מפלס השנאה
"מעריב" נותן לסערה המתמשכת אופי מטיאורולוגי בכותרתו הראשית. "מדינה בשלולית" היא כותרת עמודו הראשון. "ידיעות אחרונות" מתבונן בסערה, מהרהר וקובע בכותרתו הראשית: "סוער". המלה "סערה" מופיעה גם בעמודו הראשון של "הארץ", אך בהקשר ציבורי ובהפניה עניינית (ל"גלריה"): "סערה ציבורית סביב השיר של בניון; בית הנשיא ביטל הופעה מתוכננת של בניון אחרי שפירסם שיר נגד ערבים".
עמודו הראשון של "ישראל היום" יצירתי כעיתון הכיתה המקבילה ומפוצל לשתי תיבות סימטריות: "סערת החורף" ו"סערת בניון". מי שייקח את העיתון מן המחלק הרטוב באוברול האדום יוכל לראות את שתי הסערות כתופעה עונתית שבאה והולכת, ולסמוך על החזאי המבטיח: "ביום שישי הגשם ייחלש". גם אדם שאינו חזאי יוכל להבטיח כי עד יום שישי ימצו גיבורי הפייסבוק את מהומת בניון וימצאו לעצמם אובייקט אחר להאדירו או לחבוט בו. מה שיישאר לנו משתי הסערות הללו הם ענפי עצים שבורים, חוטי חשמל קרועים ועלייה מדאיגה במפלס השנאה. והנה התחזית לימים הבאים: בבוקר אחד, בהיר וחם מהרגיל, נמצא על מפתננו את הכותרת "מדינה שונאת".
אמביוולנטי
הכפולה המרכזית של "ידיעות" מדגימה את האמביוולנטיות הזהירה שנוקט העיתון בפרשה, תוך שימוש מופרז בסגנונות ה"זה מול זה" וה"בעד ונגד": "ביטול מהנשיא, חיבוק מהקהל", מצד אחד, ו"אוהב אותו, לא יכול לתת לו במה [דברי הנשיא]", מנגד. חנוך דאום סבור שזה חרם מיותר, כלומר "פסילה על סטטוס", ואילו בן-דרור ימיני מצדיק את ההחלטה ב"לא לחופש השיסוי".
מעניין היה להעביר את מהדורת "ידיעות" בסורק התהודה המגנטית ולחפש את כתמי הסאבטקסט שיבארו את התנהלותו בפרשה, אבל בהעדר הפניה וזימון לא תהיה ברירה אלא להסתכן בניחוש מושכל. מחד, "ידיעות" משתדל באופן אותנטי להיאבק בגזענות, ומנגד עליו לשמר את מעמדו כזירה מרכזית לקידום זמרים ובדרנים מובילים. לא רק לשמור עליהם, אלא לשמור גם על קהלם. אם "ידיעות" ייכנס בבניון בעוצמת-יתר, הוא עלול לאבד לא רק חלק מקהל סורקי הקודים לשירים החדשים שבעמודו האחרון, אלא גם קהל היפר-אשכנזי שיודע להוקיר זמר מזרחי מרטיט לב, קהל שעימו נמנית ציפי לבני שרת המשפטים, שגם היא גם-וגם, אוהבת אך מסתייגת: "הוא זמר עם מוזיקה נפלאה, אבל השיר הזה, שהמלים בו בעייתיות, הוא חלק מאותם טרנדים של שנאה בחברה הישראלית. שיר נורא בעיני".
ההפניה ב"ידיעות" לכפולה המרכזית העוסקת בפרשת בניון ממחישה את ייסורי ההתלבטות. "שני בניון" היא הכותרת המפנה לכתבתו של רז שכניק, שנכח בהופעתו של הזמר בזאפה תל-אביב. הנושא כולו מוחתם בעמוד הראשון בסטמפה הניטרלית והמינימליסטית "שיר במחלוקת".
