שחיתות

"צבי בר, ראש עיריית רמת-גן לשעבר, הורשע בשוחד, הלבנת הון והפרת אמונים", נכתב בכותרת ידיעה של יעל פרידסון בעמ' 7 של "מקור ראשון". "בית-המשפט קבע כי התנהלותו של בר, שכיהן 24 שנים בתפקיד ראש העיר, 'מהווה דוגמה מובהקת לשחיתות שלטונית'", נכתב בכותרת המשנה.

צבי בר, ראש עיריית רמת-גן לשעבר, בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, עם הרשעתו בעבירות שוחד, הלבנת הון והפרת אמונים, 26.2.15 (צילום: פלאש 90)

צבי בר, ראש עיריית רמת-גן לשעבר, בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, עם הרשעתו בעבירות שוחד, הלבנת הון והפרת אמונים, 26.2.15 (צילום: פלאש 90)

איראן ז'ה טם

"התראה אחרונה" היא כותרתו הראשית של השבועון המגזרי "בשבע". "רגע לפני שאובמה חותם על הסכם גרוע שיסלול את דרכה של איראן לפצצה גרעינית, נתניהו ימריא בתחילת השבוע כדי לנאום בפני חברי הקונגרס, במטרה לשכנעם שלא להסיר את הסנקציות על איראן", נכתב בכותרת המשנה. כפולת העמודים הפותחת של העיתון מוקדשת לדיווח בנושא, של ניצן קידר. קידר מספק תמצות של התגובות התוקפניות מן הממשל האמריקאי, מראיין את אופיר אקוניס וסוקר את המערכת הפוליטית המקומית. הוא אינו כותב כיצד בדיוק נאום פומבי יכול לשנות את מערך הכוחות ביחס להסכם המעצמות עם איראן.

תגובתו של נתניהו לפרסום דו"ח מבקר המדינה על הטיפול הכושל במשבר הדיור. בהמשך נמחקה ההתייחסות לאיראן מן התגובה

תגובתו של נתניהו לפרסום דו"ח מבקר המדינה על הטיפול הכושל במשבר הדיור. בהמשך נמחקה ההתייחסות לאיראן מן התגובה

קידר אינו יוצא דופן. למרות העיסוק האובססיבי של התקשורת בסוגיית הנאום בשבועות האחרונים, היא אינה נוטה לאתגר באופן בולט את ההנחה שהנאום עתיד לתרום באופן ממשי לסיכול ההסכם. זאת, חרף העובדה שעל פניו מדובר במה שדומה לאמונה בלחש קסמים, כאילו עצם העמידה של ראש הממשלה על הפודיום בוושינגטון והחזרה על המסרים שהוא מדברר לעייפה כל העת ייצרו פתאום סחף בקרב מקבלי ההחלטות בארה"ב. נראה שהמצב הזה הוא תוצאה של ההתמקדות התקשורתית בקרב כלי התקשורת העוינים את נתניהו בנזק שייגרם ליחסי ארה"ב-ישראל כתוצאה מן הנאום. מדברריו של נתניהו השכילו להיאחז בכך ולייצר משוואה שלפיה הנזק האפשרי (שהכחשתו הלכה והפכה בעייתית לאור החרפת התגובות מצד הממשל האמריקאי) ליחסים שקול מול סיכול ההסכם. מיניה וביה נתקבעה ההנחה המופרכת כאילו לנאום יש אכן השפעה מאגית על המשא-ומתן.

ובכל זאת, התייחסות לכך – "מה הוא ישיג בנסיעה? מחיאות כפיים?" – מגיעה היום לכותרת המשנה לראשית על שער "ידיעות אחרונות", המוקדשת לכוכב גליון שישי של העיתון: ראש המוסד לשעבר מאיר דגן, המוסר לנחום ברנע ושמעון שיפר ב"מוסף לשבת" ראיון אנטי-נתניהו קלאסי. "נתניהו גרם את הנזק האסטרטגי הכי גדול בנושא איראן" היא הכותרת הראשית, שגם היא בתורה נמלטת סוף-סוף מהעיסוק הצדדי בסוגיות כמו היחסים עם ארה"ב (שלקה בצביעות ממילא, כאילו הממשל הנוכחי הוא "ארה"ב") ותוקפת את ראש הממשלה בעצם העניין: בסוגיה שהוא עצמו טוען שהיא המרכזית ביותר על סדר היום של מדינת ישראל.

באופן אירוני, ההאשמה של דגן כלפי נתניהו היא של פעילות-יתר – בניגוד למנטרה החוזרת ונשנית בדבר הפסיביות האופיינית של ראש הממשלה. אלא שלמעשה מדובר בהמשכה של קביעה נשנית: הפעלתנות של נתניהו, אליבא דדגן, היא בשדה הדיבורים וההצהרות.

