הנה שיר שניתן לשער שמתנגן בראשם של לא מעט קודקודי תקשורת בזמן האחרון. אל תיתנו לקצב הקליל והפופי של "All about the money" להטעות אתכם, שכן זהו למעשה שיר כאב ריאליסטי העוסק בשוק התקשורת הישראלי. בין אם אנחנו מדברים על הכסף האבוד של מנויי העיתונים, הכנסות מפרסום בטלוויזיה המדשדשות בבצה עומדת או כספי האגרה שגבייתם נתקלת בקושי חוזר – כולם מבקשים פעם אחרי פעם בשוק הזה show me the money, אבל הכסף לא בא. אפילו לא מצלצל.

איש העסקים דן פרופר (צילום: מרים אלסטר)

הנה, ניקח לדוגמה את הוויכוח שהתנהל לאחרונה בטורי הדעות של "הארץ" בין נחמיה שטרסלר לבין התעשיין ואיש העסקים דן פרופר, בסוגיית יוקר המחיה וההצדקות האפשריות לו (ויכוח שהזכיר גם אביב הורביץ בטורו השבועי האחרון). שטרסלר התלונן על כך שלצד זכויות רבות בפיתוח התעשייה בישראל, לפרופר ולאוסם, שהוקמה על-ידי משפחתו, יש כהגדרתו "מניית יסוד בבעיית יוקר המחיה", בשל עידוד חקיקת מגן למניעת ייבוא ותחרות בתואנות שווא של הגנה על עובדים.

פרופר, שטען מנגד ששטרסלר הוא זה שמאכיל את הקוראים בלוקשים, גרס שהמחירים הגבוהים נובעים מעודף מסים עירוניים וממשלתיים והעדר תחרות בשוק חומרי הגלם החקלאיים. באותה הזדמנות הזכיר פרופר כי גם מחירו של "הארץ" לקורא (13 שקל) גבוה יותר ממחירו לצרכן של "ידיעות אחרונות" (5 שקלים) או "ישראל היום" (חינם) או אפילו ה"ניו-יורק טיימס" (כ-9.5 שקלים לפני מס קנייה, כפי שדייק זאת שוקן בתגובתו אצל הורביץ), בעוד שלא ניתן לומר עליו שהוא מוצר טוב יותר מה"טיימס".

אך פרופר שכח באופן מיתמם כמה אמיתות כלכליות שהוזכרו רק כמה שורות קודם במאמרו שלו, בנוגע לגובה העלויות הקבועות, העלות השולית הפוחתת לכל יחידת מוצר ומגבלות יצרניות אחרות המבדילות את הייצור המקומי מזה שמעבר לים. עמד על כך גם עמוס שוקן בקורטוב ציניות בתגובתו אצל הורביץ. "מספר העיתונים שאנו מוכרים הוא כנראה פחות מעשרה אחוזים ממספר העיתונים שמוכר ה'ניו-יורק טיימס', ואילו מספר חברי המערכת שלנו הוא כשליש ממספרם ב'טיימס'. המסקנה: אנחנו גם לא יודעים למכור, וגם מוציאים יותר כסף ממה שצריך על המערכת". את הצד האחרון במשוואה של שוקן הוא ככל הנראה מנסה לתקן, שכן בשבועות האחרונים פורסם שוב על פיטורים מתוכננים ב"הארץ".

פרופר שכח גם שעיתון, בניגוד לפסטה, הוא מוצר דו-צדי. עיקר הכנסותיו מגיעות דווקא מהצד המפרסם, ועל-פי נתונים מעודכנים הנוגעים לשוק העיתונות האמריקאי, מדובר בנתח הכנסות של כ-70%, שאינו שונה מבחינה פרופורציונלית מזה שמזכירים ביחס לשוק הישראלי. במציאות כזו ובהתחשב בכך שבשנים האחרונות הפכו מערכי ההפצה והמנויים של העיתונים להפסדיים וכל תפקידם הוא לשמר נתח קוראים קבוע ולשרת את אגף המוצר הפרסומי, הרי שההשוואה של פרופר לא ממש מחזיקה מים. תוסיפו לכך את מגמות הפחתת המחירים באגף המוצר הפרסומי שעסקנו בהן לא פעם על רקע פעילותו של "ישראל היום", ותגלו שוק ששתי הרגליים שעליהן הוא נשען קורסות בתהליך של קניבליזם כלכלי.

