חנוך מרמרי כתב כאן בתגובה על דברי בנוגע לאל"מ עופר וינטר ולהתבטאויותיו: "אסור שגל השינויים העובר על צה"ל יהפוך אותו מצבא המדינה לצבא השם". יש שהתייחסו בביקורת לבחירתו של וינטר בביטויים מסוימים. מרמרי התייחס לעצם בחירתו להשתמש בשפה דתית, ולזה אתייחס גם אני.

לפני כן, וידוי אישי: כשהייתי צעיר, אמרתי שאיני מבין את התלונות על אפליה עדתית בציונות הדתית. הנה, שני מנהיגים של המפד"ל – אבנר שאקי והרב יצחק לוי – לא נולדו בוורשה. עד שכמה מחברי הסבירו לי שהציונות הדתית קיבלה בשמחה את הספרדים, אבל לא את הספרדיוּת. והם צדקו לחלוטין. סתם "תפילה" ברוב הישיבות שלנו היא תפילה בנוסח אשכנזי; תפילה ספרדית נחשבת לאירוע אקזוטי. השפה של הציבור הדתי-לאומי היא אשכנזית (על אף שיש אומרים שהמצב משתפר). מה שמסביר באופן חלקי את הצלחתה הגדולה של ש"ס בקבוצות שפעם היו מזוהות עם הציונות הדתית.

לאחר חטיפת שלושת הנערים הי"ד (מותר לכתוב?) הקשבנו לנאומו של ראש הממשלה. אשתי הפנתה אלי את פניה, מלאה בכעס ובצער: איך זה שהוא לא ביקש להתפלל?

זה נושא גדול וחשוב כשלעצמו, שאני מביא רק כדי להדגים את הטיעון הבא: אין שפה ניטרלית. חשבנו שהשפה של הציונות הדתית היא ניטרלית; אבל היא היתה שפה אשכנזית. ובאותה מידה, יש חילונים המאמינים בכל לבם שהשפה החילונית היא ניטרלית, ולכן היא צריכה לשלוט במרחב הציבורי. אך זו אינה שפה ניטרלית, אלא שפה חילונית, לא-דתית.

לאחר חטיפת שלושת הנערים הי"ד (מותר לכתוב?) הקשבנו לנאומו של ראש הממשלה. אשתי הפנתה אלי את פניה, מלאה בכעס ובצער: איך זה שהוא לא ביקש להתפלל? בדקתי ומצאתי שנשיא ארה"ב פנה לאחר אסון התאומים לאזרחיו ואמר להם: אנו מבקשים הלילה את תפילותיכם. שתיקתו של ראש ממשלתנו, שפתו החילונית, היו לנו קשות מנשוא.

באחד האתרים הביאו את דברי בנושא זה תחת הכותרת "תתרגלו לאליטות החדשות". זהו ניסוח של עורכי האתר, ומעולם לא עלה ביטוי זה על דל שפתי או מקלדתי. איני רואה בעצמי ובחברי אליטה, ואיני שואף להגמוניה חדשה. כל שאני מבקש הוא היכולת לבטא בציבור את שפתי שלי, ולא להשתיק אותה.

מרמרי כתב: ודאי שאזרח פרטי יכול להשתמש בשפה דתית, אבל זה לא מתאים למפקד בצה"ל. האמירה הזו קשורה לדעתי בתפיסה רווחת, הרואה באמונה דתית מעין תחביב אישי לגיטימי, בתנאי שהוא נשאר בספֵירה הפרטית. התפיסה הזו הולמת גישות מסוימות בנצרות הפרוטסטנטית, אבל לא את היהדות. דת ישראל מעולם לא היתה "תחביב פרטי" אלא התרחשות קהילתית, והדרישה לכלוא אותה ברשות היחיד היא תביעה להכחדתה. לא כל ביטוי של אמונה ברשות הרבים הוא "כפייה".

יכול אדם לטעון כנגדי: מן הסתם יש בצה"ל גם מפקדים שבחייהם הפרטיים מאמינים, למשל, בתזונה פליאוליתית. האם לגיטימי בעיניך שמפקד כזה יוציא את חייליו לקרב בנאום שכולו מבוסס על עקרונות אמונתו התזונתית הפרטית? זו טענה לגיטימית, והיא דורשת מענה שיש בו גם מימד סטטיסטי. השיח בצה"ל צריך להיות מבוסס על המיינסטרים הערכי של החברה הישראלית. בנקודה הזו אני טוען שהמיינסטרים הישראלי משתנה, והוא הולך וכולל בתוכו יותר ויותר מרכיבים דתיים ומסורתיים.

דו"ח גוטמן משנת 2009 מראה ש-54% מהישראלים מגדירים עצמם דתיים או מסורתיים. 80% מאמינים באלוהים. אני יודע שהמספרים הללו נראים מופרכים לאחדים, כי הם מסתכלים ימינה ושמאלה ולא רואים סביבם אדם מאמין אחד. כשם שכמה מחברי טענו בביטחון מוחלט לפני הבחירות שיאיר לפיד לא יקבל אפילו מנדט אחד, כי הם לא מכירים אף אדם שבכלל מעלה על דעתו להצביע ליש-עתיד. מתברר שכולנו צריכים להרחיב את מבטנו כדי להכיר את החברה הישראלית האמיתית.

