אדוני הגילדה של סט. לוק, הארלם (ז'אן דה-ברי, 1675)
פרשה שהוטל עליה צו איסור פרסום (צא"פ) מסעירה בימים האחרונים את הרשת הישראלית. בכך אין הרבה חדש. העוקבים אחרי המדיה החברתית והבלוגוספירה יודעים כי המרחבים האלה אינם אוהבים צא"פים. אבל בעצם גם התקשורת המסורתית לא אוהבת איסורי פרסום. היא הרי ניזונה מחופש העיתונות, חופש המידע וחופש הביטוי. לכן פעמים רבות עותרים כלי תקשורת שונים לבית-המשפט בבקשה להסיר צא"פ שהוטל על פרשה זו או אחרת. במיוחד כשיש בה לדעתם עניין ציבורי. לא אחת העתירה מביאה אכן לביטולו המלא או החלקי של הצא"פ, או לזירוז הסרתו.
מה שמייחד את הפרשה הנוכחית הוא שתיקתה של התקשורת. העדר כל מאמץ מצדה להסיר את הצו, כמו גם שום ניסיון לרמוז על הפרשה בדרכים המוכרות והידועות: החל מדיווח על פרשה שיש עליה צו כזה, עבור בפרסום ידיעות או תמונות מרמזות שלכאורה לא מתקשרות לכלום, וכלה בהסתמכות על מקורות זרים או אפילו הפניה לרשת. כלום. נאדה.
ברשת, לעומת זאת, הדיון לא תמיד זהיר, מדויק ומרוסן (לא שהתקשורת היא תמיד מופת לכך). פה החשוד כבר נהפך ל"אנס"; שם האיסור הכללי בחוק העונשין על זהותה של המתלוננת מבולבל עם צא"פים המוצאים למטרות ספציפיות ושונות; הכל נכרך יחד כדי להאשים את "המערכת" בהסתרת מידע. בפרשות כאלו, גם כשהמידע גלוי הוא מושא למניפולציות מצד יועצי התקשורת ועורכי-הדין של הצדדים, המזינים את התקשורת. אבל כשהמידע מוסתר – השמועות פורחות. הנה עוד סיבה לבקש את הסרת הצא"פ.
אז מה נשתנה הפעם, מבחינת התקשורת? האם התשובה העגומה טמונה בעובדה שהחשוד בפרשה הוא עיתונאי והגילדה סוגרת שורותיה בהגנה על מי שהוא "אחד משלנו"? ייתכן שהקולגיאליות במקרים כאלה גוברת על התחרות בענף, המביאה לא פעם להכפשות הדדיות. אם יקרה לי פעם משהו דומה, חושב העיתונאי, אומר לעצמו העורך, לא ארצה שהקולגות יחגגו עלי. ומה על העניין הציבורי? וחופש המידע מה איתו? שואלת הקוראת הביקורתית התמהה. לא כשמדובר בנו, משיבים העיתונאים בשתיקתם.
אין ספק כי החשוד נהנה מחזקת החפות. התקשורת אינה אמורה בשום פנים לשפוט אותו. היא כן אמורה לדווח על תלונה ועל מעצרו של אדם כאשר יש בכך עניין ציבורי. עניין כזה, קובע תקנון האתיקה המקצועית של העיתונות, נוגע ל"עיתוי הפרסום, נסיבות העבירה, אופיה, חומרתה או מעמדו הציבורי של החשוד".
במקרים מקבילים, התקשורת להוטה להסיר את הצא"פ ולחשוף את מרב הפרטים. שולחת את עורכי-הדין שלה לשאת נאומים חוצבי להבות בבית-המשפט על חשיבותם (אכן!) של חופש המידע וחופש העיתונות ועליה עצמה כעל גוף המייצג את האינטרס הציבורי ואת זכות הציבור לדעת. כל זה מתחלף לפתע בשתיקה מביכה. כאילו עיתונאי אינו בעל מעמד ציבורי. כאילו העבירה שהוא נחשד בה אינה חמורה. לפתע הציבור אינו זכאי לדעת.
אפשר להקשות ולשאול, האם התקשורת אינה אמורה לשקול מראש את האינטרסים המנוגדים, של פרטיות החשוד ושל שמו הטוב? הרי במקרים שבהם התיק נסגר היא כמעט לא טורחת לדווח, או עושה זאת בידיעה זניחה וקטנת גופן בעמוד פנימי. ודאי שלא באותן כותרות צעקניות שבהן ליוותה את המעצר והחשדות, בעיקר כשמדובר באדם ידוע שגם ניזוק יותר משום כך.
ובכן, האינטרסים הללו אמורים בהחלט להשפיע על אופן הסיקור. זה צריך להיות מאוזן, אחראי והוגן. אבל השאלה אם הם כבדי משקל דיים כדי לגבור על העניין הציבורי בעצם הפרסום אינה שאלה שהתקשורת מחליטה בה, אלא בית-המשפט.
סעיף 70 לחוק בתי-המשפט מונה איסורי פרסום ומקנה לבית-המשפט שיקול דעת אם לאסור פרסום במקרים אחרים; בין השאר בשל פגיעה חמורה בפרטיות, או בשל נזק חמור שייגרם לחשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום ובית-המשפט סובר כי יש להעדיף את מניעתו על פני העניין הציבורי. כלי התקשורת מבקשים חשיפה בכל מקרה, בשם האינטרס הציבורי במידע. התפקיד של איזון בינו ובין האינטרסים של החשוד מסור לבית-המשפט. גוף גוף ותפקידו.
איני מתנגדת באופן עקרוני וגורף לכל צא"פ באשר הוא. הפרטים הם לפני בית-המשפט, ועליו להחליט. אך איכשהו, לא נראה מרחיק לכת לשער שאין מדובר כאן בקביעת סטנדרטים חדשים שיחולו מעתה ואילך בתקשורת, של איפוק עילאי והתנזרות מכל פרסום במקרים דומים, שבהם הנילונים אינם חברים באותו מועדון.
חופש העיתונות אינו אינטרס פרטי של התקשורת. הוא זכותם של מקבלי המידע הרבה יותר משל מוסריו. התקשורת אינה אלא נציגתו של הציבור. אך האינטרס הציבורי בפיה מסתבר, ולא לראשונה, כעניין יחסי מאוד. מנופפת בו כשזה מתאים, שותקת כשזה פחות נוח.
יש לשער שבסופו של דבר תיפרץ חומת השתיקה גם בתקשורת. רק שבינתיים היא הוכתמה בכתם של צביעות וסטנדרטים כפולים: אחד לכולי עלמא והשני לה עצמה.
נעמה כרמי היא דוקטור לפילוסופיה, חברה במליאת מועצת העיתונות ובעלת הבלוג קרוא וכתוב