אשליה (1)

מאז 1997, השנה שבה הפיקה תנובה את סרטון הפרסומת שתיעד שיגור קרטון חלב עמיד אל תחנת החלל הרוסית מיר, לא נראתה יוהרה כזאת. כבר ראינו את כל סוגי האולפנים הניידים – ובהם האחרון שעל גג העירייה – אבל אולפן השידור המיוחד של חדשות 2, שממנו יועברו שידורי שבוע הבחירות, ראוי להיכנס לספר השיאים כמקרה קיצוני של נרקיסיזם תקשורתי. אם כדוריות החלב העמיד ריחפו מחוץ לאטמוספירה אל פיות האסטרונאוטים האמיתיים בשירות גורם עסקי יומרני, האולפן החייזרי שנחת ברחבת הכנסת אמור לפעול בשירות הציבור ולא לגמד את המוסד הפוליטי-דמוקרטי החשוב במדינת ישראל.

מצפייה בשידור הטלוויזיוני הראשון מהאולפן המיוחד עולה כי משכן הכנסת נכבש טוטאלית על-ידי הערוץ המשדר. האולפן מגמד את המשכן, ולא ייתכן שהדבר נעשה בטעות. במקרה הפחות גרוע, זהו חוסר מודעות קשה

לא כדי לפאר את הכנסת הוקם האולפן המיוחד, אלא כדי להאפיל עליה. לא כדי לשקף את המערכת הפוליטית הוקם האולפן הענקי, אלא כדי לשקף את עצמו. אם בעבר פעל אולפן הטלוויזיה מחלל תעשייתי מסוגר ששירת בצנעה ובשקיפות את הקשר בין צופה לנצפה, היום מהדורת חדשות הטלוויזיה היא ישות עם זהות דומיננטית שאינה רק משקפת מציאות, אלא מייצרת אותה. הסכנו עם היותה של הטלוויזיה שחקן מרכזי בחיינו; תעשייה שהופכת הוויה לקלישאה, תעשייה שכדי להתקיים עליה להעצים ולהתעצם. ידענו שהגירוי שסיפקה אתמול מתפוגג מהר, וכדי לשמרו צריך להגדיל מינונים. הסתגלנו לעובדה שהטלוויזיה עוסקת בעצמה יותר משהיא עסוקה בנו. למדנו להבין שלטלוויזיית ריאליטי יש נוכחות בלתי נמנעת בעולמנו, וכי לא ייתכן מצב שבו לא תהיה זליגה מן השעשוע החלול אל אזורי התוכן המשמעותי ואפילו ללב הפועם – התוכן העיתונאי. הפנמנו את העובדה שהטלוויזיה אינה משקפת את הזירה הפוליטית, אלא יוצרת אותה. אבל נראה שמעולם לא העזה ישות טלוויזיונית, מרכזית ומשפיעה ככל שתהא, לקרוא בעצם נוכחותה תיגר על המערכת הפוליטית כפי שהיא עושה עכשיו.

הקרנת דיוקני ראשי הסיעות על קיר המשכן, חדשות ערוץ 2 (צילום מסך)

צפייה בשידור הטלוויזיוני הראשון מהאולפן המיוחד מגלה כי משכן הכנסת נכבש טוטאלית על-ידי הערוץ המשדר. האולפן מגמד את המשכן, ולא ייתכן שהדבר נעשה בטעות. במקרה הפחות גרוע, זהו חוסר מודעות קשה. לא עוד ייצוגו של משכן הכנסת, אלא הקניית זהות חדשה לבניין. הפיכת מבנה האבן המאופיין כל-כך לארמון זכוכית נוסח דיסני באמצעות להטוטי תאורה ואפקטים משולחן העריכה. זוהי המקבילה האדריכלית לסטיילינג האנושי – האיפור והפוטושופ, שנועדו להצעירו, להרזותו, להגניבו – ובכך לכובשו ולשבצו כאובייקט בהפקה הגדולה. מה זה, השתגענו? זה לא עזריאלי, זאת הכנסת; זאת איננה שקופית, זאת הכנסת המחופשת.

