התגובה הראשונה של השלטון באפריל 1984 לחשיפת תמונתו של המחבל הפלסטיני שהורד חי מאוטובוס קו 300 היתה לסגור את עיתון "חדשות", שבו התפרסם התצלום, ולפתוח בהליכים משפטיים נוקשים נגד עורכו ובעליו ונגד הצלם, אלכס ליבק. במקרה המסוים הזה התמונה אכן היתה שווה יותר מאלף מלים: היא הוכיחה שהגרסה הרשמית שמסרו הממשלה ומערכת הביטחון על גורלם של ארבעת המחבלים שחטפו את האוטובוס ונוסעיו היתה שקרית.

כדאי שלקח פרשת קו 300 יעמוד מול עיניו של כל מי שנרעש בימים האחרונים מהשלכותיו של הסכסוך שפרץ בין השב"כ לצה"ל בעקבות התחקיר על מבצע "צוק איתן" ששודר בתוכנית "עובדה"

האינסטינקט הבסיסי של השלטונות היה להסתיר את האמת ולא לשתף את הציבור בנסיבות שבהן הסתיימה פרשת החטיפה. כך נהגו ראשי המדינה גם בימים שבאו בעקבות סיכול החטיפה. ככל שהפרשה הלכה והסתעפה, כך עשתה צמרת המדינה ככל יכולתה כדי להעלימה מעיני הציבור. לשם כך היא לא היססה להשתמש בצנזורה הצבאית, להטעות, לאיים על עיתונאים ולנקוט נגדם הליכים משפטיים, לפטר עובדים בכירים בשב"כ, להחליף את היועץ המשפטי לממשלה, להטות את הדין בוועדות חקירה פנימיות שנדרשו לפרשה ואפילו לחון חנינה גורפת את מי שנמצאו בדיעבד אשמים ובהם ראש השב"כ, ראש אג"ם וראש מרחב  בשב"כ.

עם ראשי המדינה שהיו שותפים למסע ההטעיה וההסתרה נמנו לא אחרים מאשר הנשיא חיים הרצוג, ראש הממשלה שמעון פרס, ממלא-מקומו יצחק שמיר ושורה של עובדי ציבור בכירים.

אילולא נחישותם של קומץ עיתונאים, בעיקר ב"חדשות", תעוזתם של שלושה עובדים בכירים של השב"כ ויושרתן של שלוש פרקליטות בכירות במשרד המשפטים שחברו אל היועץ המשפטי יצחק זמיר, היתה המוגלה המזהמת שפרצה מפרשת קו 300 מוסיפה לדגור במערכות השלטון ומרקיבה בו כל חלקה טובה. החיטוי החיוני התאפשר רק בגלל שהחולי נחשף לאור השמש.

כדאי שלקח פרשת קו 300 יעמוד מול עיניו של כל מי שנרעש בימים האחרונים מהשלכותיו של הסכסוך שפרץ בין השב"כ לצה"ל בעקבות התחקיר על מבצע "צוק איתן" ששודר בתוכנית "עובדה". כמו לפני 30 שנה, כך גם היום, האינסטינקט השלטוני הוא לכסות על המערומים. מראש הממשלה בנימין נתניהו, דרך שר הביטחון משה (בוגי) יעלון ועד אחרון השרים והח"כים שנדרשו לנושא – אם בתגובה פומבית ואם במהלך שלטוני – את כולם מדריכה ההכרה שהתרופה הראשונית והדחופה לעימות שהתגלע בין שני הארגונים היא להכילו ולנעול את הטיפול בו מאחורי דלתיים אטומות. "זה לא נושא לבירור פומבי", קובע הלוך הרוח הרשמי.

מאלף להיווכח שגם התקשורת נסחפת בגישה הזו. הסיקור העיתונאי מציג את הפרשה כ"הוצאת הכביסה המלוכלכת החוצה" ומקבל במובלע את נקודת המוצא של השלטון – שזה עניין שיש לדון בו בחדר סגור. הטעם הניתן לתפיסה הזו מובן מאליו, לכאורה – היות שהמחלוקת בין השב"כ לאמ"ן נסבה על ענייני מודיעין וביון, יש ללבן אותה הרחק מעיני הציבור.

