אלון בן-דוד נדהם מכך שעיתון "הארץ" מצא לנכון לפרסם כי מתנהלת חקירה בחשד להדלפות של מידע בטחוני רגיש מלשכת הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי. הוא מפרש את הפרסום כהתקוממות נגד מסירת מידע מסווג לעיתונאים, ולדידו מדובר בערעור האפשרות לקיים עיתונות חופשית, לא פחות.

אמת, בתחום זה שורר דיסוננס בין העיתונאים והתקשורת לבין בעלי מידע מסווג. בלשונו של בן-דוד, "הצבא לעולם יילחם במדליפים מתוכו ואנו, העיתונאים, לעולם נעודד אותם". לא מדובר רק במידע בטחוני. מידע יכול להיות רגיש, לפחות בעיני המחזיקים בו, מטעמים שונים. אלא שפרסומים כאלו, גם כשהם ממלאים אינטרס דמוקרטי חשוב, אינם יכולים להיות בלתי מוגבלים. גם חברה דמוקרטית מאזנת בין אינטרסים שונים.

נכון גם שסעיף 113 לחוק העונשין שמזכיר בן-דוד, האוסר על מסירה, השגה והחזקה של ידיעה סודית, הוא בעייתי בכל הקשור לעיתונאים. ייתכן מאוד שנכון לתקנו, והצעות כאלה כבר הועלו. אנו יודעים כי השימוש ב"בטחון המדינה" עלול להתרחב באופן לא סביר כך שימנע פרסום מידע שהציבור זכאי לדעת רק משום שהוא אינו נוח למושאיו. בהקשרים אחרים, שאינם תקשורתיים גרידא, השימוש ב"בטחון המדינה" עלול להתרחב באופן קטלני אף יותר. לכן נדרשת זהירות-יתר מצד המדינה בשימוש בנימוק זה, ואחד מתפקידיה של התקשורת הוא לאתגר אותו. זה עדיין אינו אומר שכל שימוש בו הוא פסול א-פריורי. גם עיתונאים מחויבים לא לסכן חיי אדם. במסגרת זאת עיתונאים כפופים, כמובן, גם לחובה החוקית להעביר לצנזורה ידיעות מסוימות טרם פרסום, כחלק ממנגנון האיזון בין אינטרסים שהוזכר לעיל.

עוד יש לזכור כי לא כל ההדלפות לתקשורת כרוכות בהעברת מסמכים סודיים כלשון סעיף 113, וגם לא בכל הנסיבות הדלפה כרוכה בהכרח בעבירה על החוק. לעתים היא כרוכה בהפרת אמונים כלפי המעסיק ולעתים היא בעייתית מבחינה מוסרית, אך לא משפטית. לכן אין להתייחס לכל ההדלפות כאל מקשה אחת, כפי שעולה מן המאמר של בן-דוד.

אבל מה שמפליא במיוחד בעמדתו של בן-דוד הוא הביקורת שהוא מותח על עיתון בשל... פרסום מידע. כאשר הרשויות מבקשות לחסום מידע בשל האינטרסים שלהן – הדבר פסול בעיניו, אך הוא עצמו מבקש מן התקשורת שלא תפרסם מידע הפוגע בעיניו באינטרסים שלה.

על-פי פרשנותו של בן-דוד, עיתון "הארץ" דיווח על ההדלפות משום שהוא "נחרד לשמוע שרמטכ"ל חולק פרטים מבצעיים עם עיתונאים". העיתון, לדידו, "מוחא היום כפיים למשטרה שחוקרת בנחישות את המידע שמסר הרמטכ"ל לשעבר לעיתונאים", ולכן "מוטב לו שיפשפש ברשימותיו לוודא שגם הוא לא קיבל פעם מידע מסווג". החרדה ומחיאת הכפיים הן בגדר פרשנות יצירתית של בן-דוד לדיווח יבש למדי. אך חשוב יותר: העובדה ש"הארץ", ככל כלי תקשורת מרכזי, קיבל מידע מסווג אינה מונעת ממנו, ולא ראוי שתמנע, פרסום על הדלפות.