"ב-1998 ראינו סימנים ראשונים לחתירה של איראן להשגת נשק גרעיני. רק ב-2002–2003, בתקופת שרון, התחלנו להבין את עוצמת האתגר", מצטטים ב"ידיעות אחרונות" את דגן. "התקיימו דיונים. הגופים המקצועיים במערכת הביטחון אמרו לשרון שהבעיה איננה רק של ישראל, אלא של העולם. הם המליצו לשרון לשמור על פרופיל ישראלי נמוך, ושרון קיבל את ההמלצה. דיון דומה התקיים אצל אולמרט, והמדיניות אושרה מחדש. 65% מרזרבות הנפט בעולם מצויות בשטחים של איראן והמדינות הסובבות אותה. לכן, הבעיה היא של העולם. אשר לישראל, היא נכנסת לתחום הזה עם חמאה על הראש. [...] מוטב, לכן, שלא תתייצב בחזית. נתמוך בכל מאמץ, מודיעיני ומדיני, אבל תמיד נהיה במדרון האחורי".

ראש המוסד מאיר דגן. הכנסת, 2006 (צילום: פלאש 90)

ראש המוסד מאיר דגן. הכנסת, 2006 (צילום: פלאש 90)

לפי דגן, "לא ישבנו באפס מעשה" וישראל השפיעה על הטלת הסנקציות על איראן לראשונה ב-2003, פעלה לעיכוב פרויקט הגרעין ב"פעולות חשאיות" ורתמה מדינות אחרות לשיתוף פעולה נגד הפרויקט. "הגענו לכך שהקהילה העסקית הבינלאומית חששה לעשות עסקים עם איראן [...] אבל נתניהו רצה ללכת צעד נוסף. הוא הפך את הבעיה האיראנית לבעיה ישראלית. מדינות שפעלו נגד איראן אמרו בעקבות הנאומים שלו שהן פטורות מאחריות. אם איראן תגיע לנקודת האמת, ישראל תטפל בה", אומר דגן, שמזכיר כי "כל הגופים המקצועיים התנגדו" לתקיפה ישראלית באיראן. לדבריו, זו גם הסיבה שהתקיפה לא יצאה אל הפועל, משום ש"הוא לא רצה ללכת להחלטה דרמטית מול ראשי המערכת כי ידע שבסופו של דבר האחריות תיפול עליו. בחיים לא ראיתי אותו לוקח אחריות על משהו". "הוא חזק בדיבורים, לא במעשים" הוא סלוגן נוסף שמספק דגן למראייניו.

על הנאום בקונגרס אומר ראש המוסד לשעבר: "מה שיכולנו לעשות הוא פעולות שמאריכות את הזמן: פעולות חשאיות; עידוד גורמי אופוזיציה ומיעוטים בתוך איראן; יש הרבה כלים. לא הייתי נכנס לעימות אמריקאי פנימי, מול הנשיא. בקונגרס ימחאו לנתניהו כפיים, אבל הכוח הוא בידי הנשיא. מה נתניהו ישיג בנסיעה הזאת? אני לא מצליח להבין. מה המטרה שלו, מחיאות כפיים? הנסיעה הזאת היא כישלון ידוע מראש". לא דגן ולא המראיינים, בכירי "ידיעות אחרונות", מעזים להעלות השערה שהיא לפחות סבירה בנוגע לעילת הנסיעה: נתניהו קשור בעבותות לאדלסון, שהעניק לו את מתת "ישראל היום", וייתכן בהחלט שהוא זה שמחשק את המהלכים של נתניהו ביחס לפוליטיקה הפנים-אמריקאית. ההימנעות הזו נטועה במסורת של "ידיעות אחרונות", המעדיף לנהל את מלחמותיו של המו"ל שלו באופן לא ישיר.

אגב, לראיון מקדימים ברנע ושיפר הערה: "דגן הוא לא בדיוק שמאלן: כל מי שמכיר את הביוגרפיה שלו יעיד על כך". זו כמובן הערה צפויה, והיא מצטרפת להערות מקדימות אחרות כגון זו שלפיה דגן אינו עוין את נתניהו וזו שדגן שותף לדעתו של נתניהו כי איראן גרעינית היא איום קיומי, ובכל זאת יש בה כדי להעיד על רוח הזמן, שגם "ידיעות אחרונות" נאלץ לאמץ.

בחירות 2015

"קץ מלחמת שלושת השבועות: הבית-היהודי והליכוד חוזרים להסכם אי-הלוחמה", נכתב בכותרת טור הבחירות של זאב קם ב"מקור ראשון". "המחנה-הציוני מוביל על הליכוד במרבית הסקרים", נכתב בכותרת הראשית של "הפלס".

