האווירה באותו ערב במלון המלך דוד בירושלים היתה מעורבת. מצד אחד היו המארחים הישראלים, ובראשם ראש הממשלה מנחם בגין, שניסו ככל יכולתם לשוות למעמד אופי חגיגי ושמח. מהצד האחר היו האורחים המצרים, ובראשם הנשיא אנואר סאדאת, עצורים וחמוצי פנים.
זה היה בערב יום ראשון, ה-20 בנובמבר 1977, לאחר נאומו הדרמטי של הנשיא המצרי במליאת הכנסת. התגובה הישראלית לביקורו המפתיע של הנשיא המצרי בירושלים איכזבה את האורחים. סאדאת ופמלייתו הבהירו למארחיהם כי הם ציפו שעל המחווה הנועזת שלהם יגמלו בגין ועוזריו ברוח נדיבה. הם קיוו שבמענה לעצם נכונותו של סאדאת לשבור את המחסום הפסיכולוגי ולהגיע להידברות ישירה עם ראשי השלטון בישראל ישיב בגין בהיענות לדרישות המצריות במלואן.
נשיא מצרים מובארכ וראש ממשלת ישראל נתניהו. קהיר, 18.7.10 (צילום: משה מילנר, לע"מ)
סאדאת רצה לשוב הביתה כשהוא נושא עימו הכרזה פומבית של ישראל על נכונותה לסגת מכל חצי האי סיני ולממש את זכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית. בגין לא עמד בציפיות הנשיא המצרי: בנאום התשובה שלו בכנסת אמנם הצטרף להכרזתו של האורח שתם עידן שפיכות הדמים בין שתי המדינות ושמעתה והלאה הן יפתרו בדרכי שלום בלבד את הסוגיות השנויות במחלוקת ביניהן, אך אמירה גורפת המקבלת את העמדה המצרית לא היתה בדבריו.
האכזבה של המשלחת המצרית ריחפה מעל סעודת הערב ההדורה. שיחות הנימוסים ליד שולחן הנשיאות היו מאולצות. סאדאת כמעט שלא נגע באוכל שהוגש לו. שר החוץ משה דיין החליף מלים עם עמיתו המצרי, בוטרוס בוטרוס ראלי, ולמד ממנו על פער הציפיות העמוק החוצץ בין שתי המדינות.
רק שר הביטחון עזר וייצמן הצליח לעורר חיוכים באנקדוטות שסיפר ובמחמאות שחלק לנשיא המצרי. הרוח הצוננת שנשבה מראשי המשלחת המצרית הכתיבה את נימת השיחות שניהלו גם העיתונאים האורחים עם עמיתיהם הישראלים.
המסר היה ברור והוא הידהד בדייקנות את העמדה שקבעו סאדאת ועוזריו: ישראל אינה מבינה את גודל הסיכון שלקח על עצמו הנשיא המצרי בבואו לירושלים. עליה לגמול לו במחווה גדולה, ולא בפרוטות קטנות; העולם הערבי מפתח נגדו עוינות עזה ומייחל לכשלון מהלכו; במקום לעסוק בזוטות – קביעת נוהל להמשך המו"מ, מיקוח על ניסוח הודעת הסיכום – על בגין לצייד את סאדאת בתמורה מלאה, מספקת, שבה יוכל לנפנף מול העולם הערבי האורב לו.
זו היתה המחשה מאלפת להתנהלות תקשורת במדינה אוטוקרטית. העיתונאים המצרים, כולם מבכירי המקצוע בארץ הנילוס, תפסו את תפקידם כנושאי דברו של השלטון. לכאורה היתה להם תודעה מקצועית מפותחת, הם הכירו היטב את כללי המשחק שעל-פיהם מתנהלת התקשורת במדינות דמוקרטיות, הם היו משכילים ובקיאים בהוויות העולם הנאור, ובכל זאת חשו עצמם כבולים לציפיות המשטר ולהנחיותיו.
שוחחתי באותו ערב עם אחד מבכירי העורכים במצרים, וברגע של גילוי לב הוא סיפר לי עד כמה הוא מקנא בנו, העיתונאים הישראלים, על חופש הביטוי שממנו אנחנו נהנים ועל יכולתנו לבקר ללא חשש את הממשלה שלנו ואת ראשה.
נזכרתי השבוע במעמד ההוא כאשר שמעתי באחת הרשתות הזרות את דבריו של אחד מעורכי "אל-אהראם" הקהירי, שהתבקש להסביר את השינוי בקו האדיטוריאלי של עיתונו. לקראת שיאה של המערכה שניהלו ההמונים בכיכר אל-תחריר, הבינו סוף-סוף גם ב"אל-אהראם" שסופו של שלטון מובארכ קרב, ומותר להם, ואולי מוטב להם, להשתחרר מהציות העיוור לתכתיביו.
לפיכך השתנתה עמדת מאמרי המערכת והם החלו להביע תמיכה בדרישות המפגינים. על המפנה הזה נשאל אחד מבכירי "אל-אהראם" על-ידי כתבים זרים, ודבריו צוטטו ברשתות הבינלאומיות. הוא אמר בערך כך: עד עכשיו לא היינו חופשיים לבטא את דעתנו, ואנחנו מתנצלים על כך שהעמדות שהצגנו לא שיקפו את תפיסותינו האמיתיות. עתה, עם בוא המהפכה, אנחנו יכולים לתת ביטוי למגוון הדעות הרווחות בציבור המצרי.
הדובר לא הסתפק בווידוי הזה ותרם הארה נוספת לשינוי בגישת עיתונו: "המפגינים איימו להתפרץ לבניין 'אל-אהראם' אם נמשיך לתמוך בעמדות השלטון".
עיתונאים מתקרנפים לא רק במשטרים דיקטטוריים. עיתונאים פועלים תחת אימה, או שיקולים זרים, גם במדינות דמוקרטיות. הסצינה התקשורתית הישראלית מספקת לא מעט המחשות להתנהלות עיתונאית לא ראויה שמניעיה נסתרים מעיני הציבור. בצד הישגיה המפוארים של העיתונות הישראלית, קיימות בתוכה תופעות של עיתונות-מטעם, עיתונות שיש לה סדר יום סמוי, עיתונות שמצנזרת את עצמה משיקולי תועלת, ועיתונות של חשבונאות אישית.
אפשר להשתאות למראה ההתרחשויות במצרים ולברך את העיתונאים בקהיר על השתחררותם מפיקוח השלטונות, אבל חרף כל ההבדלים המובנים מאליהם, מוטב לא לשכוח שהזירה התקשורתית הישראלית אינה נקייה מגילויים של השתעבדויות לנאמנויות נסתרות ולשיקולים זרים. מבחנו של העיתונאי יהיה תמיד יושרתו האישית.