נוסד ב-1931 ונערך על-ידי יהושע השל ייבין ואב"א אחימאיר. החליף את "העם", שנסגר באותה שנה על-ידי הממשלה הבריטית. אף שנתפס בציבור כשופר רשמי של המפלגה הרביזיוניסטית, היה שופרה של ברית-הבריונים, קבוצה רביזיוניסטית קיצונית, ולמרות נסיונות חוזרים ונשנים של המפלגה לשלוט בתכניו, שמר על עצמאותו הרעיונית. עד 1933 הופיע פעם בשבוע, אולם עם פרסומי העדויות במשפט רצח ארלוזורוב, שבו הואשמו שני חברי בית"ר, תכפה תדירות הופעתו לפעמיים בשבוע, בימים שלישי ושישי, ולעתים אף לשלוש פעמים בשבוע. בשיא תפוצתו הגיע ל-1,500 עותקים, ולפי אומדנים אחדים אף ל-5,000 עותקים.
הגיליון הראשון הופיע ב-2 בנובמבר 1931, כלל ארבעה עמודים ונמכר בגרוש אחד. תחילה נערך והודפס בירושלים, אולם לאחר חמישה גליונות עברה המערכת לתל-אביב, התמקמה ברח' הרצל 44, והעיתון החל להידפס בדפוס ודיסלבסקי-מוזס ולהימכר ב-10 מיל. תקציב העיתון לא איפשר לעורכיו לממן מכשיר טלפון. גם הפצתו ברחבי הארץ התקיימה בעיקר בזכות התנדבותם של ידידים ואוהדים.
סגנון הכתיבה ב"חזית העם" היה תקיף במיוחד. במאמר מערכת מימיו הראשונים הובטח כי "חזית העם" יהיה "עיתון שישנה את מלחמת האומה. עיתון אשר יילחם למלכות ישראל. עיתון שיניף דגלו במרומי מגדל דוד. מי לשחרור ציון אלינו". מאמריו של זאב ז'בוטינסקי, שפורסמו בעיתונות הוורשאית, תורגמו בקביעות לעיתון. דוגמה בולטת היתה המאמר "כן, לשבור", שפורסם ב"חזית העם" ב-2 בדצמבר 1932. מאמר זה נפתח במשפט "עלינו לחזור שוב לתגרות בין הפועלים העבריים בארץ-ישראל", וקרא לשבור את ההסתדרות הכללית של העובדים.
העיתון הקפיד להציג עמדה מנוגדת ליתר העיתונים, יהיה הנושא אשר יהיה. כאשר חיבר מוזיקאי בשם ל. ציפין לחן חדש ל"התקווה", שנדחה על-ידי המוסדות הציוניים, התייצב העיתון לצד "התקווה החדשה לתקווה הישנה"; כאשר אומצה המלה "עדלאידע" כתרגום ל"קרנבל", התנגד העיתון ופעל לאימוץ המלה "חינגאפור" (על משקל סינגפור).
"חזית העם" היה העיתון היחיד בארץ-ישראל שהפקיד כתבים על בתי-סוהר והרבה לדווח על מאסרים כדי "ללמד את הנוער העברי ללכת לבתי-הסוהר". אחימאיר וייבין הטיפו מעל דפיו לאוואנגרד מהפכני בקרב בני נוער המוכנים להקריב עצמם למען האידיאל הרביזיוניסטי, ובהזדמנות אחת אף כתבו בזכות התנקשות פוליטית בראש מדינה אם המדינה עושה עוול לתושביה.
חילוקי הדעות בין עורכיו לאנשי הזרם המרכזי במפלגה הרביזיוניסטית הביאו לחיכוכים תדירים ולחילופי האשמות. באפריל 1932, למשל, דיווח המשורר יעקב כהן לוועד הפועל של המפלגה כי העיתון מסב לה נזק. "סגנון העיתון, הזול והצעקני, דרך הפולמוס שלהם, הקנטרני והעולבני, ביטול הכל והבעיטה והזלזול בכל [...] האנשים, ויש הרבה הקרובים לנו, נדחים מפני הצעקנות הנבובה".
