שיש תקווה. חקיקת חוק רשות השידור החדש וההחלטה לסגור את הרשות ולפתוח מחדש לימדו אותי שלמרות הנהי על כך שהכל במדינה הזאת תקוע, יש סיכוי לשינוי. צריך שר תקשורת נחוש מספיק ואמיץ מספיק, וגלעד ארדן התגלה ככזה. גם במהלך חקיקת החוק היו ארדן והצוות שלו פתוחים לקבלת הצעות לשינויים, ובסופו של חשבון, לפחות על הנייר, נחקק אחד ממנגנוני המינוי והתפקוד הטובים שקיימים היום בישראל. המניעים האישיים של ארדן, אם יש כאלה, לא מפריעים לי. הרפורמות הכי משובחות בישראל התרחשו כשהאגו השתלב היטב בחזון הציוני. אם מימוש הסגירה והפתיחה יצליח בשנה הקרובה, יש כאן תקדים בסדר גודל היסטורי, שישפיע באופן היקפי גם על הטלוויזיה המסחרית-ציבורית.

יו"ר רשות השידור אמיר גילת (מימין) והמנכ"ל המודח יוני בן-מנחם (צילום: "העין השביעית")

שהתרבות הארגונית ברשות השידור רעילה. במהלך חקיקת החוק נמנעתי מלהתייחס לסוגיה של מספר עובדי הרשות שיעברו לעבוד בגוף החדש. לא הרגשתי שיש מקום להתערב באופן חזיתי במטה לחמם של אנשים ומשפחותיהם. אבל, לקראת מהלך מימוש הרפורמה צריך לזכור שכמה מן העובדים שם צמחו בארגון עם תרבות ארגונית רעילה, ומאסה קריטית שלהם בתוך הגוף החדש תגרום להכחדת אפשרות לשינוי האתוס. הכוונה אינה רק למילוי הוראות והנחתות הבאות מלמעלה, אלא להפנמה של נורמות ההתנהגות הבעייתיות. כאשר עורך, מיוזמתו, ביטל את השתתפותי בתוכנית "מבט שני" מהטעם הפרוזאי שהייתי נציגת ציבור בוועדה למינוי מנהל לטלוויזיה – הבנתי דבר חשוב. הסיפורים מהימים האחרונים בנוגע לבולטות היתר שח"כ גילה גמליאל זוכה לה כיוזמה מקומית על-ידי עורכי תוכניות ברדיו מוכיחים בדיוק את הנקודה הזאת.

עיתונאיות השידור הציבורי גאולה אבן (מימין) ואיילה חסון (צילומים: רוני שיצר וגדעון מרקוביץ')

שצריך לשים לב ל"בעלות צולבת" או ניגוד עניינים מסוג חדש. על פני השטח, פרשת אילה חסון–גאולה אבן התפוצצה סביב סוגיה של ניגוד עניינים: אילה חסון חשבה שעל אבן להימנע מלראיין תומכים או מתנגדים של בעלה גדעון סער בשל ניגוד עניינים עקיף. מוצדק לגמרי. אבל הנה חומר למחשבה: לגאולה אבן היה סוכן שהרוויח מהייצוג שלה. יום אחד היא עזבה אותו. לסוכן קראו שי נשר, והוא בעלה של אילה חסון. אותה אילה חסון שהודיעה שלא תטפל בסוגיית אפשרות העסקתו של יעקב אילון כמגש "מבט", הואיל והוא מיוצג על-ידי בעלה. שי נשר, כדאי לזכור, אינו סוכן שחקנים. הוא סוכן של עיתונאי טלוויזיה. ולכן, ניגוד העניינים של אילה חסון, כאשר היא אמורה לנהל את מי שמיוצגים על-ידי בעלה, או לחלופין את מי שמתחרים באלה המיוצגים על-ידיו – הוא סוג חדש של "בעלות צולבת" שחשוב לשים על השולחן. בשעתו, כשנחקקו חוקי הבעלות הצולבת, הסתבר שחסרים גם חוקים לטיפול ב"דירקטורה צולבת". הנה זה קורה שוב, בהקשר אחר.

שערו של מוסף פרסום סמוי בשיתוף איגוד תעשיות המזון שחולק לקוראי "ידיעות אחרונות" לקראת יום העצמאות, 5.5.14

שתוכן שיווקי קיים בכל זמן ובכל כלי תקשורת. ולכן טוב שבתוך חוק רשות השידור החדש נכנס סעיף מפורש האוסר עליו בשידור הציבורי (חבל בכלל שהותר בחוק החדש גם פרסום גלוי). עוד שנה חלפה בלי שהרשות השנייה או המועצה לשידורי כבלים הצליחו להתמודד עם הצורך הבוער לתקן את הרגולציה בנוגע לתוכן שיווקי. לאפשר אותו כפוף לסימון בתוכני דרמה, בידור וריאליטי; לאסור עליו באופן נוקשה בחדשות ובסדר יום ולאכוף את האיסור ברצינות; ולקדם קמפיין אוריינות תקשורת בנוגע אליו. עוד שנה חלפה בלי שמישהו יגיש תביעה ייצוגית מכוח חוק הגנת הצרכן כנגד אחד מהעיתונים הגדולים על הכמות הבלתי נסבלת של תוכן שנחזה להיות עיתונאי אבל הוא מסחרי לכל דבר ועניין. לדעתי, מי שיעשה זאת ראשון, ירוויח כסף ותהילה גם יחד.

