(צילום: Felix the Cat, רשיון cc)
השבוע הזה הוא אחד מאלו שמעלים את המתח בבצה האינטרנטית באופן שאינו פוסח על אף אחד/ת מאיתנו: צו איסור הפרסום על פרטי פרשת אונס לכאורה, שבה מעורב כנראה אדם ידוע, מעלה את כל הפחדים ואת כל הכאבים והמגננות אל פני השטח. גילוי נאות: אני התחלתי את השיח האינטרנטי הזה, בפוסט מנומק שיוצא נגד הצא"פ (צו איסור פרסום).
הפוסט נומק פעמיים: פעם בהיבט הביקורתי, נגד שימוש בצווים על-ידי יודעי ח"ן ומשפט במטרה להגן על שמם באופן שאינו מסתייע לכלל העם, ופעם שנייה מנקודת מבטה של המתלוננת, לאחר שקראתי את פירוט המקרה כפי שתואר על-ידיה ובחרתי להאמין לה בלב שלם, כי אני בספק רב אם ניתן להמציא את הרזולוציה המעשית, הנסיבתית, הפיזיולוגית והרגשית שנפרשה בפני לפרטי פרטיה, או את מעגל התמיכה שהיא זוכה לו מאנשים נכבדים, שתמיכה במתלוננת-שווא (כפי שמפיצים מקורבי החשוד) עלולה לעלות להם בקריירה שלהם, ומלווים אותה בצמידות מהרגע שהגיעה פגועה למקום עבודתם המשותף. עיקר עמדתי מכוון לדרישה להסרת הצא"פ.
תפוצתו של פוסט היא נעלם גדול. לאורך השנים יצא שכתבתי פוסטים מצוינים שלא יצרו שום תהודה, ודווקא אלו שחשבתי שלא יעניינו אף אחד (כמו הנוכחי – שנכתב דווקא משום שהנושא לא עיניין אף אחד ועם ציפיות צנועות למדי, והניב נכון לכתיבת המאמר 7,593 כניסות ייחודיות ו-641 שיתופים בפייסבוק) – מרקיעים שחקים.
היה לי ברור שבמהרה תתחלנה המתקפות, והן אכן לא איחרו לבוא. רובן ככולן מאנשי הברנז'ה העיתונאית ומטוקבקיסטים, ביניהן תגובתו של עמיתי למסדרונות הרשת, ד"ר יובל דרור, כאן. אני יכולה לומר ליובל דרור ישירות מה דעתי על דבריו, ועשיתי זאת בשיחה בינינו על הקיר שלי, אולם קהל היעד שלי הוא אלה שקראו את הטור, וללא תגובתי הם עלולים לחשוב שיש ממש בדבריו על אודות עמדתי ופעולותי.
אז למה יש לי בעיה, כלמודת מתקפות ומאבקים חברתיים מסוג זה, דווקא עם תגובתו של יובל? כי היא טוקבק מגמתי בן 921 מלים, שעליו אני מגיבה בטוקבק משלי בן 921 מלים בדיוק: כי מה ההבדל בין "מבקשת להנהיג כנופיה מקוונת" (יובל דרור) ל"המאפיה שלכם" (מגיב מס' 14 ב-News1)?
בעודו תוקף אותי על נסיוני לכאורה "לעשות לינץ' תודעתי נגד אדם", הוא מתרגל לינץ' תודעתי כזה נגדי בעזרת שימוש (פסול בעיני) בדעתו על דברי, כאילו היו הדברים שאמרתי ו/או התכוונתי אליהם. למשל, הוא מתייחס אלי ואל כותבות אחרות במינוחים וסגנון ציניים ומפחיתי ערך, בבחינת אד הומינם לכותבת והעדרה המוחלט של התייחסות עניינית לטיעוניה.
גם ציניות היא כלי כוחני נפוץ בטוקבקים. אז למה באמת שהוא לא ייתן לי לנהל את בתי-המשפט, כאמירתו הצינית? הרי לא מצאתי בדבריו חשיבות של ממש לזכותי כאדם להעדיף להאמין למתלוננת, גם אם יובל דרור או החשוד וחבריו חושבים שזה לגיטימי להאמין לצד אחד, היינו לחשוד. על-פי האופן שבו הציג את הדברים, אמונתי היא שפיכת התינוק עם המים, ואילו אמונתם היא צדק. זוהי ספינולוגיה נפוצה ברשת: ניגוח באותם כלים שהם מושא הניגוח.