אפשר לחלוק על ההגדרה "שיר" לטקסט כמו "זה נכון שאני סתם חלאה כפוית טובה" (כשהוא בלתי אירוני בעליל), אבל לא ברור מהי המחלוקת. האם המחלוקת היא אם הערבי, ה"אחמד", "הוא סתם חלאה כפוית טובה", או שאינו כזה? ואם מדובר במחלוקת ניטרלית וסימטרית מסוג "בעד או נגד", למה לא להביאה היישר אל טור הדילמה היומית במוסף "24 שעות"? ובכן, הדילמה כבר שם, אם כי היא אינה עוסקת במשמעות הגיגו של בניון, אלא בצדקת עמדתו של המגיב עליו, נשיא המדינה.
"האם החלטת נשיא המדינה לבטל את ההופעה של עמיר בניון מוצדקת?", זוהי שאלת היום בטור הדילמה היומית, וזו שאלה המסיחה את הדעת מן השיר וממחברו ועוסקת בהחלטת הנשיא בעניינו. סמדר שיר כותבת "בכאב לב" בעד החלטת הביטול: "דווקא בניון, שזכה לראות את שיר האהבה שלו הופך להמנון חתונות לאומי, צריך היה לחשוב פעמיים לפני שהוא משגר שורה כמו 'מחר אעוף לשמים, אשלח לגיהנום איזה יהודי או שניים'. קוראים לזה אחריות ציבורית".
נח קליגר, בטור ה"נגד", ממסגר את הנושא סביב השמאל ויפי הנפש: "במדינה לכל אחד מותר להביע את דעתו. אבל מדוע בשמאל חושבים כי חופש דיבור פועל רק במקרים של התקפות על ישראל? מדוע רק ערבים ויפי נפש מוגנים על-ידי אותו ערך עליון בעוד שעמיר בניון לא? האם חופש הביטוי הוא פריבילגיה של הערבים והשמאלנים בלבד?".
קליגר מחמיץ את הדיון כשהוא מגונן על חופש הביטוי, שאיש אינו טוען נגדו. כך שגם רובי ריבלין, האדם והנשיא, רשאי לבטא את עצמו בתגובה ולבטל את האירוע. הדיון, שאמור להתנהל בקרב הציבור, אמור לעסוק בזמר נערץ על-ידי אנשים מכל הזרמים והמחנות, הפוגע עמוקות בציבור גדול – ולצערנו אינו הראשון שאומר את אשר על לבו – בחוסר מודעות ובחוסר אחריות לתבערה הרעילה שהוא מפיץ. לסמדר שיר אפשר להזכיר כי הרבה חתנים וכלות, מטובי בנינו, צעדו אל חופתם למנגינת "הנה באה הכלה" מהאופרה "לוהנגרין" של ריכרד וגנר, המקדימה בדרך כלל את מארש החתונה של מנדלסון.
"ישראל היום", שהקדיש ברוח עמודו הראשון עמוד פנימי לסופה (תחת הכותרת העילגת "מההתחלה אל הסופה"), וכפולת עמודים פותחת לפרשת עמיר בניון שכותרתה הסתמית "המחלוקת על חופש הביטוי", מצליח לפספס כאן, כמו קליגר ב"ידיעות", את לב העניין. זכותו של עמיר בניון לכתוב ולפרסם כל שיר שבא לו. אחריותו כאדם רב-השפעה היא לא להפיץ שנאה.
כותרת כפולת בניון ב"מעריב": "בניון: לא התכוונתי להסית, מכבד את הנשיא".
מלחמת תרבות
בעוד שהסימנים למלחמת דת עדיין אינם פסקניים, מלחמת התרבות כבר כאן, והמוסף "גלריה" של "הארץ" עוטה שכפ"ץ בעמודיו הפותחים עוד מאתמול, שבו הקדיש העיתון את מלוא עמודו הראשון לתצוגת תמליל השיר המשוקץ, דבר שספק אם זכה לו מי מגדולי משוררינו. "מעריב", שלרגעים הוא "הארץ" ולרגעים "ידיעות", מקדיש למלות השיר מקום מכובד בכפולת עמודיו. למעשה פרסום מלות השיר כמוהו כפרסום תמונה מדממת מזירת אסון. כאן, המלים עצמן מחוללות דימום. האם התרופה היחידה תהיה להחליט להימנע מפרסום מלים שהורגות, או לפחות לפקסלן? רק שלא נגיע לרגע הזה.