(איור הורים וילדים: שאטרסטוק)

שנורא קשה להגיע לתבחין משכנע. אותו תבחין שיקבע בצורה בהירה על מי צריכה לחול רגולציה ועל מי לא. מי יצטרך לשאת על גבו את המשך קיומו של שוק תוכן מקורי איכותי בעברית ומי לא. מי יצטרך לסווג ולסמן ולהנגיש לבעלי מוגבלויות ולהתחשב בילדים ובאוכלוסיות שמרניות, ומי לא יצטרך. זאת שאלה עיונית ומעשית שבכל העולם מתקשים להתמודד איתה. ועדת שכטר יושבת עכשיו על המדוכה, ועד שיתפרסמו המלצותיה לא ארחיב בכך.

חדר בקרה באולפני זכיינית ערוץ 2 קשת (צילום: משה שי)

שאי-אפשר להחזיק שני מתחרים חזקים בשוק הטלוויזיה שלנו. בייחוד כשהם עמוסים בחבילת המחויבויות הנוכחית. אסור להאמין לפנטזיות בנוגע לתחרות רבת משתתפים, וצריך גם להתייחס בעירבון מוגבל לחוות הדעת הכלכליות השונות. יש לחפש דרך לקיים מתחרה אחד יותר חזק, ממוסחר ועמוס ריאליטי, ומתחרה שני יותר קטן, איכותי ובעל סדר יום. אולי זה נאיבי, אבל בעיני טוב שהתחרות תהיה בין המתחרה הקטן לבין השידור הציבורי, וכל אחד מהם יצליח להגיע לממוצע של 20% רייטינג באוף-פריים ו-10% בפריים-טיים. הגיע הזמן לדבר על הרגלים חדשים של צרכני התקשורת ולשאוף לכך שאנשים ישובו לצפות בתשע בערב בתוכנית תחקירים, ולא רק בריאליטי-מסטיק-למוח.

השורה התחתונה: (1) להבין שצריך לטפל באופן שורשי בשוק הפרסום, הן במובן של תעריפי הפרסום שגוררים את כל השוק למטה, להפסדים, והן במובן של עמלות היתר בשוק הפרסום. (2) לא לפרק בכוח את ערוץ 2 לשני זכייני-שבעה-ימים-בשבוע בהתראה כל-כך קצרה. המחיר שנשלם על החלשת כוח מותג 2 יהיה שנקבל שני מתחרים לא מוכנים ועמוסי ריאליטי וזבל. (3) לאפשר לערוץ 10 להמשיך לפעול במתכונת מחויבויות נמוכה יותר רק אם יתחייב להפוך לערוץ ללא ריאליטי, במתכונת של ברודקאסט או ברישיון לערוץ חדשות שיישב על הוט, יס ועידן-פלוס.

היועצת המשפטית של הרשות השנייה הילה שמיר ויו"ר הרשות אילן אבישר (צילומים: "העין השביעית" ואורן שלו)

שרגולטור עצמאי לא נמצא בהכרח מחוץ לממשלה. כעניין עקרוני, עדיפה רשות תקשורת כוללת במקום משרד התקשורת, מחוץ לממשלה. אבל עד להשלמת התהליך הזה, אי-אפשר גם השנה להגיד שהמודל של רשות חוץ-ממשלתית מצליח. מדוע? בגלל אי-הפנמה של תרבות רגולטורית – שגורמת לכך שהדברים החשובים נסגרים בוועדת הכלכלה של הכנסת; כי יש קשרים קרובים ממילא בין הרשות לבין שר התקשורת; מפני שמודל המועצות הציבוריות אינו מוכיח את עצמו; וגם בגלל תופעות של קרבת-יתר בין מפקח שהתקציב שלו מגיע מכספי המפוקח (כרגע, יש להודות, לא מגיע בכלל. המפוקח כועס והפסיק להזרים כסף).

שלדון אדלסון ובנימין נתניהו (צילומים מקוריים: פלאש 90)

שהבעיה הקשה בשוק התקשורת היא הטייקונים. הטייקונים במובן של כיס עמוק, של מי שאינו עושה חשבון כלכלי-עסקי ישיר בהשקעותיו בשוק התקשורת. חלק מהמגלומניה בתכנון שוק הטלוויזיה המסחרית לא נבע רק מאימפריאליזם רגולטורי או מנסיונות מגושמים של פוליטיקאים לגזור קופונים, אלא מעצם העובדה שלמי שהחזיק בזכיונות הטלוויזיה לא היו מניעים עסקיים. לכן טייקונים הסכימו לשלם ולשלם עבור שטרי זיכיון לא רווחיים ועבור חברות טלוויזיה שמתנהלות כלכלית באופן שערורייתי. הנה, גם אנשי "מקור ראשון", שנמכר לשלדון אדלסון, מתחילים לחוש עכשיו את השינוי שבזמן הרכישה הכריזו בביטחון רב שלא יקרה. התביעה החיונית ביותר, שתבטיח את עתיד שוק התקשורת (ברודקאסט, ערוצים ייעודיים, כבלים ולוויין, עיתונים ואתרים ממוסדים), צריכה להיות שאנשי עסקים ולא טייקונים ינהלו אותו ויפעילו אותו, מתוך שיקולים ישירים של רווח והפסד ולא של גזירת סרט עם ראש הממשלה.