"כמה פעמים צריך להגיד חנין זועבי ואחמד טיבי כדי שהתומכים של ישראל-ביתנו ישכחו מכל השאר?", נכתב בכותרת המשנה לטור הבחירות של רועי צ'יקי ארד ("רשמים מערב עם ליברמן והחבורה בבית-מלון בנתניה") במוסף "הארץ". "כשהגעתי, דיבר ח"כ אלכס מילר. מילר הוא מס' 11, וסביר להניח שזאת אחת הפעמים האחרונות ששמו יוזכר בתקשורת", כותב ארד. "[...] אנשי ישראל-ביתנו מגיעים כשהם אלמונים בדרך כלל ופשוט מתנדפים כטל הבוקר אחרי שהם עוזבים את המפלגה. [...] כך גם מילר, שמצליח למזג וירטואוזית בין שתי יכולות מתנגשות לכאורה: אפרוריות ורעשנות. והוא פשוט יימוג ב-18 במרץ, כמו דמויות בסרט מסע בזמן כשההיסטוריה משתנה.

"על הבמה מילר מחה על כך שמפלגות אחרות לקחו את הקרדיט על הישגי המפלגה. 'כולם מנסים להעתיק את כל התוכניות שלנו ואף אחד לא יודע ליישם', הוא אמר. הוא כמובן נכנס בחנין זועבי, כאילו שאם שמה יוזכר הרבה פעמים אולי ישרוד. [...] נשאלו כמה שאלות צפויות. איש לא העז לדבר על הפיל הגדול שיושב על המפלגה – החקירה המשטרתית והקריסה בסקרים. אבל לפתע היה מישהו ששאל, אולי בתמימות, 'למה חברי המרכז של המפלגה לא בוחרים את חברי-הכנסת, ואם יש לנו שרים טובים, למה הם לא נשארים הלאה?'. 'זו שאלה מתקילה', פירשן הגבר לידי. 'הצטרפנו לדרך של ליברמן', אמר מילר (או אילטוב). 'עדיף שתהיה ברשימה בגלל יכולת ולא כי הבאת אוטובוסים של מצביעים כיו"ר ועד העובדים'.

הוא הרגיש שניצל, אבל חבר המפלגה המשיך: 'למה אנחנו מחליפים את השרים? מה, הם לא היו טובים?'. זו היתה שאלה שבה אי-אפשר לכסח את זועבי, אלא אם יאיר שמיר השאיר לה פתק בארונית עם ציור לב. אלכס מילר החוויר, אבל ניצל, כי ליברמן עמד להגיע. 'הנה ליברמן', אמר וברח (באומץ) מהבמה. ליברמן הגיח עם חבורת אוהדים צעירים ששרו לו 'הו ליברמן, תכלס ליברמן' והניפו דגלי ישראל, ואיכשהו נעלמו אחר-כך. הם נראו לא קשורים לאווירה התרבותית והרוגעת של הערב".

"יאיר לפיד יצליח בבחירות משום שהוא עוסק בבעיות שמטרידות את הישראלים. רק כשהוא יהיה ראש ממשלה לא תהיה לו ברירה אלא לעסוק בבעיות האמיתיות", טוען אלון עידן באותו המוסף.

"יהיו תוצאות הבחירות אשר יהיו, האוסקר לקמפיינר המוצלח, מסכימים מומחי המדיה החברתית באופן גורף, הולך לבנימין נתניהו", מוסרת כותרת המשנה לכתבה של חן שליטא ב"G" של "גלובס". "הפעם הוא באמת היה 'הראשון לזהות' את כוחם העולה של סרטוני הרשת, והשתלט באמצעותם על השיח התקשורתי".

"לעימות 2015 יש מפסיד אחד, וקוראים לו יצחק הרצוג", טוען עמית סגל ב"מקור ראשון".

ועוד אחד אחרון ממוסף "הארץ": "ברשת הופכים את הבוחר ל'כוכב' ובכך מדגימים: בחירות זה שטויות, ממש כמו הצבעה בריאליטי", נכתב בכותרת המשנה לטורו של יואב ליפשיץ, העוסקת בתשדיר ליום הבוחר של זכיינית ערוץ 2.

סימנייה

"משרד היח"צ הגדול במזרח התיכון" היא כותרתו של מוסף "הארץ", המוביל לכתבה של נעמי דרום. "דובר צה"ל כבר מזמן לא מסתפק בהודעות לקוניות לעיתונות. כך מקדם צבא יחצנים את המותג החזק בישראל", נכתב עוד על השער.

