שידור ראיון עיתונאי עם אנס מורשע הוא עסק בעייתי: מדוע לתת פתחון-פה למי שהרס באכזריות את חייו של אדם אחר על לא עוול בכפו? אנשי "עובדה" היו מן הסתם ערים לבעייתיות הזאת. ייתכן שגם המחאה האינטרנטית נגד שידור הראיון שערכו עם האנס ארז אפרתי סייעה בחידודה. על כל פנים, התוצאה היא שהמראיינת נסלי ברדה ניסחה מיד בתחילת הכתבה על אפרתי – לשעבר מאבטח הרמטכ"ל, שבתום מסיבת הרווקים שלו התנפל על צעירה בת 22 וניסה לאנוס אותה, ולפני כחודש שוחרר מהכלא – את ההצדקה מאחורי הבחירה לשדר אותה. זו היתה לשונה: "חשוב להבין – לא את ארז אפרתי, אלא את המנגנון המסוכן כל-כך: איך פורץ, לכאורה במפתיע, צד כה חייתי".

ההבטחה של "עובדה" התגלתה כריקה. בניגוד למוצהר, העניין של התוכנית היה בארז אפרתי האדם, ובו בלבד

זו הצהרת כוונות מזהירה עבור כתבה שאולי תיעשה יום אחד על ארז אפרתי. הכתבה ששודרה אתמול (שני) עסקה כמעט כולה בארז אפרתי האיש – בתחושותיו, ברגשותיו ובביוגרפיה שלו. היו אמנם כמה התייחסויות לצדדים עקרוניים של המקרה, אבל הן היו זניחות, וממילא היה ברור שלא זו תכליתה של הכתבה.

אם "עובדה" היתה רוצה להבין באמת ובתמים דפוסים אנושיים ופסיכולוגיים שמאפשרים או יוצרים את רגעי האונס, היא היתה מנסה, למשל, לדובב אנסים נוספים. בפועל, לא נשאלה אפילו שאלה מתבקשת כמו: האם היו לאפרתי עצמו התפרצויות אלימות בעבר, בעת שכרות או שלא בעת שכרות? זוהי שאלה קריטית לתיאור המנגנון התנהגותי ש"עובדה" טענה שביקשה כביכול לשרטט, משום שבמקרים רבים המאפיין הבולט ביותר של התפרצויות מהסוג הזה הוא אלמנט החזרתיות שמאחוריהן.

ההבטחה, אם כן, התגלתה כריקה. בניגוד למוצהר, העניין של "עובדה" היה בארז אפרתי האדם, ובו בלבד: איש השב"כ, מאבטח הרמטכ"ל, לוחם דובדבן; הדמות שנסלי ברדה הצהירה שהעובדה שאנסה "הופכת את הבטן", אולם בראיון ששודר באולפן מיד בתום הכתבה הבהירה ש"אנחנו מחפשים קרניים, [אבל] אין קרניים. יש אנשים רגילים עם צדדים פחות רגילים". אז אם אנסים הם כמעט תמיד אנשים שכלפי חוץ נראים "רגילים", מדוע העובדה שאדם שאכן נראה רגיל לכאורה אנס "הופכת את הבטן"?

סתירות מהסוג הזה הן תולדה של חוסר עקביות, והוא כשלעצמו תוצאה – לא פעם – של העדר תום לב. כשמנסים להסוות את הכוונות האמיתיות מאחורי אמירות מלאכותיות, סופן להישמע מקושקשות. זה אולי לא "הופך את הבטן", אבל זה בהחלט מותיר תחושה לא נעימה.

כוחניותו המובנית של המדיום

מה הכתבה של "עובדה" כן היתה? היא היתה עסקת חבילה בין התוכנית לבין ארז אפרתי. האנס העניק בלעדיות ומצג כוזב של חרטה ושל סליחה (טענה שמיד אפרט), וקיבל בתמורה הזדמנות לפתוח את מסע יחסי-הציבור לתיקון שעבר, יחסי-ציבור שאמורים להיתרגם בעתיד הקרוב לרהביליטציה בקרב מעסיקים, קולגות ושכנים פוטנציאליים.

ארז אפרתי בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, 2.5.10 (צילום: רוני שיצר)

התוכנית, מצדה, העניקה לאנס במסגרת העסקה זמן מסך ויחס אוהד יחסית (למשל, כשאמר שבחר לשתוק בחקירה ובמשפט, על אף שבפועל הוא דיבר לא מעט וניסה לחמוק עם סיפורים מסיפורים שונים, כולל על הנאנסת עצמה, ברדה נמנעה מלעמת אותו עם השקר). בתמורה לכך היא קיבלה מכרה רייטינג, גישה לחומרים מציצניים ואפשרות לקריין בפתוס תיאורים של אלימות מינית, שכבר נאמר לא פעם שהם האופן שבו העיתונות המסחרית משלהבת את קהלהּ.

