בשנת 1982, בתום משחק גביע באצטדיון רמת-גן, נסחפתי עם זרם ההמונים מאחת ממנהרות היציאה. אלפי אנשים נהרו לכיוון אחד בדחיפות וצעקות. הייתי כבן 12, קטן ונמוך קומה. תוך שניות מצאתי עצמי נמחץ ונחנק. אני לא יודע איך, אבל פתאום, כמו בקריעת ים סוף, נפער חיץ שבו לא היו אנשים, והצלחתי להיחלץ מנחיל האנשים בחיים.
הטראומה הזו מלווה אותי עד היום. מאז ועד לפני שלוש שנים צפיתי במשחקי כדורגל רק בטלוויזיה. פעם אחת בחיי, לפני כעשור, הלכתי עם חברה לצפות בברצלונה בקאפ-נו במשחק ליגה מקומי. החששות הציפו אותי ונאבקתי בהן קשות. אך בברצלונה, מתברר, 90 אלף צופים נכנסים ויוצאים בשקט מופתי. זה היה סוג של תיקון מבחינתי.
כבר שלוש שנים שאני יושב על הקווים במגרש ומצלם כדורגל בליגת-העל. מגיע עם המצלמה לשטח הסטרילי, הירוק והמוקפד, שלרוב ילדים מחכים בו עם דגל מתוח יפה-יפה עד שהשחקנים עולים למגרש. גם השחקנים לבושים נקי, מתוח. כשיעלו למגרש יוציאו את החולצה באסרטיביות כאילו שוברים את המוסכמות. השופטים מצוחצחים ומגולחים כיאה לשופטים, המשרוקית בכיס החולצה יחד עם הכרטיסים, צהוב ואדום.
אוהדי כדורגל מתפרעים, אצטדיון טדי בירושלים, מאי 2007 (צילום: אוריה תדמור)
לפני הכניסה למגרש אני רואה אוהדים מסתודדים עם בקבוקי וודקה ובירה, כמו מזריקים אותם לגוף מכוסות פלסטיק. שלוש שנים אני שומע את קולות האספסוף שבא לקלל, לירוק ולזרוק מה שבא לידו – מציתים, בקבוקים או שקיות גרעינים – היישר מעל הראש שלי.
השחקנים שמתחממים על הקו סופגים קללות או נהמות, תלוי בצבע עורם. תנועות מגונות, צרחות, איומים ונאצות, יש שם הכל חוץ מתרבות, הכל חוץ מעידוד של הקבוצה האהובה שבגללה האוהדים באו לאיצטדיון. אלימות האוהדים במגרשים בארץ קיימת כנראה מאז ומעולם, ועל אף שאת הקולות אפשר לשמוע גם בשידור מהבית – את התמונות, את גילויי האלימות במגרש עצמו, לא מראים בשידור החי.
ואז פתאום בערב קסום במיוחד השדים יוצאים החוצה. צונמי של אלימות שוטף את המגרש, הסדר הרעוע מאבד שליטה והכל קורס. יום למחרת, התקשורת מזועזעת: איך, היא שואלת את עצמה, איך זה קרה? זה ודאי לא קרה פתאום. זה שם, שבת אחרי שבת, ראשון אחרי ראשון, שני אחרי שני. אלא שהעיתונאים של רשות השידור והטלוויזיה המסחרית מסתירים מהציבור את האמת. הם לא מראים את מה שהם חייבים להראות: אלימות בשידור חי.
יום ראשון בערב, אצטדיון בלומפילד בתל-אביב: הלכתי לצלם משחק בין הפועל תל-אביב המוענשת לעירוני קריית-שמונה, שרצה לאליפות. לפני הכניסה למגרש ראיתי את הדור הבא של האספסוף – מאות ילדים וילדות לבושים אדום, עם צעיפים וכרזות, באו בליווי אמותיהם. הם מילאו יציע שלם וזה היה מקסים ומעורר השראה, מלבד פרט שולי אחד שאיש לא נתן לו במה: כל הילדים והילדות ניבלו את הפה, ירקו, ליכלכו ושלחו תנועות מגונות לכיוון השחקנים. האמהות התמוגגו להן מנחת.
התבוננתי היטב בפנים שלהם: הם אפילו לא הסמיקו. רוב הזמן הם צעקו "לא רוצים את טביב בהפועל". האם הם יודעים להסביר מדוע הם לא רוצים את טביב בהפועל? הם הרי שומעים מה שהמבוגרים שרים ואז פשוט מחקים אותם. ואני חשבתי שהעיקר הוא לעודד את הקבוצה. כמה מהם הורידו חולצות כמו הגדולים, ואפילו ראיתי שני קטנטנים שרצו להחטיף מכות.
הסדרנים והשוטרים התנהגו באופן מכוער גם הם. בחוסר אדיבות ועם המון חוסר סבלנות הם צעקו על הילדים שיזוזו מהר יותר, לכיוון היציאה מהמגרש, דיברו בבוטות בסגנון מוכר של "יאללה, סתמו ת'פה". אז עם חוסר תרבות שכזה, פלא שהדור הבא של אוהדי הכדורגל יהיה וולגרי, אלים ומלכלך? ואם חיינו מרופדים באלימות, מדוע דווקא בשידורי המשחקים רוויי השנאה והזעם מראים לנו את רק את הצד הסטרילי?
שלומי יוסף הוא עורך גרפי ב"גלובס" וצלם