גילי איזיקוביץ מדווחת בכתבת השער של "גלריה" כיצד עומד משרד התרבות, בראשות השרה לימור לבנת, לשלול את תמיכת המדינה בסינמטק תל-אביב – תמיכה שנתית צנועה בהשוואה להיקף פעילותו של המוסד – בסך 1.8 מיליון שקל מתוך תקציב שנתי של כ-21 מיליון שקל. "זהו מצב בלתי סביר בעיני", אומרת השרה לבנת בהודעת המשרד, "שגוף הנתמך על-ידי מדינת ישראל יאפשר לקיים בין כתליו פסטיבל שלם המוקדש כל כולו להטפה כאילו יום הקמת מדינת ישראל הוא יום אבל. לא ייתכן שהמדינה תישא בעלויות המימון של גוף המעורר דיון במה שמכונה על-ידי הפלסטינים 'זכות השיבה', שמשמעותה שלילת המשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית".
השרה לבנת אינה מחמיצה הזדמנות להפגין את עוצמת היד שעל ברז המשאבים כל אימת שגוף סורר סוטה, לשיטתה, מן הקונסנזוס הממלכתי. "לא יכול להיות שכשמשהו לא מתאים למישהו, יאיימו בשלילת תמיכה", אומרת בתגובה יו"ר פורום היוצרים, אסנת טרבלסי. ליאת רוזנברג, מנכ"ל עמותת "זוכרות", שיזמה את הפקת הפסטיבל בשנה שעברה ומשתתפת במימונו, זוכרת וקושרת מקרים נוספים המביאים, לדבריה, "להקצנה שאנו עדים לה בשנים האחרונות": לא רק חוק הלאום, אלא גם הצעת "חוק הנכבה" והגבלת גיוס המשאבים של עמותות וארגונים למען זכויות אדם.
שלילת המימון על-ידי משרד התרבות תיצור אבסורד העלול לגרום למוסדות קולנוע וקולנוענים ישראלים להיות מוחרמים פעמיים; פעם אחת על-ידי גופי התרבות בעולם המחרימים יוצרים מישראל ונמנעים מלארחם בארצותיהם, או מסרבים להתארח כאן – ופעם אחת על-ידי מדינת ישראל עצמה. ראש איגוד הבמאים יריב הורוביץ מתייחס בעקיפין להיבט זה: "כשאני מקרין סרטים שלי בחו"ל ומדבר בפני קהל, אני תמיד מותקף על-ידי אנשים על מדיניותה של ישראל. כלי ההסברה החשוב ביותר שיש לי באותם רגעים הוא העובדה שישראל היא זו שתמכה בסרטים שמבקרים אותה. זהו הצעד וההוכחה הדמוקרטיים והפלורליסטיים הכי גדולים של המדינה".
אם חסרה בכתבה תגובת ראש העיר רון חולדאי, המעביר לסינמטק העירוני כ-5 מיליון שקל בשנה מכספי הציבור, אפשר למצוא אותה הבוקר ב"וואלה": "עיריית תל-אביב-יפו אינה מתערבת בתכנים האמנותיים המוצגים במוסדות התרבות בעיר. ראש עיריית תל-אביב-יפו אינו צנזור ואינו עוסק בסתימת פיות. כל תושב ומבקר בעיר רשאי לברור את אירועי התרבות בהם הוא מעוניין או לא מעוניין להשתתף מתוך המגוון הרחב שהעיר מציעה".
מחאה שקטה
עוד מחאה אמנותית מתפרסמת ב"גלריה": יניב קובוביץ מדווח כי שחקן תיאטרון הבימה גסאן עבאס סירב ביום ראשון לעלות לקידה בפני הקהל בסיום הצגת "החייל האמיץ שווייק", שהועלתה בהיכל התרבות באשקלון, וזאת כשנודע לו כי ראש העיר איתמר שמעוני נוכח באולם. שמעוני הוא האיש שהורה – על רקע האירועים האלימים בירושלים – על הפסקת עבודתם של הפועלים הערבים הבונים את הממ"דים במוסדות החינוך בעירו, "למען בטחון התושבים".