השכנים

"ניתוק החשמל הזמני לתושבי שכם וג'נין על-ידי חברת החשמל השבוע הוא החמרה נוספת במה שהפך לאחד הסיפורים הנפיצים ביותר ביחסי ישראל והפלסטינים", כותב עמירם ברקת במוסף "G" של "גלובס". חובות החשמל של הפלסטינים מגיעים ל-2 מיליארד שקל, מזכיר ברקת. "מדוע מתערב משרד ראש הממשלה בכל פעם שחברת החשמל צועקת 'תחזיקו אותי' ומאיימת לנתק לחלוטין את הפלסטינים מהחשמל? לא שאלתם את עצמכם פעם מה פשר הרחמנות המפתיעה שמגלה בנימין נתניהו כלפי עוללי ג'נין וקשישי עזה?

"הסיבה לכך היא משפטית: ניתוק מכוון של אוכלוסייה הנמצאת תחת כיבוש ממוצרי קיום בסיסיים כמו מים או חשמל הוא פשע מלחמה, והאחראים לכך עלולים למצוא את עצמם מובאים בפני שופטי בית-הדין הפלילי הבינלאומי בהאג – כך לפחות סבורים המומחים למשפט בינלאומי המייעצים למשרד ראש הממשלה. משום כך לא תוכל ישראל לנתק את החשמל לפלסטינים כל עוד הם מוגדרים אוכלוסייה כבושה. החוק הזה עושה צדק ברמה המוסרית, אבל מבחינה פרקטית הוא יוצר את המצב שבו הפלסטינים צוברים עוד ועוד חובות, במקום לספק לעצמם חשמל.

"אם זה נשמע לכם כמו תסריט דמיוני, אתם כנראה לא מודעים לכך שלרשות הפלסטינית יש זכויות במאגר גז ימי בשם עזה מרין, שיכול לספק את צריכת תושביה למשך יותר מעשרים שנה. הרשות גם 'מקדמת' תוכניות להקמת ארבע תחנות כוח מופעלות בגז [...] עכשיו עם יד על הלב, איזה תמריץ יש לפלסטינים לייצר בעצמם חשמל ולהתעסק בתחזוקת רשת ובגביית חובות, כשהם יכולים להמשיך לצרוך חשמל חינם באדיבות חברת החשמל ובחסות החוק הבינלאומי?".

במגזר

ייתכן שלא הייתי ערני מספיק, אבל לא זכור לי שנחשפתי לשימוש בביטוי "גורמים חילוניים", המתנוסס היום על שער היומון החרדי הקנאי "הפלס", לתיאור של מקורות עיתונאיים אנונימיים. "גורמים חילוניים", מתברר, מבינים ש"הדרישה לביטול הסנקציות הפליליות תמנע 'בכייה לדורות' באם ייעצר תהליך ההשתלבות של הציבור החרדי". זה ביטוי מעניין משום שהוא משעתק את ההחפצה החילונית ומיישם אותה ביחס לציבור החילוני. הרי הביטוי "גורמים חרדיים" אינו זר לאוזן על אף שהוא בעייתי על פניו – הציבור החרדי אינו מקשה אחת (מקשה אחת? הוא מתפלג בכל יום מחדש). אלא שכמו, למשל, האופן שבו צמח "ישראל היום" מתוך השחיתות העיתונאית של "ידיעות אחרונות" ויצר חיקוי מגושם ובוטה שלה – שכפול של התנהלות בעייתית בדרך כלל מחריף אותה. השימוש בביטוי "גורמים" כלפי הציבור החילוני, הגדול פי כמה ומאורגן פחות לאין שיעור מזה החרדי, מגוחך עוד יותר.

"גורמים חילוניים". שער "הפלס"

"גורמים חילוניים". שער "הפלס"

"בקרב הגורמים החילוניים מתרקם קונסנזוס לפיו הממשלה שתקום לאחר הבחירות צריכה לבטל את הסנקציות הפליליות שבחוק הגיוס", כותב י' שכטר בידיעה עצמה. "לעמדה זו מצטרפים גם גורמים אנטי-דתיים קיצוניים, דוגמת עמותת חדו"ש. הגורמים החילוניים מדגישים כי הדבר לא ייעשה לשם מילוי דרישותיהם של פוליטיקאים חרדים, אלא להפך – כמהלך רצוי ומועדף דווקא מצד האינטרס העליון של הגישה החילונית ששמה לה למטרה לשנות את פניו של הציבור החרדי".

