גולשי "העין השביעית" מתוודעים בימים האחרונים לסערה הפוקדת את צמרת התקשורת המקומית: המשטרה מזמנת עיתונאים ידועים למשרדי יאח"ה כדי לדובב אותם ולנסות לשאוב מהם עדויות על שיחות שניהלו בזמנו עם הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי ועם אנשי לשכתו. המהלך הזה הוא חלק מהחקירה שמנהלת המשטרה בפרשת ברק-אשכנזי, שבגלגולה הראשון נודעה כפרשת גלנט-הרפז ושמצב הצבירה הנוכחי שלה הוא ערפל עכור המכסה על קטעי עדויות, פיסות מידע וסרטי הקלטה המתעדים – כן או לא, זה אמור להתברר בחקירה – את היחסים בין אשכנזי לשר הביטחון לשעבר אהוד ברק.

העיתונאים נדרשים לעדות, לפי תפיסת המשטרה, כדי לשפוך אור על השימוש שעשו בהם הרמטכ"ל ומקורביו במהלך ההתגוששות הסמויה שהוא ניהל עם השר ברק על ניהול ענייני הביטחון של המדינה, וכנראה גם על הנהגת מפלגת העבודה. זה ניסוח בוטה, פרי תובנתו וסגנונו של הח"מ, והוא נכתב כאן כדי להקצין את הסצינה המתוארת ולהאיר אותה מנקודת מבטו של הכותב. אפשר לתאר את ההתרחשות גם באופן אחר, מנומס וסולידי: בידי המשטרה מצויות ההקלטות מלשכת אשכנזי שהנציחו את השיחות שניהל בלשכתו, בתוכן עם עיתונאים בכירים. אלו שיחות שגרתיות שמנהל כל רמטכ"ל עם פרשנים, כתבים ועורכים ושבהן הוא משתף את בני-שיחו במידע ובהסברים על סוגיות ביטחון. ההתנהלות הזו מקובלת מימים ימימה והיא בתחום סמכותו ואחריותו של הרמטכ"ל. גם שר הביטחון נוהג כך – ולולא היו נמחקות ההקלטות שנעשו בלשכתו, היה, מן הסתם, לחוקרי המשטרה חומר גלם עשיר לא פחות להאזין לו ולעיין בו במסגרת החקירה שהם מנהלים בפרשה הנדונה.

הרמטכ"ל גבי אשכנזי ושר הביטחון אהוד ברק. 12.10.08 (צילום: דוד ועקנין)

אלא שאני מבקש בכוונה להחריף את הגרסה המתארת את ההתרחשות: אני מרשה לעצמי להניח שהשיחות שניהל אשכנזי עם העיתונאים לא היו תמימות. הן לא נסבו על תיאוריות צבאיות ולא על עיונים עקרוניים בבניית הכוח של צה"ל נוכח אתגרי העתיד ובמצב הגיאו-אסטרטגי במזרח התיכון. הבה נניח שהיה זה שיח מחוספס שבו חלק הרמטכ"ל עם בני-שיחו את המיית בטנו על ניהול ענייני המדינה על-ידי שר הביטחון ואפילו ראש הממשלה. אפשר גם להרחיק לכת ולנחש שהרמטכ"ל לא חסך מבני-שיחו את דעתו על התנהלותם של ברק ונתניהו מול איראן. ייתכן אפילו שפה ושם, כשהוא חש קרבה מיוחדת למי מהעיתונאים, הוא לא היסס לרמוז לו, או לומר לו במפורש, מה הוא מצפה ממנו שייכתב או ידווח בסוגיה האיראנית, או הפוליטית-הפנימית. אני מבקש לטעון שגם כאשר השיח שבין הרמטכ"ל לעיתונאים הוא גלוי לב ואינטימי – הוא זכאי ליהנות מהחיסיון שבין עיתונאי למקורותיו, ואין למשטרה הצדקה לחטט בו.

ככל שזה נשמע טרחני, יש טעם לצטט את סעיף 22 בתקנון האתיקה המקצועית של העיתונות: "לא יגלו עיתון ועיתונאי מידע שנמסר להם בתנאי שיישאר חסוי ולא יחשפו זהותו של מקור חסוי אלא בהסכמתו של המקור". על העיקרון הזה הלכו עיתונאים לכלא, ולמשטרה אין זכות מוסרית, בנסיבות הנוכחיות, להפר אותו. המשטרה מחילה על זימון העיתונאים את סמכותה הפורמלית ואת חובתם האזרחית של העיתונאים להיענות להזמנתה למסור עדות, אבל המהלך הזה לא חכם, לא נחוץ ולכן גם לא מוסרי. בנסיבות הקיימות, כאשר הקלטות בידי המשטרה והמקור שסיפק לעיתונאים מידע – או שעשה בהם שימוש, אם לנקוט לשון פחות מעודנת – נחשף ממילא, המאמץ שעושה המשטרה לדוג עיתונאים לתוך הרשת ולסבך אותם בדילמה אתית מהמעלה הראשונה מעיד על קהות חושים, אם לא על נבזות לשמה.

כאמור, קוראי "העין השביעית" נחשפו בימים האחרונים להשערות ותובנות על מניעיהם והתנהלותם של גיבורי הסיפור הזה. החל מהשגות על עצם הדיווח שסיפק "הארץ" לקוראיו על זימון עיתונאים לחקירה, דרך אתגור ההשגות האלו, עבור להתפלפלות של אמיר אורן על שיקולים נסתרים כביכול של פיקוד המשטרה בעניין זה, וגמור (לפי שעה?) בפירוט טענות של בכירי העיתונות הישראלית נגד המהלך המשטרתי, שריח עז של חשדנות אופף אותן.

בלי לפגוע בכבודם של הכותבים ובתקפותם של טיעוניהם, לי מזכיר הדבר משל ידוע של קרילוב על צורף אומן שהביא תיבת זהב מפוארת – מתנה לשר. ישבו אורחיו ומקורביו של השר, התבוננו בשי היקר, התפעלו ממנו, ואז החלו לשאול את עצמם: כיצד פותחים את התיבה, והרי אין לה מנעול. אחד הציע ללחוץ על הדפנות, שני חיפש פתח נסתר, שלישי גישש אחר כפתור סמוי, רביעי טילטל, חמישי מישש – אך התיבה נותרה חתומה. עד שקם האומן מכסאו, ניגש לתיבה – והרים את המכסה.

הפתרון לסבך שהולכת המשטרה ויוצרת בנסיונותיה לדובב עיתונאים על השיחות שניהלו איתם אשכנזי ואנשי לשכתו הוא לחדול מכך.