זאת גם לא יונית לוי, זאת הטלוויזיה. יונית לוי לא משדרת מתוך המבנה, כמקובל. היא גם אינה משדרת מחוץ למבנה, כפי שעושים כשלא ניתן להיכנס לתוכו. היא משדרת מעל המבנה. האולפן חשוב מהמבנה. וכדי להסיר ספק הוטבע על גג האולפן המשותף לוגו הבחירות של הערוץ בקנה-מידה ענק, כאילו זה בית "האח הגדול". הלוגו לא צויר למען הטסים מעל ירושלים. הוא מוצג כך כדי שכל צופה יעצור נשימתו מהתפעלות ממעוף המצלמה המרחפת. ואם האולפן המיוחד נחת כחייזר בחצרו של המוסד השלטוני היקר ללבנו – הוא החל מיד בחלוקת מתנות לשוכניו, הפוליטיקאים-הילידים: הדגמת הקרנה אודיו-ויזואלית, סטליניסטית בממדיה, של דיוקני ראשי המפלגות על קירות המשכן. עכשיו הכל ברור: זה לא הם שחשובים, הם רק שחקנים. הטלוויזיה היא המשחק. היא יכולה להגדיל, היא יכולה לגמד. הנה שיא השיאים של תקשורת העוסקת בעצמה.

הכנסת, מאחורינו. חדשות ערוץ 2 (צילום מסך)

זאת לא יונית לוי, האדם הנעים שמגיש את המהדורה המרכזית המשודרת אלינו ערב-ערב מתפאורת אולפן שהוקם בהאנגר אפלולי כלשהו. ואלה אפילו לא מפיקיה ועורכיה בפועל, הנסתרים מעין המצלמות ואינם מסתפקים בשיקוף המציאות, אלא משקיעים את מיטב אונם בבנייתה והעצמתה. זה המכלול, שיצר את המפלצת הטלוויזיונית; זאת האימפריה התקשורתית החזקה במדינה שמתנסחת בקולם של קברניטיה ומדברת בקולה של מגישת המהדורה: "אנחנו שמחים לפתוח הערב [יום ראשון] שבוע שידורים מיוחד מכאן, המקום שאליו שולחים אזרחי ישראל את הנבחרים שלנו. המקום שבו קובעים 120 חברים את הכיוון שאליו הולכת המדינה...". זהו הרגע שבו צריכים יושבי הכורסאות להטיח כלפי השידור החגיגי: "זה אתם שקובעים את הכיוון שאליו הולכת המדינה". אלא שבאותו רגע, כאילו כדי להסיר ספק, אומרת יונית בקולה של הטלוויזיה: "אנחנו, כמו שאתם רואים, ברחבה המפורסמת. מאחורינו המשכן".

אשליה (2)

חבר, מעצב מכוניות, חוזר ומסביר לי שמכונית היא אשליה. הפח, הניקל, הזכוכית – אינם אלא קופסה מחוטבת העוטפת שלד צנום, תכליתי וחסר חן. אמנות העיצוב היא, לדבריו, לתת לפח צורה שנוכל לפתח אליה יחס כאילו הוא יצור ממשי, ולפחות חפץ נכסף. מכונית היא צעצוע כמו-אנושי. קווי-זווית נמרצים וחמוקיים ממריצי ליטוף, היוצרים מראית עין של אופי. מעין קלסתר פנים, עיניים, פה קפוץ או צוחק, לבוש שמרני או נועז. והעיקר, אומר המעצב, "מכונית היא השתקפות האור הבא מהסביבה בנצנוץ פסי הניקל, בשמשות, בבוהק הצבע". כך אכן נראית מכונית ממורקת באולם התצוגה, רגע לפני שאבק הפיח וחריוני היונים יעמעמו את הזוהר – ויביאו ירידה מהירה בערכה ועלייה בצורך להתרענן בדגם חדש.