במוסף "ספרים" כותב הגורם החילוני בכבודו ובעצמו, שחר אילן, סמנכ"ל עמותת חדו"ש, ביקורת על ספר חדש: "ההסכמה שהספר 'דת ומדינה בישראל' הוא ספר טוב וחשוב רחבה כל-כך, עד שיהיה פשוט לא מעניין להתחיל בשבחיו. לכן אתחיל דווקא בוויכוח עם המחברים. הפרופסורים דני סטטמן וגדעון ספיר מייחסים חשיבות מעטה מדי לטענה שקנאות דתית מסכנת משטרים דמוקרטיים ועלולה להוביל לאלימות ולמלחמות. הם אינם מנסים באמת להתמודד איתה. 'עשיית דברים קשים בשם הדת בעבר', הם כותבים, 'אינה ראיה לכך שגם היום הסכנה של התפרצות מעשים כאלה היא ממשית [...] המצב היום טוב בהרבה בהשוואה למצב לפני 30 שנה'.

"סליחה? האם אנחנו לא חיים במדינה מוקפת ברפובליקות אסלאמיות? במדינה שבשטחים שהיא מחזיקה ננקטת כל הזמן אלימות הדדית בשם הדת? האם לא נרצח פה ראש ממשלה אחרי גל של הסתה דתית? [...] אנחנו רואים כבר שני עשורים אינספור דוגמאות לכך שקנאים דתיים מנצלים את הדמוקרטיה ואת חופש הדת לרעה, והדמוקרטיות אינן מוצאות תשובות ואינן משכילות להתגונן מפניהם. האמת היא שגם רודנויות אכזריות מתקשות בכך".

עבודה זרה

מודעה ב"בשבע", 26.2.15

מודעה ב"בשבע", 26.2.15

ביקורת

"באחרונה היה קשה שלא לשמוע שוב ושוב את שמו של טיורינג, בגלל הסרט 'משחק החיקוי', כמובן", כותב תום שגב בביקורת הפותחת את המוסף "ספרים", על הביוגרפיה "אלן טיורינג: האניגמה". "הספר אודותיו, קרוב ל-650 עמודים אורכו, בתוספת הערות, נמצא ברשימת רבי-המכר; השבועון 'ניו-יורקר' הגדירו כ'אחת הביוגרפיות המדעיות המשובחות ביותר שנכתבו מעולם'. אינני יודע כמה ביוגרפיות מדעיות צריך אדם לקרוא כדי להגיע לקביעה כזאת. כך או כך – הסרט הרבה יותר טוב".

"מבקרי העיתון התבקשו לאחרונה להתחיל לדרג את הביקורות שלהם. חלקם התנגדו לכך מסיבות עקרוניות ולא חויבו בדירוג. אחרים לא ראו כל בעיה בשיטת הכוכבים ונענו לתכתיב. וכך, לצד ביקורות האלבומים באתר 'הארץ' מופיע מעכשיו דירוג בכוכבים", כותב בן שלו, מבקר המוזיקה האהוב עלי, בטורו הקבוע ב"גלריה שישי", שאותו הוא פותח בדוגמה להבלותה של שיטת הכיכוב: ה"גרדיאן" נתן, בזמן אמת, ארבעה כוכבים מבין חמישה לאלבום המופת "דוליטל".

"אימוץ שיטת הכוכבים מחייב הסבר כפול", כותב שלו. "ראשית, מדוע השיטה הזאת לגיטימית ולא מדרדרת את מוסד הביקורת. שנית, מה ההיגיון שיעמוד מאחורי הדירוג. מתי אלבום יקבל שלושה כוכבים, מתי ארבעה, מתי חמישה. אין הוראות הפעלה ברורות בעניין הזה, ואם יש, לא קיבלנו אותן. כל מבקר וההיגיון הפרטי שלו. אני אנסה להסביר את שלי.

"אבל קודם: מדוע הביקורת המדרגת היא דבר לגיטימי, למרות השם הרע והזול שיצא לה. היא לגיטימית בעיני מפני שהיא משקפת באופן מדויק יותר מהביקורת הבלתי מדרגת את הצורה שבה אנחנו (כולנו, אין הבדל בין מבקר ל'סתם' מאזין) שומעים מוזיקה. ומדוע היא משקפת את החוויה הזאת בצורה יותר מדויקת? מפני שבניגוד לביקורת הבלתי מדרגת, הביקורת המדרגת מפגינה מודעות למה שאפשר לכנות הפיקציה של הביקורת המנומקת.

