1. אורי בלאו
שבועיים חלפו מאז הוזמנו פרקליטיו של העיתונאי אורי בלאו לשימוע בעניינו אצל היועץ המשפטי לממשלה – והתקשורת שותקת. לכאורה היה על כלב השמירה לעמוד על רגליו האחוריות ולזעוק חמס נגד הכוונה להעמיד לדין עיתונאי על שהחזיק, ללא רשות, מסמכים סודיים, אבל העיתונות הישראלית משלימה עם המהלך השלטוני הדרקוני הזה.
יש בתוכה עיתונאים וארגוני תקשורת שנראים כמי ששמחים לאידו של בלאו: הוא נתפס בעיניהם כשמאלן, בוגד, שעומד עתה לבוא על עונשו. כל זאת משום שפירסם במוסף "הארץ" כתבה, ותצלומי מסמכים בצדה, שהעידו לכאורה על הפרה של הוראות בג"ץ מצד מפקדת פיקוד מרכז בכל הנוגע להוצאתם אל הפועל של סיכולים ממוקדים.
אורי בלאו (צילום: טל כהן, "הארץ")
התנהלותו של בלאו נטחנה עד דק בתקשורת בהקשר של העמדתה לדין של ענת קם, החיילת שסיפקה לו את המסמכים האסורים. בעייתית ככל שהיא (תלוי בעיני המתבונן), היא אינה מצדיקה להעמידו לדין פלילי שבמקורו נועד לחול על עבירות ריגול. בלאו לא ריגל, לא התכוון לפגוע בבטחון המדינה ולא הסב לה נזק כלשהו.
לכל היותר גרמו פרסומיו אי-נוחות לאלוף פיקוד המרכז, יאיר נווה, ואולי לדרג המדיני הממונה עליו, אבל זה הרי הגיון קיומה של תקשורת בחברה דמוקרטית: לחשוף לאור השמש התנהלות בעייתית של בעלי תפקידים ממלכתיים כדי שתעמוד במבחן השיפוט הציבורי. זה מה שבלאו עשה, ביסודו של דבר, בכתבה הנדונה.
פרקליטות המדינה מבקשת עתה להעמיד את בלאו לדין לא על עצם הפרסום המתריס (שעבר את אישור הצנזורה), אלא על התחמקותו כביכול מלמלא את הבטחתו לשב"כ להמציא לו את כל המסמכים הסודיים שברשותו. העבירה המיוחסת לו היא עצם החזקת התיעוד האסור.
המהלך הזה נראה כפעולת תגמול כוחנית המונעת מיצרי נקם. השב"כ והפרקליטות נעלבו מתחבולותיו של בלאו, שנועדו לאפשר לו להוסיף לשמור בידיו חומר גלם עיתונאי רב ערך, והם רוצים להעניש אותו וגם להרתיע בדרך זו את כלל ציבור העיתונאים בישראל. רשויות אכיפת החוק כמו מאותתות לכל אנשי התקשורת הפועלים כאן: ראו הוזהרתם. איש מכם אינו חסין מפני העמדה לדין על עצם החזקת מסמכי המדינה.
על כך בדיוק אמור היה לקום קול זעקה גדולה. לחם חוקו של כל עיתונאי הוא שימוש במידע – מילולי או כתוב – שהובא לידיעתו בדרכים עקלקלות. ללא הדלפות, אין תקומה למלאכה העיתונאית. והנה באה עתה המדינה וברגל גסה מבקשת לסכור את הפרצות שדרכן מטפטף לתקשורת מידע חיוני שזכות הציבור להתוודע אליו.
מקומם, לכן, להיווכח באדישות שבה התקשורת מקבלת את מהלכי הפרקליטות בעניינו של אורי בלאו. נוסחה אמנם עצומה, שעליה חתמו כ-200 עיתונאים מכלי תקשורת רבים, והתקבלה החלטה במועצת העיתונות הקוראת לא להעמיד לדין עיתונאים על החזקת מסמכים מסווגים, אבל התקשורת בכללה, ובעיקר הנהגתה, עוברות לסדר היום על האיום המרחף מעל אורי בלאו. זה מוזר ומאכזב.
2. אורי קליין – יוסי סידר
הביולוג פרופ' חיים סידר, אביו של במאי הקולנוע יוסף סידר, זכה בפרס ישראל בשנת 1999. כעבור ארבע שנים התקבל כחבר באקדמיה הלאומית למדעים. מאז זכה בעוד פרסים ישראליים ובינלאומיים חשובים – פרס וולף ברפואה, פרס א.מ.ת, ובחודש שעבר פרס גרדנר הקנדי – והוא נחשב למדען משכמו ומעלה.
האם העובדות הביוגרפיות האלו מילאו תפקיד כלשהו בתסריטו של יוסי סידר לסרט "הערת שוליים", שזכה עתה בפרס בפסיטבל קאן? האם לכך מרמז סידר הבן בשיחה שניהל עם מבקר הקולנוע של "הארץ", אורי קליין, שבה הוא אומר כי לקליין אין מושג עד כמה קולנוען כמותו מסכן את יחסיו עם בני משפחה, ועם האנשים הקרובים אליו, בסרטים שהוא יוצר? הסרט, למי שטרם צפה בו, עוסק ביחסים המתוחים בין שני מלומדים, אב ובנו, המתחרים ביניהם, בין השאר, על כיבודים ועל הכרת הממסד האקדמי בהישגיהם.
