"במהלך ראיון ממוצע נאמרים עשרות אלפי מלים, אתה לא יכול להכניס עשרות אלפי מלים בכתבה של 1,700 מלים. אתה צריך לערוך", כך הסביר לפני כשבועיים רביב גולן, עורך המוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות", בעת שנחקר חקירה נגדית בבית-משפט השלום בראשון-לציון.
את עדותו מסר גולן בשל תביעת דיבה שהגיש הסופר אמיר צולנג נגד "ידיעות אחרונות" והכתב גון בן-ארי. עילת התביעה: ראיון שערך בן-ארי עם צולנג ופורסם באוקטובר 2007 במוסף "7 לילות" תחת הכותרת "פסיכו". צולנג טוען כי מדובר בלשון הרע ודורש 200 אלף שקל. עורכי המוסף וכתבו טוענים כי לא הוציאו את דיבתו של צולנג וכי כל המצוטט בכתבה אכן נאמר מפיו.
לצורך הראיון נפגשו צולנג ובן-ארי פעם אחת, בפאב. התיישבו, שתו ושוחחו על ספרו של צולנג "ונפקחו עיניכם", שיצא אז לאור. במרכז "ונפקחו עיניכם" סיפורם של שני נערים מיישוב קטן שהופכים לרוצחים. הספר כולל תיאורים גרפיים של אונס ואלימות, ונושאים אלה, בין היתר, עלו בשיחה בין צולנג לבן-ארי. מתוך עשרות אלפי המלים שהחליפו ביניהם השניים אכן פורסמו כ-1,700, אורך מקובל של כתבת שני עמודים במוסף. השאלה שעל בית-המשפט יהיה להכריע בה היא אם קומץ המלים שנבחרו מתוך הסך הכללי מסלף את דברי הסופר ומוציא את דיבתו רעה.
כל עיתונאי שריאיין אדם, תימלל את הראיון ואז נאלץ להפוך את חומר הגלם לכתבת מגזין נתקל בדילמות שעומדות בלב הדיון המשפטי בתביעה זו: עד היכן מגיע חופש העיתונאי לברור את הציטוטים המעניינים לטעמו ולהיפטר מכל היתר; עד כמה הוא חופשי לעשות זאת כשהקטעים המקוצצים כוללים מידע הנוגע לציטוטים המעניינים שנבחרו ומעמיד אותם, אולי, בהקשר או באור אחר; עד לאיזה גבול, אם בכלל, רשאי עיתונאי להחליף מלה מצוטטת אחת באחרת; עד כמה מותר לו לחבר דברים שונים שאמר המרואיין למשפט אחד; עד כמה יכול העורך שמנסח את הכותרות והכיתובים להקצין את הדברים.
קחו לדוגמה את כותרת המשנה של הכתבה. זו קראה, עם הדגשים במקור, כך: "אמיר צולנג, סופר צעיר, מאמין שמותר לרצוח מפגרים, אנסים ואנשים לא מאושרים ומספר על הלבטים שכמעט הובילו אותו לעשות את זה. מוסר? פאסה. פרובוקציה? הוא מעולם לא חשב על זה. את הראיון הזה לא תשכחו כל-כך מהר".
צולנג לא שכח את הראיון, ובעקבותיו גם יתר המעורבים בפרסומו. הכתב בן-ארי, רביב גולן, שכיהן כסגן עורך וכיום עורך את המוסף, ועדי גולד, שכיהן כעורך המוסף וכיום משמש שליח "ידיעות אחרונות" בניו-יורק, נאלצו להעיד בפני בית-המשפט על חלקם בכתבה. אפילו הצלם אילן ספרא זומן למסור עדות, בשל הטענה שהתצלום שמלווה את הכתבה, שבו נראה צולנג לופת את ראשו בין ידיו, משתלב בהוצאת הדיבה של הטקסט הכתוב.
מבחינת צולנג, כותרת המשנה המצוטטת לעיל היא עילת תביעה מרכזית. לדבריו, לא רק שאינו מאמין שמותר לרצוח מפגרים, אנסים ואנשים לא מאושרים, הוא גם לא אמר זאת לבן-ארי. עדי גולד הסביר לבית-המשפט שהוא, כעורך המוסף, אינו מעורב בניסוח הכותרות. רביב גולן, שערך את הכתבה, הצהיר בפני בית-המשפט כי "תוכנה של כותרת המשנה נגזר מתוך מה שנכתב בכתבה [...] לאחר קריאת הכתבה", הסביר, "בחרתי בנושאים שהיו בעיני החשובים ביותר וקיצרתי אותם לכדי כותרת משנה, שאמורה, כידוע, להיות קצרה ותכליתית". בחקירה הנגדית, כשנשאל מה חשב בעת ניסוח כותרת המשנה, אמר שאינו זוכר.
הטענה בכותרת המשנה כי צולנג מאמין שמותר לרצוח מפגרים אכן מתבססת על ציטוטים מהכתבה עצמה. הללו מופיעים מיד לאחר שבן-ארי מעיד על צולנג כך: "הרעיונות המסוכנים נמשכים גם בתהיותיו הפילוסופיות, שהן על גבול הפשיזם בנוגע לסובלים מפיגור, שתודה לאל לא נכנסו לספר".