ב-1933, שבועות אחדים לאחר שעלה אדולף היטלר לשלטון בגרמניה, היללו עורכי "חזית העם" את הנאציזם כתנועת שחרור לאומי גרמנית, מתוך תקווה כי הדבר יעודד את המתבוללים בגרמניה לעלות לארץ-ישראל: "טרם הרע היטלר כשם שהרע סטלין לנו [...] הסוציאליסטים והדמוקרטים למיניהם סבורים שתנועת היטלר היא כולה קליפה, ואנחנו סבורים שיש בה קליפה וגם תוך. את הקליפה האנטישמית יש לזרוק, אבל לא את התוך האנטי-מרקסיסטי שבו". ז'בוטינסקי ביקר בחריפות קריאות אלה ואיים להוציא את העיתון מחוץ לתנועה. במכתב מה-17 במאי 33' כתב לחברי מערכת העיתון: "עמיתים נכבדים מאוד, המאמרים והרשימות על היטלר וההיטלריזם ב'חזית העם' הם בבחינת נעיצת סכין בגבי ובגב כולנו. אני דורש להפסיק באופן מוחלט את התועבה הזאת [...] אני דורש שהיסטריה מלוכלכת זאת תיעלם באופן מוחלט מעל דפי 'חזית העם' בלי להשאיר כל זכר. [...] אם תופיע ב'חזית העם' אפילו שורה אחת שניתן לפרשה כניסיון חדש של 'מה יפית' של יהודונים בפני גוי שחצן שבמקרה עלה בידו לנצח, אדרוש לסלק את כל המערכת מן המפלגה, ואנתק את קשרי האישיים עם האנשים המכשילים אותי בחריצת לשון זולה ושחצנית". עד מהרה פסקו הקריאות הללו, ובתוך שבועיים כבר הופיעו בעיתון מאמרים בגנות מפא"י והשמאל הנכנעים להיטלר ומפירים את החרם על תוצרת גרמניה.
חיים ארלוזורוב הותקף מעל דפי "חזית העם" מיום הופעת העיתון ועד הירצחו, וכונה בכינויים כגון "שאבעס-גוי מנדטורי" ו"יהודי חצר מתרפס". ב-16 ביוני 1933 פורסם ב"חזית העם" מאמר מאת יוחנן פוגרבינסקי תחת הכותרת "ברית סטלין–בן-גוריון–היטלר", ובו הותקף ארלוזורוב נחרצות על מסע השתדלנות שלו בגרמניה הנאצית.
פוגרבינסקי כתב: "[...] ואנו קוראים בעיתון הלופבאני המזוהם [הכוונה ל"הפועל הצעיר" שערך יצחק לופבאן] שיחה עם מיסטר ארלוזורוב [...] ובה אנו מוצאים בין שאר דברי ההבל והשטות שבהם מצטיין הינוקא האדום הזה כי לפתור את שאלת היהודים בגרמניה יוכל רק הסכם עם... היטלר וממשלתו [...] האנשים הללו [...] החליטו כרגע למכור את כבוד העם העברי, זכויותיו ובטחונו ומעמדו בכל העולם הגדול בעד בצע כסף להיטלר והנאצי"ס [...] הציבור היהודי בארץ ובחו"ל יפגוש את הברית המשולשת 'סטאלין–בן-גוריון–היטלר' בבוז ובשאט נפש. ולא תהא סליחה לאלה שמפני בצע כסף מכרו את כבוד עמם לעיני כל העולם הנאור למטורפים שבאנטישמיים. העם היהודי תמיד ידע להעריך כראוי את מוכרי-כבוד עמם ותורתם, יידע גם כיום להגיב על הנבלה הזאת, הנעשית לעיני השמש ולעיני העולם כולו" [ההדגשה במקור].