עבאס, שחקן ותיק, הבהיר כי התכוון ל"מחאה אישית שקטה, בלי שהקהל יבחין בכך" (ועם זאת המחאה האישית מהדהדת מן העיתון). "לא יכולתי לעמוד מול ראש העיר אשקלון ולקוד קידה כאילו כלום לא קרה", אמר. קובוביץ מדווח כי בעקבות מחאתו של עבאס, ראש העיר התקשר אליו וניסה להסביר לו שנפגע מהמחאה שלו וכי הוא מעוניין לפגוש אותו לשיחה לפני אחת ההצגות הבאות כדי להסביר לו את המצב כפי שהוא רואה אותו. "הוא אמר לי [בטלפון] שאינו מתכוון למה שייחסו לו בכלי התקשורת", סיפר עבאס והודיע כי הוא מתכוון לשמוע אותו, ועם זאת "הרפש שנזרק כבר נדבק, וקשה יהיה להשתחרר ממנו".
עבאס הבהיר כי הוא אינו מבקש לצאת למלחמה בעניין. "מבחינתי, עשיתי את שלי", אמר. "אני מבין ש[דברי] שמעוני הם רק תוצאה של ההסתה הפרועה של הממשלה ובייחוד של העומד בראשה. היום כולם מרשים לעצמם לדבר בצורה גזענית כלפי הערבים בישראל, ולאף אחד זה לא מפריע. כל אחד מתחרה עם השני מי יותר גזען".
בשאר הימים שבהם עולה ההצגה באשקלון עלה גסאן עבאס לקידה בתום ההצגה ויעלה גם בהצגות הבאות בעיר.
מציתי התבערה (1)
"הארץ" מתעלם, כאמור, מן הגשם הצפוי ומביא בכותרתו הראשית את דיווחו של עמוס הראל כי המשרד לבטחון פנים וזרועות הביטחון מקדמים הצעת חוק שמטרתה להכריז על המשמרות שמציבים הפלסטינים על הר-הבית כדי להתריע מפני עליית יהודים להר כעל התאחדות (או התאגדות) בלתי חוקית.
המשמרות, המונים עשרות גברים ונשים בנפרד, מכונים "מורביתון" ו"מורביתאת", מונחים שמתארים מעין משמר קדמי שתפקידו להגן על קודשי האסלאם מפני כופרים. כמה מהם שוהים באזור המסגדים גם בלילה.
הראל מציין כי חברי המשמרות – ובעיקר הנשים – היו מעורבים בעימותים עם המשטרה ועם מבקרים יהודים. נגד חמש נשים הוצאו צווי הרחקה האוסרים עליהן לשהות בשטח הר-הבית בגלל מעורבותן בתקריות. לפי מקור בטחוני בכיר, חברי המשמרות מקבלים משכורות חודשיות של 3,000–4,000 שקל. המימון לפעילות בא ממדינות המפרץ ומועבר לשטחים באמצעות בלדרים וגופים אסלאמיים שונים ובהם הפלג הצפוני של התנועה-האסלאמית בישראל. לאחרונה תפסו השב"כ והמשטרה במעבר הגבול מירדן בגשר אלנבי בלדר וברשותו כמיליון שקלים שנועדו לתשלום משכורות לחברי המשמרות.
הניסיון להוציא את פעילות המשמרות מחוץ לחוק הוא אחד הצעדים שמטרתם לרסן את המתח סביב הר-הבית, הנחשב גורם עיקרי להחרפת האלימות ולגל הטרור הפלסטיני בירושלים בחודש האחרון. הראל גם מציין כי "שירותי הביטחון בישראל מאוחדים בדעה כי המדינה צריכה להגביל כניסה של חברי-כנסת ופעילי ימין להר-הבית לנוכח המתיחות בירושלים".