"כשאנחנו שומעים שיר או אלבום חדש אנחנו יודעים מה אנחנו חושבים עליו או מרגישים כלפיו לפני שאנחנו יודעים מדוע אנחנו חושבים או מרגישים כך. זה נכון בכל האמנויות, ובמיוחד באמנות חושנית ולא מילולית כמו מוזיקה. [...] השלב הבא, אחרי שהבנו מה אנחנו חושבים ומרגישים ביחס למוזיקה, הוא להבין מדוע אנחנו חושבים ומרגישים כך. או במלה אחת: לנמק. זה שלב חשוב ומרתק והכרחי, ובלעדיו אי-אפשר כמובן לפתח דיון על מוזיקה, אבל צריך להודות שבהרבה מאוד מקרים אנחנו לא באמת יודעים, או לא באמת יכולים להסביר, מדוע אנחנו אוהבים בלהט אלבום מסוים ואדישים לחלוטין לאלבום אחר. זאת הפיקציה של הביקורת המנומקת, או לפחות המימד הפיקטיבי של הביקורת המנומקת.

"הביקורת הבלתי מדרגת מוחקת את המימד הפיקטיבי הזה ויוצרת מצג שקרי של נצחון הרציונל. [...] הביקורת המדרגת, לעומת זאת, רוקדת על שתי החתונות. היא מקפידה על טיעונים ומקווה לשכנע את הקורא בתקפותם, אבל באותו זמן היא גם מבטאת באמצעות הציון את התגובה המיידית והאמוציונלית למוזיקה, שלא תמיד מתמסרת להערכה רציונלית.

"הגזירה האמיתית שהונחתה לאחרונה על מבקרי 'גלריה'", ממשיך שלו, "היא לא הצורך לדרג בכוכבים, אלא ההחלטה המערכתית שהדירוג לא יכלול חצאי כוכבים".

"האם המראה החדש של שי פירון באמת מחמיא לו?" (הפניה על שער מוסף "גלריה" של "הארץ").

שרה

"וינשטיין: המשטרה תבדוק את מעונות רה"מ אחרי הבחירות", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". בנימין ושרה נתניהו מאוירים נדפסים לצדה כשהם בתא הטייס של מטוס עטור מגן-דוד על זנבו. "וינשטיין: המשטרה תבדוק פרשות נתניהו רק אחרי הבחירות", נכתב בכותרת על שער "ידיעות אחרונות", לצד תצלום של וינשטיין והזוג נתניהו.

דמותה של שרה נתניהו מרחפת גם היום מעל העיתונים, אבל רק באחד מהם, "מעריב", היא מעטרת במלוא הדרה את עמוד השער של המוסף השבועי לאורכו ולרוחבו. כמו בפעמים קודמות שבהן הבליחה ללא תיווך לספירה התקשורתית, גם הפעם מדובר בקרנבל של טעם רע ששולטים בו הקפריזיות, הרהב, האדנות והחנופה. ובכל זאת מתבלט מביניהם קו אחד, זה של חוסר היכולת להלך עם המציאות, וביתר ישירות: הנטייה לסילופים.

לצורך הראיון נבחרה מי שאינה עיתונאית מקצועית, הסופרת נעמי רגן, שהתפרסמה גם בקרב מי שאינם נמנים עם חוג קוראיה עת הואשמה פעם אחר פעם בגניבה ספרותית. בראיון אתמול בערוץ 2 תיארה רגן את האופן המקרי לכאורה שבו נבחרה לנושאת דברה של נתניהו אל הציבור הרחב: רגן, המפרסמת מאמרים ב"ג'רוזלם פוסט", פגשה בנתניהו לאחרונה יחד עם חבורה של כותבים אנגלוסקסים, וכך נוצר הקשר ביניהן. רגן גם אינה מסתירה את מהות הקשר: מבקר המדינה, יוסף שפירא, פסק נגדה בתביעות האמורות. ניגוד אינטרסים עיתונאי בוטה מזה היה קשה אפילו לסורקין להמציא.

נעמי רגן מתראיינת בתוכנית "שש עם עודד בן-עמי" על ראיון שערכה עם שרה נתניהו, 26.2.15 (צילום מסך)

נעמי רגן מתראיינת בתוכנית "שש עם עודד בן-עמי" על ראיון שערכה עם שרה נתניהו, 26.2.15 (צילום מסך)

את הראיון פותחת רגן בתיאור מצבו העלוב של "משרדו של אב-הבית לשעבר מני נפתלי" כפי שהיתה עדה לו החודש, וכותבת: "אם ככה נפתלי השאיר את המשרד, הזוג נתניהו היה צריך לתבוע אותו". זאת, חרף העובדה שנפתלי עזב את משרתו עוד ב-2012. רגן חוטאת לאמת גם כשהיא מצהירה כי בג"ץ דחה את פסק הדין של שפירא בנוגע להפרת זכויות היוצרים והפלגיאט שביצעה בספרים שפירסמה. האמת היא שבית-המשפט העליון (ולא בג"ץ) הביא את הצדדים בתיק שבו שפט שפירא לפשרה שבמסגרתה נמחקו כמה עשרות משפטים מהספר של רגן.