מורשת כלכלית

ואם לא מצאנו את הכסף במנויי העיתונים, אולי נמצא אותו במורשת ישראל? הקרב על זהותו היהודית של ערוץ מורשת הביא את יו"ר הערוץ, מוטי שקלאר, לכתוב מאמר נוקב ב-nrg, שבו הלין על תפיסתם של אנשי הרגולציה את ייעודו של הערוץ ואת התכנים שעליו להתמקד בהם – תפיסה שלטעמו הינה צרה מדי:

משפטנים של הרגולטור עוד הגדילו לעשות, והם מבקשים מאיתנו להסביר מדוע אנו משדרים תכנים הנוגעים למלחמות הדת ולמאבקים הפוליטיים מסביבנו. הם לא מהססים לקבוע קטיגורית שדיון על מילקי בברלין אינו קשור למורשת ישראל. לדידם, שאלות על קיפוח עובדים או על מהות המנהיגות בימינו שייכות רק לתרבות הישראלית – לא למורשת ישראל. הגישה החרדית שהם מאמצים אומרת שהקדוש-ברוך-הוא נמצא רק בדל"ת אמות של הלכה, ולכן טיפול בשאלות על העתקת זכויות אינו ראוי לשידור בתוכניות אקטואליה ואינו חלק מתורת ישראל".

שקלאר מוסיף וטוען כי "כשהערוץ סוטה מהדרך ועוסק במחאה של לקוחות נגד השירותים של הוט או עוסק במשחק של מכבי תל-אביב נגד קליבלנד, מקבל הערוץ מכתב התרעה. למקרא המכתבים הללו עולה רושם שהציבור המתעניין ביהדות עוסק בלימוד תורה יום ולילה, ואינו אמור לגלות עניין בנושאים שהם מעבר ללימוד ותפילה". את גישתו הוא מגבש ככתב אישום ציבורי כשהוא קובע כי (בתיקוני שיבושי לשון שהיו במקור):

יש כאן ניסיון של קבוצה קטנה לא רק לממש את ההגמוניה שלה בכל הנוגע לדעות הנכונות והשיח הישראלי, אלא גם לצמצם את מורשת ישראל למשעול צר של המקווה ושל האטליז. היא מתאמצת להצר את היהדות למושגים דתיים פרופר, לעולם קלריקלי שאינו נוגע בדופק הקולקטיבי של החברה הישראלית. מושגים כמו 'תורת חיים' או 'שיח ישראלי יהודי' זרים להם".

מאחורי המלים הנוקבות של שקלאר מסתתר מאבק בין רגולטור שנצמד לתנאי זיכיון ולרעיון המקורי שעליו חשבו כשהגו את הערוץ הייעודי ואת תכניו הצפויים, לבין גוף עסקי שמנסה לרצות קבוצה רחבה ומגוונת יותר של צופים, במיוחד כאלה שאפשר יהיה באמצעותם להגיע למפרסמים אטרקטיביים יותר ולהכנסות גדולות יותר.

מוטי שקלאר (צילום: קובי גדעון)

תוכני מסורת ויהדות קלאסיים קורצים אולי פחות למי שמבקש להרחיב את האטרקטיביות שלו בעיני המפרסמים והציבור הרחב (כן, כן – גם ערוץ מורשת הוא מוצר דו-צדי). לכן, בניסיון לברר איפה הכסף ואיך "מראים אותו", מתפתחות שתי מגמות מקבילות: האחת נוגעת למיצוב התכנים האקטואליים-פוליטיים שאליהם מכוון הערוץ ותמהיל הדעות המופגנות בו (בסגנון לימין שור), והשנייה, הרחבה של קשת הנושאים הלגיטימית גם לסוגיות חול שאין להן קשר אינטואיטיבי למה שראו בחזונם מנסחי המכרז של הערוץ (ספורט, פלילים ומחאות מילקי).

גם כאן נצטרך לחכות ולראות אם המגמה היא הגמשה קונספטואלית מצד הרגולטור, או עמידה על עקרונות קשיחים וקשוחים, שיקשו על הערוץ לפתח אג'נדה כלכלית חפצת חיים בלי להזדקק לכיסיו העמוקים של הבעלים שלו.

