אחת המלכודות הגדולות בכתיבה על טלוויזיה היא שהטלוויזיה היא בסופו של דבר הקטיגורית הגדולה ביותר של עצמה. אפשר לטעון ולבקר, להשחיז שנינויות בלי סוף ולהפליג עד אין קץ בדוגמאות מומצאות, גרוטסקיות, רק לשם המחשה; את הדוגמה הגרוטסקית ביותר, הבלתי תיאמן, תספק תמיד הטלוויזיה עצמה.
קחו למשל את התוכנית "שגב בא לפנק". זה שם שאי-אפשר להמציא; והנה מסתבר שאפשר. מדי ראשון עד שלישי, 18:50 – שגב (כלומר, השף שגב משה) מפנק (כלומר מבשל) לסלבס ולבני משפחתם, שגם הם, כידוע, בסופו של דבר סלבס, מכוח קרבת דם.
(צילום: Sh4rp_i, רשיון cc)
ומאחר שהתוכנית כבר קיימת, ועל כן היא חומר גלם רלבנטי, לגיטימי ובלתי מופרך, בטור זה אבקש לטעון כי בשמה של התוכנית לבדו – כלומר, בשלוש מלים, ואפילו לא ארוכות במיוחד – גלומה דוגמית תמציתית של תרבות העילגות והאיוולת שבתוכה אנחנו חיים עכשיו.
נתחיל ב"שגב". עבור כלל הציבור הסביר, "שגב" אמור לשמש כשם קוד מוסכם: שגב יש רק אחד, והוא כמובן השף שגב משה, שהצליח להתעלות למדרגת סלב משום שהוא מבשל בטלוויזיה. מוסכמה זו מאפשרת אותה פמיליאריות מזויפת הגלומה בכינוי "שגב": מצד אחד שגב הוא בסך-הכל "שגב", אחוק, אחד מאיתנו; מצד שני, רק סלבריטאיותו, כלומר, מורמותו מעם, היותו יחיד ומיוחד מבין כל השגבים חסרי הפנים כולם, היא שמאפשרת לכנותו כך.
ומה עושה שגב? שגב "בא". למען הסר ספק, שגב "בא" אין פירושו, בפשטות, שגב "מגיע"; בהתאם לעברית החדשה, הרופסת, זו הקובעת כי צירוף המלה המתאימה למשמעות הרצויה הוא מלאכה מטריחה ששכרה אינו בצדה, "שגב בא" רוצה לומר, שגב רוצה, מבקש, מתכנן, מקווה, מנסה, שואף, מעוניין, הולך, עומד, נכנס, כאן כדי, זומם או מגיע. לכך יש להוסיף כמובן גם את הארומה הפמיליארית – שוב – הלא עושה עניין, המפרגנת, שמביא איתו הפועל "בא"; אבל הפעם אין זו פמיליאריות שבין אדם לסלבו, אלא פמיליאריות בין-סלבריטאית באולפן; שגב בא לפנק את אורחיו הסלבריטאים בסבבי, יען כי אם אנחנו הסלבריטאים לא נפנק זה את זה, מי יפנק אותנו, מי? בטח לא התקשורת ימ"ש.
לפנק, אם כן, זו המטרה. שגב בא לפנק. למען הסר ספק, שגב – הגם שבא לפנק – בסופו של דבר מבשל. מדוע, אם כן, לא קוראים לתוכנית "שגב בא לבשל"? ראשית, משום שלבשל יכולים כולם. לבשל יכולה גם דודה שלי; לפנק, לעומת זאת, יכול רק מי שלרשותו אולפן. "לפנק", בהתאם לעברית החדשה, פירושו להגיע למעמד המאפשר לך "לפרגן" לאחרים, להעתיר עליהם מטובך, להעניק להם או לעשות למענם, שכן למטרת רווח, כלומר, אל מול מצלמות הטלוויזיה.
שנית, ואולי חשוב מכך, "לפנק" הוא היום לא רק שם תואר פוזיטיבי המבקש לתאר את מה שייעשה למפונק; הוא גם – ובעיקר – הבטחה למה שלא ייעשה: "לפנק" פירושו לזרום עם תרבות הרייטינג, ללקק ולרפד, להעצים עוד את מה שהועצם כבר עד לזרא, ולעולם, אבל לעולם, לא לגרום לאיש (כלומר, לסלב) להרגיש שלא בנוח. "לפנק", במלים אחרות, זה בדיוק ההפך מלתהות, מלחקור, מלעורר ולו שמץ עניין.
עכשיו, אם לדייק, אנחנו מצויים בעיצומה של "שגב בא לפנק 2". אבל זה כבר מוגזם.