אני נדרש לעימות שהיה בין השניים, שעליו כתב כאן השבוע חנוך מרמרי, רק כדי לשאול את עצמי, האם קליין, העיתונאי, המבקר, נהג כראוי כאשר גולל בפני קוראיו את מהלך המפגש העכור שניהלו השניים? האם לא היה על קליין להבליג ולא לחשוף את הדו-שיח שהתפתח בינו ובין סידר, שתמציתו – תסכולו של הבמאי מיחסו המחמיר של המבקר לסרטיו?
בשיחה, מעיר סידר – אדם רגיש וכן כפי שהוא מתגלה בה ובעל עין בוחנת והומור דק כפי שנשקף בסרטו – כי המעמד שבו הוא נמצא מול קליין (נכון יותר לומר: שהוא ביים לקראת המפגש) מזכיר את מה שתיאר בסרטו. ואכן הסרט עוסק, במידה רבה, בחילופי תפקידים, בהתחפשויות ובצפיפות המאפיינת את החיים הישראליים.
בעימות שבחר להצית מול אורי קליין הוא כמו אומר: היוצר והמבקר אינם יכולים להימצא בכפיפה אחת. זה נכון. יש להם תפקידים שונים, הפוכים, אבל אין זאת אומרת שלמבקר אין מקום ושהבמאי נוהג כראוי כשהוא נכנס לנעליו.
בסרט, חתני פרס ישראל מסורים בידיה של מפיקה וולגרית המתרגלת איתם לחיצות ידיים; בחיים, היוצר, רב זכויות ומוערך ככל שיהיה, מפקיד את הישגיו לשיפוטו של המבקר, וזה עושה את מלאכתו נאמנה כשהוא משתף את הציבור בהתרשמויותיו.
3. גבריאל צפרוני
העיתונאי גבריאל צפרוני הלך לעולמו השבוע והוא בן 96. לא נותר איש מבני דורו לספוד לו. גם מתלמידיו שרדו מעטים בלבד. וכך, כאשר מבקש אתר זה להעלות את דמותו, הוא נזקק במידה רבה לאזכורים ולקישורים על אודותיו הנמצאים ברשת.
צפרוני החל את הקריירה העיתונאית שלו כנער תל-אביבי שפרנסתו מחלוקת לחם זימנה לו מפגשים עם דמויות מפתח בעיר (על שיחותיו של צפרוני עם חיים נחמן ביאליק כתב העיתונאי הוותיק זאב גלילי בבלוג שלו). הוא כתב ב"חזית העם", בטאון ברית-הבריונים (ארגון ימני קיצוני, במונחים של היום, ששאף להשתחרר משלטון המנדט הבריטי בראשית המאה הקודמת), ושם צד את עינו של איתמר בן-אב"י, שייסד את הצהובון (במונחים עכשוויים) "דואר היום".
צפרוני היה עיתונאי שטח שנע מאירוע לאירוע כדי לדווח על המתרחש. הימים ימי "המאורעות" – התקפות מזוינות על היהודים מצד הערבים המקומיים (שלא נקראו אז פלסטינים) – והסיקור העיתונאי היה כרוך בסיכון חיים.
צפרוני היה איש רעים להתרועע, ובכוח סגולתו זו התחבב על ראשי היישוב היהודי בארץ, כמו גם על הפיקוד הבריטי ועל הנהגת הציבור הערבי. הודות לקשריו הפך לעיתונאי נחשב ומרכזי וטיפס בסולם התפקידים – מכתב בעיתון "הבוקר" ועד לעורך העיתון, תפקיד שאליו נכנס בשנת 1962.
על התנהלותו כעורך כתב השבוע יוסף עברון, מוותיקי "הבוקר", שצפרוני היה נגד צנזורה שלטונית, אך דרש מעיתונאיו להפעיל צנזורה עצמית. חביבותו האישית, ההומור שלו, חריפותו, עשו אותו לעיתונאי מקובל וידוע גם לאחר קום המדינה, אך את עיקר תהילתו רכש כשנמנה, בשנות ה-50, עם צוות מגיבים חדי לשון בתוכנית הרדיו הפופולרית "שלושה בסירה אחת".
מכתב, פרשן ועורך המוכר בעיקר לקהל הקוראים הלא גדול של "הבוקר" (עיתונה של מפלגת הציונים-הכלליים, שהתמזגה בהמשך הדרך עם תנועת חירות, מיזוג שהתפתח לליכוד של היום), הפך צפרוני לדמות ידועה ואהודה במדינה כולה.
על צפרוני נגזר לסגור את "הבוקר" בשנת 1965. וכך כתב באותו יום: "'הבוקר' היה חייל בשדות הקטל הרעיוניים של אחת התקופות הנאדרות והאיומות בעמנו ובארצנו. כוחו לא עמד – ונפל. אנו נפרדים בתודה על האמון שהוענק לנו כל השנים. אנו נועלים את שערנו באמונה שקורבננו נרצה ויירצה. שלום". מלות פרידה אלו יפות גם להסתלקותו של כותבן.