יש רשות?

גם ברשות השידור מחפשים עדיין את הכסף ואת מי שאמור לקבל את המפתחות כדי להיות בעל הבית והמוביל של תאגיד השידור הציבורי החדש. מבחינת לוחות-הזמנים, אין סיבות רבות לאופטימיות. תהליך הקמת ועדת האיתור למנכ"ל הקבוע של הרשות ולחברי הדירקטוריון ארך כארבעה חודשים. איתורם ומינוים של המועמדים לתפקידים עצמם צפוי לארוך זמן רב יותר (לשם ההשוואה, מינוי 9 חברי מועצה חדשים לרשות השנייה מבין 15 חברים בסך-הכל התמשך כשנה).

כל זה עוד לפני שהזכרנו מכשלות ועיכובים כמו תקופת הבחירות המתרגשות עלינו. החול בשעון אמור לאזול במרץ 2015, רק בעוד שלושה חודשים. הארכה כפולה המתאפשרת בחוק, בכל פעם בשלושה חודשים ובפעם השנייה באישור ועדה של הכנסת, צפויה לקנות זמן מוגבל עד ספטמבר. זה לא יספיק אלא אם יקרה כאן נס, ונסים בדרך כלל אינם קורים. יהיה צורך לחזור אל הכנסת ולבקש ארכה נוספת. המשמעות המיידית היא ככל הנראה שלמרות ההבטחות וההצהרות – גם 2015 תהיה שנת תשלום אגרה ואולי גם חלק מ-2016.

שר התקשורת גלעד ארדן במסיבת עיתונאים לרגל מסירת המלצות ועדת לנדס לסגירת רשות השידור, 6.3.14 (צילום: ששון תירם)

סביר להניח שבכנסת הנוכחית, או בזו הממשמשת ובאה אחריה, יהיו כאלה שינסו לעשות שימוש בעניין הזה כדי לנגח את מובילי המהלך לפירוק הרשות ולהחלפתה בתאגיד החדש. דחיות ביישום הן דלק מצוין לפופוליזם ולהשמצת רפורמות שיש להן מקום. טעויות ביישום עלולות להביא את הרעיונות הגדולים ביותר לקבל צורה של מציאות קטסטרופלית. לכן – הגם שחקיקת החוק היתה מעשה ראוי ומוצלח בסך-הכל (על אף שגם הוא לא היה חף מכשלים, קשיים ופשרות), הרי שהמבחן האמיתי של חוק השידור הציבורי יהיה ביישומו. מבחן לוואי חשוב נוסף יהיה האופן שבו תתנהל הרשות הישנה עד לפירוקה הסופי, גם בהיבט הניהול הכספי וגביית כספי האגרה.

פרסומים שונים הצביעו לאחרונה על מחסור תקציבי שנוצר גם עקב ירידה בתשלומי האגרה בשל ההכרזה על ביטולה הצפוי, וגם בשל חובות לא מטופלים. פרסומים אחרים הצביעו על כשלים נמשכים בניהולו של מנגנון הגבייה. כל אלה יצוצו גם הם כאמצעי נזיפה ותוכחה בפני מובילי הרפורמה, אם לא יינקט מאמץ מהיר ואמיתי לנטרל את המוקשים האלה.

מצד אחד, חוסר יעילות בגביית האגרה יכול להביא למחסור בלתי רצוי במזומנים. מנגד – להיטות יתר לגבות בהתבסס על נתונים שגויים או בכלים שהביאו לאי-שביעות רצון ציבורית בעבר, כגובים חיצוניים, יכולה להביא גל נוסף של מחאה ציבורית שתגלוש גם להליכים משפטיים. טוב יעשו קברניטיה הזמניים של רשות השידור, הכונס הרשמי ובעלי התפקידים מטעמו אם יקפידו לנטרל את המוקשים הפנים-ארגוניים האלה, ולא להפוך לקורבנות שלהם שלא בטובתם.

גילוי נאות: אלעד מן הוא היועץ המשפטי של "הצלחה", הפועלת והמעורבת בין השאר בגביית אגרת רשות השידור והקמת תאגיד השידור הציבורי