מציתי התבערה (2)
אלון חכמון ואבירם זינו מדווחים ב"מעריב" כי "שעות אחדות לאחר פרסום דבריו, ולפיהם טעה היועץ המשפטי לממשלה כשאישר לפוליטיקאים דוגמת ח"כ משה פייגלין ואחרים לעלות להר-הבית, תיקן המפכ"ל יוחנן דנינו את הדברים וציין: 'היועץ המשפטי לא טעה. הוא פועל על-פי חוק החסינות וחופש התנועה של חברי-הכנסת'. דנינו הוסיף ואמר: 'אני מעדיף להגיד שהעמדה שלי היא שחבר-כנסת לא צריך לעלות להר-הבית. אם זה היה בשקט, לא היה קורה כלום. אבל כל עלייה כזאת מלווה בהצהרות בפייסבוק: 'תבואו כולם'. אני חושב שכל חבר-כנסת צריך להימנע מעלייה להר-הבית, ובמיוחד לא בהצהרות קולניות וברעש תקשורתי'".
טובה צימוקי, מתן צורי, ירון דורון ועקיבא נוביק ב"ידיעות" אינם מזכירים את התיקון לדבריו שהוציא דנינו, אך מביאים ציטטות נוספות מדברי המפכ"ל (בכנס שדרות לחברה): "אסרתי את העלייה של פייגלין [להר] כל עוד היה לי הגיבוי של היועץ המשפטי לממשלה. ברגע שכבר לא יכולנו, נאלצנו לתת לו ולאחרים לעלות להר. אני חושב שזאת טעות". הכותרת לידיעה: "וינשטיין: נאסור עליית חברי-כנסת להר-הבית". כתבי "ידיעות" מציינים כי החלטת היועץ המשפטי התקבלה כמה שעות בלבד לאחר שהמפכ"ל דנינו הטיח בווינשטיין את עליית הח"כים לאתר הנפיץ. שירלי סיידלר מביאה ב"הארץ" דיווח דומה. היא מייחסת למפכ"ל גם את המשפט "הח"כים לא מבינים מה הם מדליקים".
תגובת פייגלין: "אני נוהג להתפלל בהר-הבית על-פי חוק, כל חודש, זה 15 שנים, וזאת זכותו החוקית, המוסרית, הלאומית והדתית של כל יהודי. אני מציע לדנינו להתמקד בשמירה על בטחונם של תושבי ירושלים ואזרחי ישראל ולהתארח פחות בפאנלים ובכנסים בניסיון להסיר מעצמו אחריות".
מכיסו
"עידן עופר יעניק מכיסו בונוס של 8 מיליון דולר לניר גלעד, מנכ"ל החברה-לישראל, שסיים לאחרונה את תפקידו בחברה", כותב גולן חזני ב"כלכליסט". הכסף לא יבוא מן החברה-לישראל, אלא מחברה פרטית שבבעלותו. שלושה סמנכ"לים בחברה יזכו בבונוסים נוספים בסך 6.3 מיליון שקל. "מקורב לעופר מסר כי הוא מתעקש לשלם בונוסים הנהוגים בעולם", אשר אינם אפשריים "באווירה הציבורית בארץ".
באוגוסט השנה ביקשה החברה-לישראל לתת ליו"ר אמיר אלשטיין מענק מיוחד של 3.2 מיליון שקל ולמנכ"ל גלעד 4 מיליון עבור השלמת פיצול החברה. חברת הייעוץ אנטרופי התנגדה, והנושא הוסר מסדר היום. "גם דו"חות שעיקר הרווח בהם נבע מעניין חשבונאי לא הרתיעו את בעל השליטה", נכתב ב"כלכליסט". שווי הרווח החשבונאי מהסדר החוב של צים, בסך 609 מיליון דולר, הוא שהפך את המגמה ותרם להפיכת ההפסד של 48 מיליון דולר ברבעון המקביל אשתקד לרווח של 719 מיליון ברבעון הנוכחי.