זו היתה עשויה להיות עסקה לגיטימית, אלמלא היה לה כמובן מחיר בלתי נסבל: פגיעה מובהקת בנאנסת. למעשה, העסקה בין "עובדה" לאנס נעשתה על חשבונה ומאחורי גבהּ. אם למישהו היה ספק בכך, הגיעה התגובה של אמה של הנאנסת בסוף הכתבה, שדחתה את ההתנצלות של אפרתי והביעה צער על כך שנעשתה בטלוויזיה, וסגרה את הפינה.

ראוי לשים לב כי העובדה שהמשפחה הביעה סלידה מעצם הרעיון שהאנס יתראיין עוד לפני השידור מעקרת מתוכן את בקשת הסליחה שלו, משום שאם רצונו הכן והאמיתי היה בפיוס הנאנסת, הוא היה מכבד את בקשת משפחתה וחוזר בו מהחלטתו להתראיין. אבל רצונו הכן והאמיתי, כאמור, היה בהשקת מסע יחסי-הציבור שנועד לזרז את הרהביליטציה שלו. הניסיון, לפיכך, לשווק את בקשת הסליחה שלו כמטהר האוויר של הכתבה, זה שאמור להכשיר את שידורה, שגוי.

הטלוויזיה המסחרית, במובן הזה, היא שטח סטרילי: מרחב נקי מביקורת על תפקודה. התחום היחיד שבו הפרדיגמה הזאת מתערערת הוא התחום הפוליטי, אולי משום ששם ההתנגחות בעבודת הטלוויזיה היא מקור לרייטינג בפני עצמה

עניין נוסף שכדאי לשים אליו לב בתגובתה של אם משפחת הנאנסת הוא שאף על פי שהיא מבטאת סלידה מכך ש"חשבון הנפש" של הנאנס נעשה בטלוויזיה – עובדה שהאחראית המרכזית לה היא, ובכן, הטלוויזיה, ובמקרה הזה נציגתה "עובדה" – היא אינה מאשימה את התוכנית באופן ישיר. היה אפשר, אולי, לחשוד שבמקור נוסח התגובה היה אחר ו"ועובדה" בחרו להעלים את חלקם בעוולה. אלא שדבריה של פרקליטתה של הנאנסת, עו"ד טלי איזנברג, שהתראיינה באולפן אחרי הכתבה, שומטים את הקרקע מתחת לאפשרות כזאת. איזנברג בחרה גם היא להאשים את התנהלות האנס – היא טענה שהוא כופה על הנאנסת לשמוע את ההתנצלות שלו בטלוויזיה בניגוד לרצונה, תוך העלמת חלקה של "עובדה" בסיפור.

אבל למה, בעצם? האם ל"עובדה" אין חלק בכך שארז אפרתי והבעת ההתנצלות המזויפת שלו מרוחים על גבי המסך? יש בדבריה של איזנברג משום התבטלות בפני התוכנית, והדרך היחידה להסביר אותה, כך נדמה, היא חשש, מודע או לא-מודע, שהתקפה חזיתית על אנשיה תגרום נזק להצגת צדה של הנאנסת בסיפור.

ניתן לחלץ מכך מסקנה מטרידה על כוחניותו המובנית של המדיום: הוא אפילו לא נדרש להפעיל את כוחו כדי להעלים את חלקו בעוולה. למעשה, ההסכמה שבשתיקה, שלפיה אסור להזכיר את תפקידה של הטלוויזיה כשחקן פעיל בסיפור, היא תנאי הכרחי להשתתפות בה. הוא טבועה במרואיינים כקוד גנטי-תרבותי. אלא שלעתים גם ההשתתפות עצמה נכפית עליהם – כך כפי שאפשר לראות במקרה הנ"ל, שבו היא נבעה מרצון טבעי ומתבקש להציג גם את צד הקורבן בסיפור.

ואם ההשתתפות כמו נכפית על המשתתפים, וכתנאי לה גם נכפה עליהם שלא להזכיר את חלקה של הטלוויזיה בעוולה, אזי באופן מובנה הוא אינו יכול להיות מוזכר. הטלוויזיה המסחרית, במובן הזה, היא שטח סטרילי: מרחב נקי מביקורת על תפקודה. התחום היחיד שבו הפרדיגמה הזאת מתערערת הוא התחום הפוליטי, אולי משום ששם ההתנגחות בעבודת הטלוויזיה היא מקור לרייטינג בפני עצמה.

כמו Waze

לסיום, מעניין להסיט את המבט מחלקה של "עובדה" בתיווך הסיפור להתנהלותו של אפרתי. האנס נראה כמי ששכר את שירותיו של יועץ תקשורת. התשובות שלו היו "טובות" מדי, במובן זה שלא אמרו הרבה, אך הותירו רושם כאילו אמרו הכל. אפילו התפרצויות הבכי נראו מעושות. אפשר לומר שמשהו בפרפורמנס שלו – וזו, מטבע הדברים, התרשמות סובייקטיבית בלבד – נראה מהונדס.

