יומיים אחרי חגיגות ל"ג בעומר נכנס בר-כוכבא של שנת תשע"א לגוב האריות: בנימין נתניהו הובל לגבעת הקפיטול ופגש שם בחתלתול מאולף. מרגע בואו לאולם, חיבק קונגרס אמריקאי מפרגן את ראש הממשלה הישראלי ועטף אותו באהדה מוחצנת. המאבק המדיני ההירואי שלשמו יצא לכאורה נתניהו לארצות-הברית לבש חזות של אירוע תקשורתי מפנק, שהמנהיג הישראלי שחה בו כדג במים.

קבלת הפנים החמה היתה מוזרה מראשיתה: נתניהו פסע לתוך האולם כשחברי הקונגרס מקבלים אותו כאילו היה מצביא שחזר עטור זרי דפנה מקרב גורלי. או, לחלופין, אישיות בינלאומית נערצה שהביאה זה עתה מזור לאנושות. או, לחלופין, נשיא אמריקאי שחילץ את ארצו ממצוקה גדולה.

ראש הממשלה בנימין נתניהו נואם בפני הקונגרס בוושינגטון (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

נתניהו, בכל הכבוד הראוי, לא ענה על אף אחת מההגדרות האלו, ובכל זאת הקונגרס התאמץ לצאת מגדרו כדי להפגין את חיבתו לאורח ואת הערכתו למנהיגותו. כל זאת, לפני שנתניהו פצה את פיו ושיתף את חברי הסנאט ובית-הנבחרים בתובנותיו על המצב במזרח התיכון, על גדולתה של אמריקה ועל יסודות הסכסוך הישראלי-פלסטיני ועל הדרכים לפתור אותו.

בתנאי פתיחה נוחים אלה הפגין נתניהו ביצועים תקשורתיים מעולים. הוא ידע לפנות לסגן הנשיא בנימה של קרבה אישית ולתבל את דבריו – המהוקצעים, המדודים, המחושבים עד אחרון הפסיקים – באמירות עממיות ("הו, בוי"). הוא השכיל לדבר אל הקהל בגובה העיניים, להעניק למאזיניו את ההרגשה שהוא מאלתר, פה ושם, שהוא מגיב, שהוא ספונטני.

הוא השתמש בכל שטיק אפשרי ופרט על כל נימה רגשית שברפרטואר כדי לעורר כלפיו הזדהות (הוא כמעט נהרג בתעלת סואץ, אחיו נפל בהגנה על אזרחי המדינה, איחולי החלמה לסלאם פיאד) ובהמחשות מוכרות כדי להנחיל את טיעוניו (ישראל גדולה מדלאוור ורוד-איילנד, אבל לא יותר מכך; שטחה של ישראל בגבולות 67' קטן מחצי רוחבו של אזור וושינגטון; אתם הייתם יכולים לחיות במצב שבו לרשותכם 60 שניות בלבד כדי להסתתר מפני רקטות?).

זה היה נאום מוצלח, אירוע תקשורתי רב-תהודה (כל ערוצי החדשות הזרים המרכזיים העבירו אותו בשידור חי), ונתניהו מיצה אותו עד תום. הוא העביר את מסריו, הוא העלה נימוקים בעלי כוח שכנוע, הוא נראה ונשמע בטוח בעצמו ומאמין בצדקתו.

אלא שמשהו בכל המופע הזה היה מזויף: אולי ההיענות הגורפת של הקונגרס לכל גימיק רטורי, אולי ההגזמה בתשואות ובקימה אחרי כל הרמת קול, ואולי, בגלל המיומנות הרטורית של נתניהו, המופע התקשורתי הזה סבל מעודף איפור, מתזמור יתר, מקרבה מוגזמת בין הסולן לקהל. במלה אחת, המעמד נראה כהצגה והסולן הצטייר כשחקן המדקלם מונולוג שכתב מחזאי מוכשר. אותנטיות – זה מה שהיה חסר בנאומו של נתניהו אמש בקונגרס.

זאת, לעומת הנאום שנשא ברק אובמה במחלקת המדינה ביום חמישי שעבר. גם זה היה טקסט מלוטש, גם אותו השמיע נואם מחונן שספק אם יש שני לו כיום על הבימה הבינלאומית, גם הוא פנה לציבור מאזינים אמריקאי אליטיסטי אך נועד לעולם הרחב.

היתה לדברים שהשמיע אובמה סגולה יקרה שנעדרה מנאומו של נתניהו בקונגרס: הם הדיפו כנות. אובמה הצטייר כמי שמשמיע חזון שהוא מאמין בו ומחויב למימושו. היסוד הזה היה חמקמק בטקסט שקרא נתניהו. לא כל מי שגורף 26 תשואות-קידה משכנע, בהכרח, יותר ממי שזוכה למחיאות כפיים מנומסות בסוף דבריו. בעידן הנוכחי, העולם כולו צופה בנאומים הללו ושופט אותם, והוא מבחין, בין השאר, בתוקפה של אמת עתיקה: הסגנון הוא האדם.