"הפרס על 'השמדת הערך': ניר גלעד יקבל מעידן עופר מענק של 8 מיליון דולר", כותב ב"דה-מרקר" יורם גביזון, ומסכם את תקופת המנכ"לות של גלעד: "התמורה הכוללת שקיבל בתקופת כהונתו הסתכמה ב-84 מיליון שקל. בתקופת כהונתו ועד להודעת הפרישה שלו בספטמבר 2014, רשמה החברה-לישראל תשואת חסר של 27% ביחס למדד תל-אביב 25, ותשואת חסר של 36% ביחס לתשואה שהניבה מניית כיל. בתקופת כהונתו של גלעד ספגה החברה-לישראל הפסד עתק של 1.25 מיליארד דולר בגין השקעותיה בחברת צים, 370 מיליון דולר בגין השקעתה בחברת המכוניות הסינית קורוס, והפסד של 326 מיליון דולר בגין השקעתה בחברת בטר-פלייס".
עם זאת, מציין גביזון, ניר גלעד אחראי להקמתה של חברת איי.סי-פאואר (המחזיקה בתחנות כוח בישראל ובאמריקה הלטינית), ששוויה הוערך על-ידי הבנקים UBS ו-HSBC ב-2.1 מיליארד דולר.
להישאר לתמיד (1)
מערכת "ישראל היום" מפרסמת היום (בעמ' 15) "מכתב מאת ד"ר מרים ושלדון אדלסון ומשפחת אדלסון לעובדי 'ישראל היום'", ומן הסתם לקוראיו. כותרת המכתב: "'ישראל היום' הגיע כדי להישאר לתמיד". הנה קטעים מן המכתב:
"בניגוד לכללי השוק החופשי ובניגוד לעקרונות דמוקרטיים בסיסיים, הועלתה הצעת חוק שנתפרה בדיוק לפי מידות העיתון שלנו. הובילו אותה אנשים הכפופים למרותו של נוני מוזס, והמבקשים להחזיר את ישראל למצב הקודם שבו 'ידיעות' שלט באופן בלעדי בדיון הציבורי. זה לא יקרה. לפנינו דרך ארוכה בכנסת, ויש לקוות שחברי-הכנסת יתעשתו ולא ייתנו ידם לבזיון חוקי הכנסת באמצעות חוק שמטרתו אחת: סתימת פיות של רבים בציבור ש'ישראל היום' משמש להם פה.
"בניגוד לנסיונות לייאש אותנו, 'ישראל היום' הגיע כדי להישאר לתמיד, והוא אינו תלוי בשום אדם, אלא רק בציבור הקוראים בארץ ובעולם".
להישאר לתמיד (2)
והנה קטע מאותו מכתב, העוסק בסוגיית יחסו של המו"ל אדלסון אל הדמוקרטיה הישראלית:
"מר אדלסון מבקש להפנות את תשומת לבכם להאשמות מופרכות שהוטחו לעברו, כאילו הוא דוגל בדעה שישראל לא צריכה להיות דמוקרטיה. קשקוש. זוהי דוגמה מושלמת להוצאת דברים מהקשרם. בכנס המועצה הישראלית-אמריקנית השתתף מר אדלסון בדיון שעסק בשאלת הישרדותה של ישראל ובאיום הדמוגרפי עליה. הרבה דוגמאות מההיסטוריה עלו במהלך הדיון; אגב כך, ובהומור, ציין מר אדלסון גם מה כתוב, או לא כתוב, בתנ"ך. את הנימה שבה נאמרו הדברים קשה להעביר בכתב; אבל מי שצופה בהקלטת הדיון מבין את ההקשר. מר אדלסון חי בדמוקרטיה, הוא מאמין בדמוקרטיה. חשוב לחזק את הדמוקרטיה הישראלית באמצעות כל מוסדותיה, וגם בתקשורת הישראלית. 'ישראל היום' תורם לזה".
בריליאנטין
שיר-מודעה ב"הארץ", עמ' 5:
"הפילו אותו סוף-סוף/ קחו ממנו את הבריליאנטין/ והוא ייפול מעצמו".
(חתום) נתן זך.