בסופו של דבר, בין אם אנחנו אוהבים זאת ובין אם לאו, רשות הרבים שלנו הופכת מסורתית יותר

במשך שנים רבות נדחקה שפת האמונה לשולי החברה הישראלית. אין זאת שבשנים הללו דיברו בשפה ניטרלית. מפקדי צה"ל הראשונים הלהיבו את חייליהם עם ערכי הקיבוץ-המאוחד, ולאחר מכן בעזרת ערכי הציונות והתנ"ך. בן-גוריון עצמו, בפקודת יום לחיילי צה"ל בתקופת מבצע סיני, דיבר על "מלכות ישראל השלישית". הוא לא היסס לצטט מן המקרא, אולם מחק ממנו את אלוהים. אני מניח שכמה מהתבטאויותיו עוררו מורת רוח אצל הדתיים, בעוד שחלק אחר לא מצא חן בעיני כמה כנענים. אבל הן הלמו את המיינסטרים הישראלי של הימים ההם.

החברה הישראלית של ימי קום המדינה ניסתה לדחוק את אלוהים החוצה. התהליך הזה אינו בלתי קשור לדחיקת הספרדיות מרשות הרבים הישראלית (תופעה שהתקיימה בכלל הציבור הישראלי, כשם שהתקיימה בציונות הדתית). בשנים האחרונות החברה הישראלית עוברת תהליך של מסורתיזציה. התהליך הזה מאתגר את העולם הדתי, כשם שהוא מאתגר את העולם החילוני. יש לא מעט צעירים דתיים שבוחרים באורח חיים מסורתי, בלי שהם מצהירים על כך במפורש (או אפילו מודעים לכך). בסופו של דבר, בין אם אנחנו אוהבים זאת ובין אם לאו, דומני שזה המצב. רשות הרבים שלנו הופכת מסורתית יותר.

לאחר חטיפת הנערים, זעמו אחדים על התפילות לשלומם שנערכו בשידור חי. מתברר שלדעתם הכל מותר לשדר בטלוויזיה – רק לא תפילות. אך ישראלים רבים מאוד התרגשו לשמוע סוף-סוף את השפה שלהם במרחב הציבורי הישראלי. אך טבעי הוא שהשיח הזה יחלחל גם לצה"ל. בכל יחידה קרבית שאני שירתי בה, בסדיר ובמילואים, רוב גדול של החיילים שמחו לשמוע ולעתים להשתתף בתפילות ובברכות, בפרט לפני שעמדו לסכן את חייהם במבצע צבאי. הם הרגישו שהשיח הזה שייך לעולמם ומחזק אותם.

המודל הצרפתי של הפרדה כוחנית בין דת למדינה, עד כדי איסור על חבישת כיסוי ראש מוסלמי, אינו מתאים לישראל. בניגוד למה שמנסים לספר לנו, זה אינו מודל רווח בעולם. בארה"ב, שבועת האמונים של אזרחים חדשים נחתמת במלים: כה יעזור לי אלוהים. הצהרת האמונים לדגל מדברת על אומה אחת, תחת האל. כמעט בכל מדינות ארה"ב ההצהרה הזו נאמרת בכל בית-ספר מדי יום. בית-המשפט האמריקאי קבע שאין כאן כפייה דתית, אלא הצהרה פטריוטית.

איני קורא להשליט באופן כוחני שיח דתי על הרחוב הישראלי

באותו אופן, בלי שאכיר את אל"מ וינטר, אני מניח שהוא לא התכוון לקרוא למלחמת דת, אלא פשוט ניסה לשוחח עם חייליו בשפה הטבעית שלו ושלהם. אפשר להניח שהוא מכיר את חייליו טוב יותר ממה שמבקריו מכירים אותם, ומן הסתם הוא יודע שהשפה הזו תדבר ללבם. שום מפקד לא ירצה להוביל חיילים לקרב בשפה המנוכרת להם. ייתכן שווינטר שגה בניסוח זה או אחר; אפשר להניח שבעיצומה של סערת הקרב הוא הקדיש לפקודת הקרב המפורסמת פחות זמן ממה שמבקריו הקדישו לכתיבת מאמרי תגובה זועמים. אם היו לו כמה שעות פנויות, ודאי היה מפיק מסמך מדויק יותר. מן הסתם הוא העדיף להשקיע את השעות הללו במלחמה למען הגנתנו.

איני קורא להשליט באופן כוחני שיח דתי על הרחוב הישראלי. להפך. מי שמביא עימו באופן טבעי שיח מסורתי לרשות הרבים הישראלית צריך להיזהר לא להתנסח באופן כיתתי, אלא לפנות לערכים המקובלים על רוב הישראלים. על הפרטים בהחלט אפשר לדון, ומותר גם להתווכח. אבל איך אמר פעם גרשום שלום? אלוהים לא יישאר אילם בשפה שבה השבענו אותו אלפי שנים שישוב לחיינו.