בעקבות חילול השם החמור שביצעה קרנית פלוג בישיבת ועדת הכספים ביולי השנה, שבה טענה שהנתונים מראים שהצמיחה דווקא כן חילחלה לשכבות רחבות באוכלוסייה, עלה אלי ציפורי, סגן עורך "גלובס", למתקפה. בלב המתקפה של ציפורי עמדה הטענה שאי-אפשר לסמוך על סקרי ההכנסות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה:

בנק ישראל מתבסס על נתוני סקר ההכנסות של הלמ"ס המתפרסם אחת לשנה, ומתבסס על 4 סקרים רבע-שנתיים [...] הבעיה העיקרית היא שאי-אפשר לאמת את נתוני הסקר ואי-אפשר לסמוך עליהם [...] ולכן נתוני סקר ההכנסות הכוללים סובלים ממהימנות נמוכה מאוד, ולמרות זאת בנק ישראל דבק באיסופם ובשימוש בהם במחקריו".

בהמשך קורא ציפורי לסקר ההכנסות "איזה סקר שמעיף מספרים". זו אינה הפעם הראשונה שציפורי טוען שנתוני סקר ההכנסות אינם אמינים. לפני שנה, בעימות מתוקשר עם מחלקת המחקר של בנק ישראל, טען כי סקר ההכנסות הוא "סקר שהוא די בלוף".

ציפורי, כמובן, אינו לבדו. חשדנות כלפי סקרי הלמ"ס, ובעיקר כלפי סקרי ההכנסות, פופולרית בשנים האחרונות. נכון, הטענות נגד האמינות של הסקרים אינן רווחות כשהם מדווחים על שיעור העוני החמור והמחמיר בישראל, אבל החשדנות הכללית כלפיהם גבוהה. לכן חשוב להתעכב רגע ולהסביר מה מופרך כל-כך בטענות של ציפורי.

זהו הגרף שהציגה ד"ר פלוג בישיבת ועדת הכספים:

הגרף שהציגה פלוג

על רקע הגרף הזה, בואו ונחשוב מה בעצם טוען ציפורי. כשציפורי קובע שהסקר טועה, הוא מתכוון לומר שמשקי הבית טועים או משקרים בדיווחיהם לסוקרי הלמ"ס, או שהמדגם של הלמ"ס מוטה. עד כאן אין שום בעיה עם הטענה. כל סקר מועד לבעיות מהסוג הזה. אמנם נעשים מאמצים גדולים מאוד לשפר את הדיוק של סקרי הכנסות (זה לא שהלמ"ס עושה כמה טלפונים לשאול מישהו כמה בערך הוא עשה בשנה האחרונה, כן?), אבל אין מחלוקת על כך שסקרים אינם כלי מושלם.

הבעיה מתחילה כשמבינים שחוסר האמינות של הסקר הוא ההסבר שציפורי נותן לא רק לגובה ההכנסות כפי שהן משתקפות בסקר, אלא שזה ההסבר שלו לשינוי בהכנסות משקי הבית.

הטור של ציפורי עוסק בשינוי בהכנסות על פני זמן, לא בגובהן בנקודת זמן מסוימת. כלומר, ציפורי רוצה לשכנע אותנו שלא רק שמשקי הבית טועים או משקרים בסקרים או שהמדגם מוטה, אלא שבשנים האחרונות, מעשה שטן, השקרים והטעויות של משקי הבית או ההטיה של המדגם הלכו והחמירו בכיוון אחיד – מדי שנה משקי הבית הנסקרים נטו לטעות (או לשקר) יותר ויותר (או המדגם הפך מוטה יותר ויותר), ותמיד בכיוון של הגזמה הולכת ומחמירה בגובה ההכנסות.

לא זו אף זו – בדיוק של שעון שווייצרי ממש, מאז שנת 2003, השקרים, הטעויות או ההטיות החמירו בדיוק בשיעור של עליית התוצר לנפש! אלפי משקי בית נסקרים במשך שנים ארוכות, ובלי לתאם ביניהם מצליחים להגדיל את טעויות הדיווח שלהם ביחס לטעויות של השנה שעברה בדיוק, אבל בדיוק, בקצב צמיחת התוצר לנפש. מעשה נסים.

האם עיתונאי ותיק כמו ציפורי, שכבר ניהל בעבר קרבות בנושא הזה, לא נתקל בתהייה הזו בעבר? אם לא, היה מעניין לשמוע ממנו הסבר. אם כן, היה אפשר לצפות לפחות שינמיך מעט את עוצמת ההאשמות.