הכנסת כבית זכוכית, חדשות ערוץ 2 (צילום מסך)

מתחת לרדאר, ללא אישור ועדת השרים לסמלים וטקסים, הפך יום הבחירות ליום המכירות. אם יום כיפור היה ליומם של רוכבי האופניים, אין כמו שבתון ביום חול כדי להביא את כל המשפחה לאולמות התצוגה. למשש את חלקת הפח, להסניף את ריח החדש-מהניילון, להתענג על צלילי טריקת הדלתות, להרגיש את ההגה. וגם להתפתות להשתתף במבצעי הנחה חסרי תקדים וחד-פעמיים שנמשכים לנצח, לשחרר רסן, להתמסר לאיוולת הטרייד-אין, להתמכר לרודנות חיישן הרברס, להאמין בדת המוליטמדיה, להגדיל את מסגרת האשראי, להגדיל לחישוקי מגנזיום – לא ברור למה, ממש כמו כדורי המגנזיום שבלענו כי שמענו מחברים ששמעו על מחקרים.

לתשומת לב השופט ג'ובראן: 17 מבין 80 עמודי גליון יום הבחירות של "ידיעות" מוקדשים למודעות תעמולה לרכישת מכוניות. אמנם הקמפיינרים חדי החושים קושרים בין בחירת מכונית לבין הבחירות לכנסת רק במרומז, ובכל זאת: "חייבים סוזוקי חזקה בישראל!"; "ב-17 במרץ בוחרים ניסן!"; "ישראל בוחרת יונדאי"; "מינה, מבחינתנו [רנו] אפשר לוותר על המדגם"; "לעשות את הבחירה ההגיונית [דאצ'יה]"; "ספיד סייל למהירי החלטה [פז'ו]"; אנחנו מאמינים ב-4x4 [סובארו]"; "הזדמנות שמגיעה פעם בארבע שנים או שנתיים... [אופל]"; "כל אחד דואג לכיסא שלו [הרץ, אוטו סנטר]"; "העם כבר בחר: בלי מקדמה, בלי ריבית, בלי הצמדה [שלמה סיקסט]"; "בוחרים ונוסעים בקרסו טרייד-אין"; "מחכים גם לכם ביום הבחירות [פיקנטו]".

ועכשיו, שואל את עצמו המשקיף האנליטי, האם יש קשר בין בחירה במנהיג לבין בחירה בדגם היחיד והמיוחד המתאים ככפפה לאישיות בעליו? יש אמנם כמה קווי דמיון. ראשית, בוחרים בקופסת הפח-ניקל-זכוכית הקולעת לטעמנו. שנית, לומדים משהו על הספקים, על מובילי השוק ועל משתרכים בשוליו, ובעיקר על ספוילרים ועל מראות-בצבע-המכונית. שלישית, מצביעים באלימינציה: כל אולמות התצוגה מנסים למכור לנו תוצרת דומה, ואנחנו בוחרים בפחות גרוע ובדיל הכי טוב בעינינו (ואיכשהו משלמים גם תוספת על צבע מטאלי). רביעית, מרוב אפשרויות די דומות, בסוף יונדאי מנצחת. וחמישית: מה אכפת לנו אילו מכוניות חסרות תואר וחן נעות על הכביש, ובכללן זאת שלנו?

ובכל זאת, הבעיה אינה בשוק המכוניות. הבחירה במכונית – ביצרן, בדגם, בצבע, באבזור, בתנאי התשלום – היא כולה שלנו. הבחירה הפוליטית היא הימור. היא בחירה בהבטחה ללא כיסוי, בדימוי, באשליה. הידוע מתעתע והלא-נודע מובטח. הבעיה בשוק הבחירות לכנסת היא שהוא מחקה את שוק המכוניות – וכמעט תמיד ללא הצלחה.