פוליטיקאים, קצינים, פרשנים ושאר בכירים מתקוטטים בימים האחרונים בעניין ועדת הבדיקה של מבצע "צוק איתן": האם בכלל צריך להקים ועדה? מי יישב בה? מה יהיו הסמכויות שיוענקו לחוקרים? כיצד ניתן להימנע מהטיות פוליטיות בחקירה? וכמה זמן יעבור עד שהממצאים ייגנזו סופית בארכיבים מאובקים (רק כדי להישלף שוב בחמת זעם מיד בתום המלחמה הבאה ו/או במאמרים מנומקים לעייפה ויבשים כסוליה של פרופ' יחזקאל דרור)?
לכשתתחיל ועדת הבדיקה בעבודתה, אולי ימצאו החברים כמה דקות פנויות כדי לעיין בכתבה הלא-חשובה הרצופה בזה, שפירסמתי ב"עיתון ירושלים" (של רשת ידיעות-תקשורת) ב-20 במאי 1994. חוזר שנית: מאי 1994. לפני 20 שנה ושלושה חודשים.
הכתבה השתייכה לסוגה הישראלית הייחודית, היכולה להפוך כל שינוי במדיניות הרכש וההצטיידות של צה"ל למפגן סחבקיות דביק. ובקיצור: "גם אני חולה על לוף". וכך סופר בכתבה:
בשבוע שעבר נפרדו צה"ל וכוחות החי"ר באופן רשמי מהזלדה [נגמ"ש M-113] וקידמו בברכה, לרגל חגיגות העשור להקמת המפח"ש, את האכזרית, נגמ"ש העתיד הבנוי על בסיס מרכב של טנק [...] הידיעה שייתכן שהפער הלא סימפטי בין קוטר הקליע לעובי השריון הולך ומצטמצם בכיוון הנכון צריכה לשמח כל חייל חי"ר, סדיר או מילואים".
בהמשך ריאיינתי שלל סלבריטאים מקליברים שונים שחלקו עם הקוראים חוויות מבטן ומסיפון הנגמ"ש. סרן (מיל') עפר שלח שיחזר את הפציעה שעיוורה את עינו בעת שלחם מתוך נגמ"ש במהלך מלחמת לבנון הראשונה, וסמ"ר (מיל') דליק ווליניץ סיפר שבמהלך אותה מלחמה הוא דהר בנגמ"ש בתוך כפר נוצרי ובעת שהוציא ממנו את ראשו המאובק נעמדה מולו תושבת הכפר וקראה בהתרגשות בערבית: "הנה האיש עם הכלב מהטלוויזיה!". היו גם ציטוטים רלבנטיים מ"שיר תת-מודע זמני" של מאיר אריאל ("עולה נגמ"ש על קו רקיע") ומ"אביב שנות" של עמיה ליבליך, וכן דיון לא פתור בשאלה מי הדביק לנגמ"ש את הכינוי הדודתי "זלדה" ומה מלמדת אותנו הבחירה בשם "אכזרית". היה נוסטלגי.
הכתבה בעיתון "ירושלים", מאי 1994
במהלך השירות הסדיר שלי נהגנו להתבדח כי בניגוד להשקעות המיליונים בהכשרת טייסים או חובלים, העלות הממוצעת של הכשרה ותחזוקה של חי"רניק מסתכמת בכ-40 אגורות ליום ללוחם – מחיר שחיקת סוליות הנעליים, שיש להחליף כמה פעמים במהלך השירות.
ב-20 ביולי 2014 נהרגו בשכונת סג'עייה שברצועת עזה שבעה לוחמי גולני מפגיעת רקטת RPG בנגמ"ש M-113. כל הנופלים טרם נולדו או שהיו פעוטות בעת שצה"ל "נפרד" מן הנגמ"ש. ממרחק הזמן אני קורא ומצטמרר: כותרת הכתבה ההיא היתה "רקוויאם לזלדה".