מאמר המערכת של "הניו-יורק טיימס" קונן בשבוע שעבר על אובדן חוש המידה וכושר האבחנה בין הטפל לעיקר בפוליטיקה האמריקאית. העיתון דן במעמד ההזוי שבו נאלץ הנשיא אובמה לנפנף בתעודת הלידה שלו כדי להוכיח שהוא כשר לשבת בבית הלבן, והתלונן על כך שפוליטיקאים מהימין, ובראשם דמות קריקטורית (כלשונו) כמו המיליארדר דונלד טראמפ, הצליחו להסיח את דעת הקהל מענייניה החשובים של המדינה ולהתמקד בשאלת מקום הולדתו של אובמה.
"הניו-יורק טיימס" עמד על המניעים והמשמעויות של החיטוט הזה בביוגרפיה האישית של הנשיא, וציין בין השאר את הדעה הקדומה הגזענית העומדת מאחוריהם, אך הזכיר רק בדרך אגב את ההקשר התקשורתי של הפרשה.
דונלד טראמפ (צילום: גייג סקידמור, רשיון cc)
אובמה, לעומת זאת, ייחד חלק ניכר מההודעה שמסר בעניין זה לתפקיד שמילאה בו התקשורת. הוא קרא לה לדווח לציבור על הסוגיות הקובעות את גורלו, העומדות במרכז פעילותו של מוסד הנשיאות, ולרסן קצת את הפיתוי הרובץ תמיד לפתחה לפרסם זוטות מרעישות כביכול.
הנשיא האמריקאי הפציר למעשה בתקשורת הפוליטית לגלות יותר בגרות ואחריות, להתרכז במילוי תפקידה כרשות המדווחת ולהיזהר בדיווחיה על נושאים טפלים, גם אם הם מושכי רייטינג.
חיסול אוסמה בן-לאדן, שיצא אל הפועל חמישה ימים לאחר מכן, כמו בא לחבוט בפרצופה של התקשורת ולהמחיש לה, ולציבור האמריקאי כולו, מה מונח על סדר יומו של הנשיא וממה מנסה התקשורת להסיטו כשהיא מטרידה אותו בשאילתות על תעודת הלידה שלו.
גם כאשר לא מזדהים באופן מלא עם קובלנתו של אובמה, גם כאשר זוכרים שהטפות מסוג זה משמיעים פוליטיקאים כל אימת שהתקשורת מציקה להם בשאלות מביכות, צריך להודות שהנשיא האמריקאי הניח את האצבע על התנהלות תקשורתית מוכרת שנוח לעיתונאים להתעלם ממנה: טיבו של מנגנון הסינון שהם מפעילים בבואם להפיץ מידע. מה ראוי לפרסום ומה לא.
"הניו-יורק טיימס" ממשיך להצהיר על דבקותו בעקרון "כל החדשות הראויות לפרסום", אך מי קובע את הסרגל שלפיו נמדד כלל הברזל הזה? והרי מובן מאליו שהשנתות על לוח המדידה הזה משתנות מעיתונאי אחד לאחר, מכלי תקשורת אחד למתחרהו, ומעידן לעידן.
האם לפני 20 שנה היה דונלד טראמפ, או ידוען כמותו, מסוגל להניע את התקשורת לתת הד כה נרחב לטענות על הערפל האופף כביכול את מקום הולדתו של נשיא ארה"ב? האם בכל מדינה אחרת היו חשדות כאלה נקלטים בתקשורת, ובעקבותיה בציבור הרחב, ויוצרים לחץ יעיל על הנשיא שייאלץ אותו לשלוף מהמגירה תעודה המאשרת את זכותו להיבחר לתפקידו (חוויה דומה במקצת עברה על בנימין נתניהו, לאחר שנבחר לראשות הממשלה בכהונתו הראשונה)?
האם בתקופה אחרת, או בחברה אחרת, היה המאמץ המגושם של טראמפ – להפנות את הציבור הרחב לתוכנית בידור שהוא מגיש באחד מערוצי הטלוויזיה כדי לצפות בה לתגובת ההמשך שלו על הודעתו של אובמה – מתקבל כמהלך לגיטימי?