האתיקה העיתונאית אוסרת על שימוש לרעה במעמד, בתפקיד ובכוח לא רק כדי לפרסם, אלא גם כדי להימנע מפרסום (סעיף 16א' לתקנון האתיקה של העיתונות). האם יש להבין כי בן-דוד סבור שהתקשורת אמורה להימנע מלפרסם את העובדה שהרמטכ"ל לשעבר נחשד בהדלפות משום שהדבר מנוגד לאינטרס שלה ליהנות מהדלפות? האם המיוחס לאשכנזי אינו מידע שהציבור זכאי לדעת?

בן-דוד רומז עוד ברשימתו לצביעות של "הארץ". לו היה העיתון נוקט עמדה ומגנה את ההדלפות – שמשכמותן גם הוא עצמו ניזון – היתה זו ביקורת לגיטימית. אך לא זה המקרה; "הארץ" רק דיווח על כך. יש גם עניין ציבורי בהצבעה על הצביעות של מי שהנהיג מדיניות קשוחה של חקירת הדלפות והענשת מדליפים והדליף לכאורה בעצמו מידע רגיש לתקשורת. "הארץ" התייחס לכך באופן מינורי מאוד בהכתירו את החשדות נגד אשכנזי כ"טעונים במיוחד".

ענת קם (צילום: יונתן זינדל)

זאת ועוד: מקרה כזה, שבו העומד בראש הפירמידה הבטחונית מדליף ידיעות רגישות, מעלה את השאלה אם הוא יזכה לאותו יחס שמדליפים טוראים זכו לו. זו סוגיה של שוויון בפני החוק, שנכון בהחלט שהתקשורת תעסוק בה. מעניין להתעכב, לכן, על משפט נוסף אצל בן-דוד: "העיתון אף ציטט מקורות שטענו כי החשדות נגד אשכנזי 'חמורים לאין שיעור' מאלה שהיו נגד ענת קם". וכאן יש מקום לתהות אם אין בפרסום מידע זה, מפי "מקורות", אינטרס נוסף, הקשור לכך שהעיתון שלו הדליפה ענת קם, הדלפה שעלתה לה במאסר, הוא אותו עיתון "הארץ", שכתבו אף הועמד לדין באותה פרשה.

עניין זה יכול, אכן, לזכות את העיתון בביקורת מוצדקת. האם עסוק "הארץ" רק בדיווח ענייני, הצבעה על צביעות בצמרת ושאלה של שוויון בפני החוק – או שהוא גם מנסה להגן על התנהלותו הוא? מה שמתבקש מ"הארץ" בכל הקשר שבו מוזכרת פרשת ענת קם הוא לכל הפחות גילוי נאות; הן בנוגע לפרשה והן בנוגע לעובדה שבין הצדדים מתנהל סכסוך משפטי. שכן קם הגישה תביעת נזיקין נגד "הארץ" בטענה כי חשף אותה כמקור, חשיפה שהסבה לה נזקים כבדים.

כפי שבן-דוד מציין, מקורות עיתונאיים מסתכנים בכך שמסירת מידע שלא באישור תגרום להם נזק. כך קרה לליאורה גלט-ברקוביץ', שפוטרה מעבודתה בפרקליטות המדינה. גם היא הגישה תביעה נגד "הארץ" בטענה שהתרשל בשמירה על חסיונה, וזו נדחתה בבית-המשפט. ייתכן מאוד שלקם אין עילה משפטית בתביעתה, מכוח הכלל המשפטי "מעילה בת עוולה לא תצמח תרופה" (מי שהיה מעורב בפעילות לא חוקית אינו יכול לקבל סעד על הנזק שנגרם לו כתוצאה מכך), אך אין זה אומר שהתנהגותו של "הארץ" עמדה באתיקה הנדרשת של חסיון מקורות.