השאלה מי מארגוני המודיעין הישראליים, ומתי, הבחין בהחלטת חמאס להצית את החזית בגבול רצועת עזה – היא מעניינו המובהק של הציבור כולו ולא רק סוגיה לליבון מקצועי בין אמ"ן לשב"כ

כך גם סברו ראשי המדינה בפרשת קו 300. הם כמו אמרו: מה יותר חסוי מהאופן שבו מטפלת מערכת הביטחון בסיכול מעשי חבלה; מה יותר רגיש מהדרך שבה מבררת המדינה תקלות מבצעיות; מה יותר נפיץ מהמחלוקת בין  ארגוני המודיעין על תחומי האחריות שלהם; מה יותר עדין מהגדרת כללי המשחק שעל-פיהם על מערכת הביטחון, על כל מרכיביה, לפעול מול הטרור.

בכוחה של תפיסה זו ביקש השלטון לפני 30 שנה לחפות על רצח בדם קר, שימוש בלתי חוקי בעינויים בחקירות השב"כ, העללת עלילת דם מצד השב"כ על תת-אלוף איציק מרדכי, תרבות ארגונית שקרית בתוך השב"כ המופעלת גם כלפי הדרג המדיני והמערכת המשפטית, ועוד שורה של התנהלויות מכוערות והרסניות. בדיעבד הסתבר שחשיפת מה שנחשב לסודות כמוסים ביותר היא-היא שחילצה את מערכת הביטחון, ובראשה השב"כ, מהמדמנה המוסרית והתפעולית שבה שקע.

כך גם היום. האינסטינקט הבסיסי המורה לממשלה, לצה"ל ולשב"כ לנסות ללכד שורות תחת התפיסה שיפה השתיקה למחלוקת שפרצה מתעלם מהתועלת העצומה שתפיק המדינה מהוצאת העימות לאור.

השאלה מי מארגוני המודיעין הישראליים, ומתי, הבחין בהחלטת חמאס להצית את החזית בגבול רצועת עזה – היא מעניינו המובהק של הציבור כולו, ולא רק סוגיה לליבון מקצועי בין אמ"ן לשב"כ. השאלה אם קווי התיחום לפעילותם המודיעינית של שני הארגונים נהירים דיים ראויה אף היא לדיון פומבי (במגבלות מובנות מאליהן), ואינה עניין לבירור פנימי בלבד. וכך גם מידת התיאום הכללי בין הרשויות המופקדות על בטחון המדינה.

יש מידה לא קטנה של אירוניה בכך שהבעיה שחשף התחקיר של "עובדה" – עד כמה ומתי הבחינה מערכת הביטחון בכוונות חמאס לזעזע את הסטטוס-קוו ברצועה ואלו מסקנות הסיקה מכך – נותרה ללא טיפול שלטוני נמרץ מאז שוך האש ב-26 באוגוסט 2014. רק השידור, שחולל כתם תדמיתי, גרם לשני הנעלבים הראשיים, הרמטכ"ל גנץ וראש השב"כ כהן, לשבת יחד וליישר את ההדורים ביניהם, כשם שהניע את ראש הממשלה נתניהו ואת שר הביטחון יעלון להחליט על הקמת צוות תיאום בין שני הארגונים.

מן הסתם יהיו השלכות נוספות, אישיות ומבניות, לכשל המודיעיני והבטחוני שהציף המשדר הטלוויזיוני. בין אם התחקיר היה מושלם אבין אם לקוי, ענייני או פופוליסטי, נקי מהטיות או נגוע בהוצאת דברים מהקשרם – הוא הוכיח פעם נוספת לא רק שכדי להניע את הממסד השלטוני לפעול יש להציג את מחדליו לעין השמש, אלא שלגופו של עניין – החשיפה היא המחטא היעיל ביותר.