אף שבפוסט ובתגובות לו אני מצהירה במפורש שקראתי את פרטי המקרה כפי שתיארה המתלוננת, כותב יובל דרור: "העובדה שבית הלחמי מאמינה למתלוננת, שאותה היא לא מכירה", תוך הצגת מצג שווא שלפיו אני לא יודעת לכאורה על מה כתבתי ובמי תמכתי ומה היה שם. גם תכתובת עם עמיתיה של המתלוננת, שהובאה בפוסט, לא בילבלה את התיזה שלפיה אני מופעלת על-ידי אידיאולוגיה פנאטית שאינה קשורה לפרטי המקרה ומונעת מתאוות לינץ'.
מאחר שחלק ניכר מהטור מוקדש לי ולמניעי, אתייחס גם לתיזה של דרור: "אנחנו יודעים בדיוק, אבל בדיוק, מה קרה שם. איך? ובכן, אהמממ, קראנו באינטרנט!". ובכן, אנשים אכן קוראים באינטרנט – בין השאר את הדברים שאני כתבתי בנושא, שבשונה מתגובתו הספציפית של דרור לדברי, מבוססים על למידה וכתובים בקפידה עניינית, ככל האפשר.
הניסיון לעשות דה-לגיטימציה לעמדה נוגדת ולבעליה עתיק כימי האדם. לצערם של כמה ממתנגדי, קשה להצליח בכך מולי, כיוון שאיני נסוגה מול המתקפות. זו אינה הפעם הראשונה שבה יובל דרור ואני נפגשים בזירה הזו. הפעם הקודמת היתה בנושא ניטור הפורנוגרפיה, עניין שתמכתי בו ממניעי זכויות האדם של נשים. סברתי אז שכל ניטור, ולו קל, יפחית את הנגישות, היינו – את הביקוש שגורם להגדלת ממדי הסחר בנשים בתעשייה, בבחינת כל המציל נפש אחת. דרור ועמיתיו היו נגד הגבלה, ולמרות ההסכמה ששרתה בינינו לגבי הקושי הטכני ביצירתה – בעניין עצמו הם העדיפו אז את חופש הביטוי וחופש הצפייה של גברים (בעיקר) בפורנו על פני זכויות האדם של אותן נשים.
מעניין לעניין – זהו אותו עניין גם כאן, מעצם ההעדפה לתקוף אותי במקום להתדיין עם דברי נראה שדרור מעדיף את הפריבילגיה (כנראה הברנז'אית והמעמדית) של החשוד להסתרת שמו על פני זכות האדם של מי שלטענתה נעשה בה מין ברוטלי בכפייה.
אם מנפים את המוץ הבלתי ענייני, יש נקודות חשובות ומעניינות בטור של דרור, כחוקר תקשורת דיגיטלית וכמי שמכיר את תרבות הרשת על בוריה. יש שם אפילו הסכמה מלאה עם טענתי על שתיקת התקשורת, שהוא מציג כמובן במנותק מביקורתו על דברי וכאילו אני לא אמרתי זאת בשום מקום, כטקטיקה של חלוקה דיכוטומית בין "טובים" ל"רעים", כשכל הדברים המשמעותיים מיוחסים ל"טובים" בלבד.
דרור מעלה בטורו את התיאוריה שלפיה שתי תופעות מאפיינות את האינטרנט הישראלי – שהוא צמא דם ונטול אמון במערכת אכיפת החוק. אני מסכימה איתו ורוצה להציע תיאוריה נוספת, שלפיה שתי התופעות הן טקטיות, והדבר האמיתי הוא החופש להביע את שתי התופעות בחופשיות – עניין שיובל דרור תמך בו בהתלהבות בנושא הפורנוגרפיה ומתנגד לו בלהט כשהתופעה מסתובבת נגד מישהו מהמועדון או כשהחופש הזה מיושם על-ידי בעלת עמדה נוגדת.
הוא גם פיספס בגדול לטעמי, דווקא מהיבט התפתחותה של התרבות האינטרנטית, את פאזל ההיגיון הענק שנוצר בסיפור הזה, שבו אף כותב/ת לא הפר/ה את הצא"פ, אולם הגולשים המיומנים בחשיבה וירטואלית מצאו את החיבורים האסוציאטיביים ובנו לעצמם את תמונת האינפורמציה השלמה. כחוקרת פרטית של רחשים חברתיים ברשת, מצאתי את התהליך הזה, של קצוות עצמאיים ולא מתואמים שיצרו פאזל מושלם, מרתק, ללא קשר לנושא הדיון.
לסיכום, הייתי שמחה לו היה הטור של יובל דרור עוסק כולו, או לפחות רובו, בעניין עצמו, וניתן היה להתדיין כאן על העקרונות החשובים באמת.
אולי בפעם הבאה.
חנה בית-הלחמי כותבת את הבלוג "האישי הוא הפוליטי"