אבל מעבר לכך, כאמור, הראיון כולו הוא מפגן חנופה מבחיל למדי מצדה של רגן ("שרה נתניהו מגיעה בחיוך, מטופחת ואופנתית, בתלבושת פשוטה ומחמיאה", "היא נראית מלאת אנרגיה", וכו' וכו'), ושחצנות פרנואידית אופיינית מצדה של נתניהו ("אף אחד אף פעם לא שואל ולא מתעניין", בתשובה לשאלה על ילדותה, "כל מי שעובד איתי יודע שהתקשורת מחכה לו", וכו' וכו', וכמובן: הכל מפני שאנחנו לא שמאלנים). דוגמה לשאלה אופיינית: "האם יש לכם תוכניות לחגיגת חתונת הכסף שלכם?". אכן, הישג עיתונאי חשוב ל"מעריב" (התשובה, כמובן, היא שאין לשרה זמן. היא עסוקה בהצלת האומה וטיפול בבמבי).

בעמ' 10 של קונטרס החדשות של העיתון מתפרסם תמליל השיחה של שרה נתניהו עם זוגתו של ראש עיריית שדרות לשעבר, אלי מויאל. מומלץ ורצוי לקרוא אותו צמוד לראיון של רגן. "שיחת צרחות מטורללת", מכנה אותה כספית. בנוגע לצרחות אי-אפשר לשפוט מטקסט כתוב, אבל אי-אפשר להתכחש למה שכספית מכנה טרלול. אולי בשבוע הבא נקרא אצל כספית את מאחורי הקלעים של הראיון המביך במוסף.

כאמור, זו אינה ההופעה היחידה של שרה נתניהו בעיתוני היום. "בשירות הזוג המלכותי" היא כותרתו של גליון "דה-מרקר". "שומרי הסף שלא הצליחו למנוע משרה ובנימין נתניהו להשתולל על חשבון הקופה הציבורית נחשפים. ככה זה כשצריך לפקח על הבוס", נכתב בכותרת המשנה, המפנה לכתבת תחקיר של שוקי שדה. "עזרא סיידוף, סמנכ"ל נכסים ומבצעים במשרד ראש הממשלה, היה מביא את החשבון. היועצת המשפטית שלומית ברנע-פרגו, חשב המשרד יוסי איצ'קוביץ' וסמנכ"ל המינהל רן ישי היו מתיישבים להחליט אם לאשר את ההוצאות. והם אישרו", נכתב בכותרת המשנה לכתבה עצמה. עוד שואל שדה ב"דה-מרקר", במאמר נפרד, מי וכיצד משלם את משכורתו של ניר חפץ, יועצה הנוכחי של שרה נתניהו.

שרה נתניהו. מימין: בתצלום של לשכת העיתונות הממשלתית (חיים צח), משמאל: על שער המגזין "את" (ז'אן כהן)

שרה נתניהו. מימין: בתצלום של לשכת העיתונות הממשלתית (חיים צח), משמאל: על שער המגזין "את" (ז'אן כהן)

"התקנאנו באמריקה. להם יש נשים ראשונות, שמלות קטיפה וחדרים עם זרי פרחים ענקיים. ואנחנו? אנחנו מסיפור אחר לגמרי, בצה מזרח-תיכונית נטולת סטייל, שבה צילומי תקריב של טיח מתקלף אמורים להביא לך קולות", כותבת עדי עוז, עורכת "את", בגיליון המציג את תצלומיהן של שרה נתניהו ושל מיכל הרצוג, ושזכה לפרסום עוד לפני שהתפרסם השבוע, בשל נסיונותיה של נתניהו, בעזרתו הגמלונית כרגיל של ניר חפץ, למנוע את הפרסום.

"כשהבחירות התקרבו חשבנו שזאת הזדמנות להוציא לפועל את קונספט צילום האשה הראשונה בלוק נוטף סטייל. פנינו לנשות המתמודדים לראשות הממשלה: שרה נתניהו ומיכל הרצוג. [...] לשמחתנו, שתיהן שמחו להשתתף. הצילום עם הרצוג עבר בקלות. עם שרה נתניהו העניינים היו מורכבים יותר. [...] להפתעתנו, ההסכמות שאליהן הגענו מראש עם לשכת ראש הממשלה לא קוימו. רגע לפני שנשמע הקליק הראשון במצלמה, הגיע טלפון בהול מגבוה שעצר את הצילומים. אפקט גלאמין גרם להזזת סט הצילומים שתוכננו להתבצע בתוך בית ראש הממשלה – לחצר. את התשובות לשאלון שהעברנו לא קיבלנו עד למועד הירידה לדפוס אף שכך סוכם, ואנו נאלצים לפרסם את השאלות ללא התשובות של הגברת נתניהו.