מעניין לנסות לחשוב, בהקשר הזה, כיצד גם אנשים מ"השורה" סיגלו את שפת היחצנות (ובמקרה הזה אנס משוחרר, לא פחות), וכיצד יהיה בזה כדי לשנות את פניו של ז'אנר "הראיון החושפני"

בשלב מסוים אף נראה שהתפרים הגסים של טקטיקת הראיון המהונדסת נחשפים. לאחר שאפרתי טען שאינו זוכר שאמר לעד הראייה שתפס אותו בשעת מעשה כי הנאנסת היא בת הזוג שלו, נענה על-ידי ברדה שהנאנסת עצמה העידה על כך (כלומר לא רק העד), ומיד מיהר לתקן את עצמו: "אם המתלוננת אמרה, אז זה אמת, זה נכון". ההתהפכות הזאת עוררה אפוא רושם של טקטיקה שהוכתבה מבחוץ, ולא של תשובה כנה.

השאלה אם אפרתי אכן שכר יחצן פחות מעניינת: ממילא זה מהלך לגיטימי, ונראה שאפילו מועיל (לפחות כל עוד התפרים אינם נחשפים). לענייננו, חשובה ממנה עצם העובדה שהוא דובר בראיון את השפה היחצנית, שלא מן הנמנע שסיגל בעצמו. אפרתי יודע מה להגיד, איך, מתי וכמה, כדי להישמע כפי שהחליט שהוא רוצה להישמע. כתוצאה מכך, כל ניסיון "לחדור למעמקי נפשו" – עילת הקיום המוצהרת של הכתבה – נידון לכישלון.

מעניין לנסות לחשוב, בהקשר הזה, כיצד אחרי הפוליטיקאים, אנשי העסקים, האמנים ואפילו במידה מסוימת ספורטאים, גם אנשים מן "השורה" סיגלו את שפת היחצנות (ובמקרה הזה אנס משוחרר, לא פחות), וכיצד יהיה בזה כדי לשנות את פניו של ז'אנר "הראיון החושפני".

"אם המתלוננת אמרה, אז זה אמת. זה נכון". ארז אפרתי בראיון ב"עובדה" (צילום מסך)

קצת כמו האפליקציה Waze, שהעזרה שהיא מעניקה בניבוי פקקים מתבססת על כך שלא כולם משתמשים בה ולכן לנוסעים מסוימים יש יתרון על פני אחרים, המיתרגם ליכולת לחמוק מהפקק – יתרון שעל-פי כל הערכות עומד להתבטל בעתיד, כשכל הנוסעים ללא יוצא מהכלל יכוונו על-ידי בינה מלאכותית – כך גם שפת היחצנות היא פריבילגיה של מעמד מסוים שיכול להרשות לעצמו לבוא בשעריה, וכתוצאה להשיג יתרון יחסי, אבל כמו באפליקציה, גם הוא כזה שעומד להיעלם.

כבר היום רוב הראיונות מעושים ותפלים בשל אותן טקטיקות מהונדסות. יתרה מכך, אפילו כשתשובות המרואיין נראות ספונטניות, זה בדרך כלל משום שהיחצן שלו הורה לו להישמע כך, כי יהיה בזה כדי לשרת את מטרותיו. אבל במציאות שבה הבינה המלאכותית-יחצנית תשתלט על השוק כולו, והיתרון של מעמד מסוים על פני האחר יתבטל, מעיין העניין בז'אנר הראיונות הללו יתייבש לחלוטין. הם יהיו כלא היו.

עד אז, ובאופן פרדוקסלי משהו, העובדה שאפרתי עצמו נמנה עם המעמד הזה – שוב, לא של מי שיכול להרשות לעצמו כלכלית את שכירתו של יחצן, אלא של מי שמבין שהוא צריך לדבר את השפה היחצנית – דווקא סייעה לו מול "עובדה". בפשטות, הוא נמנה עם המעמד שהטלוויזיה מתעניינת בו, לטוב ולרע.

לרע, משום שעם ביוגרפיה אחרת הטלוויזיה מלכתחילה לא היתה מגלה עניין במקרה שלו (ראו כל שאר מעשי האונס שמתרחשים מדי שנה ושאיננו זוכרים את שמות האנסים שביצעו אותם), ולטוב, משום שבהינתן העובדה ההרסנית מבחינתו שהתעניינה בו, היא מאפשרת לו כעת לבצע תיקון, בהיותו חלק מהמעמד הנכון. נראה שלכך כיוונה ברדה כשאמרה שעצם העובדה שדמות כמו שלו ביצעה אונס "הופכת את הבטן". דמות לבנה עם עיניים תכולות.