הבחירה מה לפרסם ומה להשליך לפח היא מלאכת יומו של כל עיתונאי וכל עורך. מובן מאליו שהיא מושפעת מאישיותו, עולם ערכיו, ציפיות עורכיו, האתוס המדריך את ארגון התקשורת שבו הוא מועסק, בכלל זה שיקולי רייטינג. לא מציאותי אפוא, ואפילו מתחסד, להטיף לעיתונאים לנהוג לפי קודקס התנהלות אידיאלי הבא להשיג יעד מופשט הנקרא "טובת הכלל". וכי מי יקבע מה היא טובת הכלל ומי מתיימר לדבוק בה לאורך זמן.
עם זאת, להתעלם לחלוטין מהצורך לקרוא את התקשורת לסדר בתחום זה פירושו להשלים עם התנהלות שאיבדה את הצפון. אובמה ניסה לעמת את התקשורת האמריקאית עם כשל מובנה בתפקודה, וזה אילן נוח להיאחז בו כדי להצביע על ליקוי דומה הניכר גם בתקשורת הישראלית.
הכוונה לגילויים בולטים של שיקול דעת מוטעה בהצפת סוגיות ובהעצמתן. כזו, למשל, היתה היסחפות חלקים בתקשורת אחר גרסת פרקליטו של רומן זדורוב, שנאשם ברצח תאיר ראדה – גרסה שהופרכה מכל וכל בפסק הדין, שהרשיע אותו באורח חד-משמעי.
כזו היתה גם הבימה שניתנה לגרסה התמוהה על נסיבות הירצחו של ג'ו אלון, מי שהיה הנספח האווירי של צה"ל בוושינגטון. כזה היה המקום שהוקדש בזמנו בתקשורת לתיאוריית הקונספירציה על רצח רבין ("סרק סרק סרק"). כאלה הם הסיפורים המופיעים תדיר בתקשורת על מעשי נסים שמחוללים רבנים, וכאלה הם דיווחים שנוטים כתבים לענייני פלילים לפרסם כשהם נסמכים על גרסאות של פרקליטים.
העיתונאי הנחשף למידע או לגרסה מהסוג האמור פוטר את עצמו מאחריות כאשר הוא אומר בינו לבינו: הסיפור לגיטימי, לא בדיתי אותו, אלא שמעתי אותו מאדם מן היישוב (פרקליט, חוקר, רב), והוא מעוגן במציאות (יש "מחקר", יש כתב הגנה, יש אדם ממשי שסבור שאירע לו נס).
גישה כזו משקפת תפיסה פורמליסטית של האתיקה העיתונאית. עיתונאי ראוי אינו מסתפק באליבי שמציעה לו קבלת המידע בדרך האמורה; עליו להחליט איזה משקל לתת למידע מהסוג הזה: האם לקבל אותו כפשוטו ולפרסם אותו כפי שהוא או, שמא, לראות בו קוריוז בלבד. האם להתייחס למידע מהסוג הזה כטיפ המחייב בדיקה והעמקה, או להתעלם ממנו לחלוטין משום שניכר בו שהוא מניפולטיבי. במלים אחרות, האם לראות במידע הזה מידע עיתונאי לגיטימי או ספין בוטה, חסר בסיס עובדתי מהותי, שנועד להשפיע על דעת הקהל.
בתוך מכלול השיקולים הפועלים על עיתונאים בבואם לסנן מידע מעורב חישוב מכריע אחד: התחרות; הידיעה שכלי תקשורת מתחרים עשויים להיחשף למידע זהה, והחשש הסביר (שלא לומר הוודאות המלאה) שהם מפעילים שיקול דעת דומה לשלו: היינו לפרסם ויהי מה.
לכן מנומרת התקשורת (בתוכה, הישראלית) בסיפורים מופרכים, באפיזודות שוליות שמקבלות כותרות ראשיות, ובטורי דעה המבוססים על הנחות שמתבדות לאחר זמן מה.
לכן יכול היה הנשיא אובמה בשבוע שעבר להציב מול התקשורת מראה שבה ניבט פרצוף נלעג, ולכן יכול היה דונלד טראמפ להמשיך בתעלוליו ולעניין את התקשורת בתביעתו הבאה: לחשוף את גליון הציונים האקדמי של הנשיא הנבחר – עד שהמציאות טפחה על פניו וסחפה את התקשורת לסקר את אובמה מזווית הפוכה: מנהיגותו במבצע חיסולו של בן-לאדן. כצפוי, גם בעניין זה איבדה התקשורת פרופורציות.