"ניסיתי להתמודד עם אנשים מבוגרים עם פיגור קשה", מצוטט צולנג בכתבה, "וראיתי הצדקה לכל מיני מושגים. למשל, למה לא להרוג אותם? אין להם יכולת ליהנות מהחיים". "להרוג אותם?", שואל בן-ארי, "מי שמך?". "נכון", משיב לו צולנג. "אבל אני חושב על זה בקטע של כן מאושר, לא מאושר". "אתה לא יכול לדעת מי מאושר", אומר לו המראיין. "כשאין לך יכולת תקשור אז עדיין אתה משתמש בחיוך", משיב הסופר, "בתנועות שמחות".
כדי להוכיח שלא התבטא כך, ביקש צולנג מ"ידיעות אחרונות" את הקלטת הראיון. רק לאחר שבית-המשפט הורה על כך, העביר "ידיעות אחרונות" לתובע העתק מההקלטה שביצע בן-ארי. בעקבות זאת הוגש לבית-המשפט התמליל המלא של הראיון, כמאה עמודים של דו-שיח בין צולנג לבן-ארי.
זהו חומר קריאה מסקרן: ניתן לעקוב בעזרתו אחר המלאכה שביצע בן-ארי הן במהלך השיחה והן בעיבודה לכדי כתבת מגזין. מהתמליל המלא עולים פרטים טריוויאליים כמו העובדה שקטע מהשיחה שהתקיים בפתח הפגישה בין השניים התפרסם בסיום הכתבה המודפסת, או שכמה מהשאלות ששאל בן-ארי הן שאלות שגרתיות שהוא שואל בכל ראיון או שאלות שהוא עצמו נשאל כשנה קודם לכן, כשהתראיין לאותו המוסף על ספר שהוא כתב.
מהתמליל המלא עולה גם כי במהלך השיחה מזדהה בן-ארי עם כמה מהרעיונות שמביע צולנג ואף עם כמה מהחוויות שהוא מתאר. כשצולנג מספר על מכות שקיבל בבית-הספר, בן-ארי משתף אותו בחוויות דומות. כשצולנג מדבר על תמיכה בעונש מוות לאנסים, בן-ארי אומר שגם הוא תומך בכך.
בשלב מסוים אכן עלה לדיון נושא הרג מפגרים. צולנג דיבר על כך, אך עשה זאת מתוך הקשר מסוים שנעדר מהכתבה, ולא באמצעות רצף המלים שמובא מפיו. לאחר שצולנג התלונן בפני בן-ארי על מחסור בדיון אתי משמעותי על אודות המניעים למעשי הנאצים בשואה, הוא אמר, על-פי התמליל: "תשמע, אני, אני הייתי ב, פעם אחת, ניסיתי להתמודד עם אנשים עם פיגור קשה, מבוגרים, ואני מהר מאוד נתתי את ההצדקה לדברים, לכל מיני מושגים שבדרך כלל אין, שאני לא משתמש בהם. למשל עצם זה שאני מביא לבן-אדם חיוך, זה כבר חשוב. לא חשוב מה הוא עושה, לא חשוב שאין לו יכולת... אני מביא טוב לעולם. הדקות הראשונות שאתה רואה את זה אתה...".
בן-ארי השיב לו כי הוא עצמו בילה תקופה מסוימת עם אוטיסטים ועל כן הוא מכיר את המצב, וצולנג אמר: "המפגרים היו במצב ממש קשה. מעון למפגרים מבוגרים, פיגור עמוק, אתה יוצר, אתה יוצר פעילות עם חברים ואתה הולך לשמה, ומאוד קשה להגיע לאיזושהי נקודה. ותשמע, אין, אין את ההתעסקות של: אז למה לא להרוג. בוא תענה לי אתה".
"למה לא להרוג אותם?", שאל בן-ארי. "למה לא להרוג", ענה צולנג, "כן. אין להם יכולת ליהנות מהחיים. אין את היכולת". "איך אתה יודע?", שאל בן-ארי, "מי שמך?". "או.קיי", ענה צולנג ובהמשך אמר: "התשובה, התשובה שנתת לי היתה נכונה". "אני אומר 'מי שמי'?", בירר בן-ארי, "זו תשובה נכונה, זו תשובה נכונה", חזר צולנג ואמר: "אני גם יותר חושב על זה במושגים של כן מאושר, לא מאושר". "אתה לא יכול לדעת אבל מי מאושר ומי לא מאושר, באמת", טען בן-ארי. "כאילו, עם החיוך", אמר צולנג, "כשאין לך יכולת לתקשר אז אתה משתמש בחיוך, ב, בתנועות שמחות, לא יודע מה". לאחר מכן חזר הדיון לרובד פילוסופי יותר.
פערים מסוימים בין השיחה המקורית לכתבה הסופית, ועוד יותר מכך לכותרת המשנה של הכתבה, מתגלים בכמה וכמה נקודות מרכזיות נוספות, ביניהן ההיתר לרצוח אנסים והמדיניות הכללית של צולנג כלפי אלימות.
כשנשאל הכתב בן-ארי בבית-המשפט לגבי אחד הפערים בין השיחה המקורית לכתבה שפורסמה, השיב תשובה דומה לזו של עורכו: "יש כאן כתבה של 1,700 מלים ותמלול של כ-30 אלף מלים. לפעמים יש צורך להוריד מלות חיבור, אם זה לא פוגע במהות". בית-המשפט טרם הכריע בתיק. הצדדים אמורים למסור את סיכומיהם בתוך כשלושה חודשים.