"במקביל החל מסע לחצים על המערכת כדי לדחות את הפרסום עד לאחר הבחירות. אנחנו יכולים להניח שמבחינת לשכת ראש הממשלה הפרסום בעת הזאת כבר לא משרת את צורכי קמפיין הבחירות של הליכוד, אבל אנחנו לא עשינו את זה לצורכי בחירות. הבחירה בנשים שמככבות החודש על השער ובכתבה המרכזית בגיליון הזה נבעה מהרצון להכיר אותן יותר טוב. הן דמויות ציבוריות בעלות השפעה מהותית על החיים שלנו. לכן פירסמנו את התמונות בניגוד לבקשת ראש הממשלה.

"אנחנו מזמינות אתכם להסתכל עליהן, לקבל מבט חדש על שרה נתניהו ולהיחשף לראשונה לדמותה הלא מוכרת של מיכל הרצוג. להתרשם מהבגדים היפים שהלבשנו אותן. אופנה, סטייל, טעם טוב – אלה דברים מרכזים במגזין שלנו והם גורמים לנו הנאה רבה. אבל רגע לפני יום האשה והבחירות לכנסת, אנחנו גם זוכרות היטב שאלה לא הדברים הכי חשובים בחיים. על ההחלטות החשובות באמת חתום העומד בראש הממשלה. את האחריות לעתידנו יצטרכו לקחת המנהיגים והמנהיגות שבהם נבחר. הם אלה שצריכים להפוך את החיים פה לטובים יותר. הם צריכים להיות טובים יותר".

ענייני תקשורת

תמונות זוועה. "די לתמונות הזוועה של דאע"ש", נכתב בכותרת על שער "מקור ראשון". "ב'מקור ראשון' הוחלט השבוע, באיחור-מה, לא לפרסם עוד את תצלומי הגרדומים של דאע"ש", כותב העורך, חגי סגל. "אנחנו לא עובדים אצל דאע"ש, ואין סיבה שנעמיד את שירותינו לרשות אגף הלוחמה הפסיכולוגית שלו. אם נבצר מאיתנו למנוע את הרציחות עצמן, לפחות נקטין במשהו את מפלס יחסי-הציבור שלהן. כמובן, היינו רוצים שכלי תקשורת נוספים ינהגו באופן דומה". על אף שסגל מתאר את ההחלטה כיוצאת דופן, הרי שהיא דבר של יום ביומו בעיתוני ישראל: הם מתעלמים בדרך כלל ואינם מפרסמים את תמונות הזוועה היומיומיות מאזורי הלחימה ברחבי העולם, מסוריה ועד ניגריה.

גילוי נאות. "בעולמה של נרי ליבנה אין כנראה מקום לאפשרות של כפירה בהשקפות שהן בון-טון", כותב איל מגד במכתב למערכת המתפרסם במוסף "הארץ". "[...] במצח נחושה היא מוציאה מהקשרם את הביטויים 'אנטי-ציוני' ו'אנטי-ישראלי', שבהם השתמשתי בשתי הופעות בטלוויזיה בשבוע שעבר. מה שאמרתי היה שאבי, אהרן מגד, לא היה מספיק אנטי-ציוני ומספיק אנטי-ישראלי בעיני אריאל הירשפלד כשכיהן כשופט בפרס א.מ.ת, ולכן עשה ככל יכולתו כדי לשלול ממנו את הפרס שבו זכה, ואכן הצליח במשימתו. משום כך לא הזדעזעתי, כמו רבים מצדיקי הדור, מכך שנפסל כשופט בפרס ישראל לספרות, אבל טרחתי להדגיש בפירוש שאינני בעד פסילה פוליטית כלשהי, וכי מניעיו של נתניהו הם לצנינים בעיני.

"יש אולי מקום להזכיר עובדה אחת שאיננה מוטלת בספק – ושאותה בעלת הטור היתה חייבת להזכיר בתוקף הגילוי הנאות ולא הזכירה – והיא שהמטרה שלשמה הגעתי לאולפני הטלוויזיה בעת הסערה שעורר פרס ישראל היתה אך ורק לחשוף את פרצופו הפוליטי של פרופ' אריאל הירשפלד, בעלה לשעבר ואבי ילדיה של נרי ליבנה. עם זאת, מן הראוי לציין שנוגע ללב עד כמה היא שומרת אמונים לקדוש המעונה הזה".