שעות אחדות לאחר פרסום המאמר נרצח ארלוזורוב, וכמה מחברי מערכת "חזית העם" הואשמו בתכנון הרצח והסתה לפשע. שמו של פוגרבינסקי לא הופיע מאז מעל דפי העיתון.
לאחר שהסתיים משפט רצח ארלוזורוב הידלדלה תפוצת העיתון, והוא נקלע לבעיות כלכליות. בחודשיו האחרונים התפרסם "חזית העם" לצד היומון הרשמי של התנועה, "הירדן", בלי שהנהגת התנועה תצליח לרסנו. רק לאחר שאנשי מערכת העיתון הוצאו אל מחוץ לתנועה והגופים הרשמיים אסרו עליהם, כמה פעמים, להמשיך להוציא אותו לאור, הסכים ייבין לקבל את הדין, ובאמצע פברואר 1935 פסק העיתון מלהופיע.
עורכים ראשיים
יהושע השל ייבין
אב"א אחימאיר
כותבים ועיתונאים
אורי צבי גרינברג
יוסף קצנלסון
יוחנן פוגרבינסקי
גבריאל צפרוני
מנהלים
יהושע ליכטר (לעתים הופיע בפסבדונים י. איש ברוריה)
תוספות
בספרו האוטוביוגרפי מספר משה בן-זאב על עבודתו בחלוקת "חזית העם":
"אני הלכתי שבי אחרי תורת ברית-הבריונים. קו עקבי אחד הוליך אותי מן החוברת שקיבלתי מידי יקיר הר-זהב בוורשה בשנות העשרים, דרך 'השחר', 'שצ'לץ', דרך עלייתי ארצה כבלתי לגאלי, דרך שירותי בפלוגות העבודה של בית"ר – בכל דרכי ובכל פועלי היתה מטרה אחת לנגד עיני: מדינה יהודית. ידעתי שלא תקום מדינה יהודית בלי כוח צבאי, ועל כן דגלתי במיליטריזם עברי. וכל האמצעים היו כשרים בעיני למען השגת המטרה הזו – כתורת ברית-הבריונים. אין פלא אפוא שהצטרפתי לברית כאחד החיילים. תפקידי היה להפיץ את בטאון התנועה, 'חזית העם', ומילאתי נאמנה תפקיד זה. אחרי יום עבודה מייגע על פיגומי בניין, הופעתי בפינת רחוב אלנבי–שינקין וערימת עיתונים על כתפי. בקולי קולות הכרזתי על סחורתי: 'חזית העם'! 'חזית העם'!".
(מתוך: "בשולי העיתונות הלאומית", עמ' 47)
קישורים
"'חזית העם' נגד מיסטר ארלוזורוב", יואב קרני, רשימות
ביביליוגרפיה
"'חזית העם': העיתון שרבים אהבו לשנוא", גבריאל צפרוני, "קשר", גיליון מס' 2, נובמבר 1987, עמ' 85–94
"300 שנה לעיתונות היהודית בעולם, 1675–1975", קובץ מאמרים. ההסתדרות הציונית העולמית, משרד החוץ, הקונגרס היהודי העולמי, האיגוד העולמי של עיתונאים יהודים, ירושלים 1975
"בשולי העיתונות הלאומית", משה בן-זאב. פרסום לאור, תל-אביב
"הכל פוליטי", עמוס כרמל. דביר, 2001
"המיליון השביעי – הישראלים והשואה", תום שגב. כתר/דומינו, ירושלים 1991, עמ' 20
ארכיון מכון ז'בוטינסקי, תיק א1 – 2/ 23/ 1.
"עיתונות ומפלגה – קשרי הגומלין בין המפלגה הרביזיוניסטית לעיתוניה", מינה גראור, מכון ז'בוטינסקי, תשס"ב