא מעניין. נקודה. אבל הסיפור שהוא מספר, שהוא גם סיפורה של הקורבן שלו, הוא מסמך עיתונאי מרתק ומטלטל שטוב נעשה כולנו אם נהפוך אותו להתחלה של שינוי.

שיר שגיא היא יועצת תקשורת ועיתונאית לשעבר