שחיתות
הבוקר גזר בית-המשפט את עונשם של כמה ממורשעיה של מסכת השחיתות שנודעה בכינוי "פרשת הולילנד", ובהם גם ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, שעליו נגזרו שש שנות מאסר בפועל בגין לקיחת שוחד. עיתוני הדפוס, כמו במקרים קודמים שבהם נקבע אירוע רב-משמעות לשעת בוקר מוקדמת, מתמקדים הבוקר בהשערות בנוגע לחומרת גזר הדין, בניתוח הפרקים הקודמים בפרשה ובתרחישים שהיו צפויים אתמול בלילה.
אולמרט (ברנע)
ב"ידיעות אחרונות", העיתון שהעניק לאולמרט את היחס המחבק ביותר, לא בורחים הבוקר מהמציאות. "נערך למאסר" היא הכותרת הראשית על השער, ובצדה הפניה לעקוב אחר מעמד ההקראה באתר ynet. בכותרת המשנה מובהר כי פרקליטיו של אולמרט יבקשו מהשופט, דוד רוזן, לעכב את ביצוע העונש בכמה חודשים, "עד אחרי הערעור לבית-המשפט העליון".
נחום ברנע, "ידיעות אחרונות" (צילום: יהודה שגב)
על מאמר הפרשנות שנבחר ללוות את הסיקור חתום נחום ברנע, שסמוך למועד מתן הכרעת הדין יצא לחופשה ולא כתב על ההרשעה בזמן אמת. לפני שנתיים סיפר לאורן פרסיקו באתר זה כי ל"ידיעות אחרונות" היה "קו" ברור בסיקור פרשות אולמרט, וכי העיתון היה "הרבה יותר קשוב לאולמרט מכל עיתון אחר". הבוקר מעיד ברנע כי היתה לו מערכת יחסים ארוכת שנים עם אולמרט, וכי הוא רוחש לו אמון רב. מאמרו העכשווי עוסק במקורות האיבה לאולמרט, ולפרקים נדמה כהכנה לערעור שבכוונת ראש הממשלה לשעבר להגיש בקרוב.
"אולמרט הוא עבריין מורשע – ויישאר כזה לפחות עד תום הערעור בעליון – אבל הוא איננו השטן", כותב ברנע במשפט הפותח את תמצית מאמרו, המתפרסמת בשער העיתון תחת הכותרת "אין סיבה לחגוג". בכך הולך ברנע בעקבות עורכי "ידיעות אחרונות" ומטעה את קוראיו. גם אם ינוקה אולמרט כליל על-ידי שופטי בית-המשפט העליון, אם וכאשר יערער, הוא עדיין יישאר עבריין מורשע, בשל הרשעתו במרמה והפרת אמונים בפרשת מרכז-ההשקעות.
"את הקראת פסק הדין [...] ליווה פרץ חריג של שנאה, חריג אפילו במונחים הייצריים המקובלים בישראל", כותב עוד ברנע, המכנה את מבקריו של אולמרט "אויבים" ומדמה את היחס הציבורי לאיש ולמעשים שבהם נקשר שמו להילולה של פנאטיות שבטית צמאת דם. "אולמרט היה השטן, הדיבוק שמסרב לצאת, השד שחייבים לגרש. טקס הגירוש דמה לפולחן דתי, לטקס וודו. אויביו של אולמרט אירגנו מסיבה כדי לחגוג על הדם".
שער "ידיעות אחרונות", 11.7.12, למחרת הרשעת אולמרט במרמה והפרת אמונים
בהמשך הטור מצרף ברנע מה שנראה כמו גילוי נאות בנוגע למערכת יחסיו הארוכה עם איש הציבור המושחת. "גם אני מתקשה להפריד בין אולמרט של פרשת הולילנד ואולמרט האיש", כותב ברנע. "היחסים המקצועיים שלי איתו נמשכים לאורך עשרות שנים, מאז שהיה חבר-כנסת צעיר. הוא מעולם לא שיקר לי ומעולם לא הוליך אותי שולל – משהו שאני לא יכול לומר, לצערי, על כמה פוליטיקאים אחרים, שנחשבים לסמל היושר. לא פעם ולא פעמיים עזר לי להבין מצבים מורכבים ולהשכיל בעזרתו את הקוראים".
לקראת סיום המאמר כותב ברנע על "כל אלה שליקקו לו וניזונו ממנו ועכשיו, בנפילתו, יורקים עליו". להם ולכל מי שהרשיעו את אולמרט עוד בטרם נשפט, "לכל הפרקליטים והשוטרים שפישלו בטיפול במשפחות הפשע וברוצחים ובטרור היהודי וחיפשו את כפרתם בפרשה הזאת", ברנע מציע "לשמור את שמחתם לעצמם", כי "על השמחה הזו לא תהיה תפארתם".
אולמרט (מרגלית)
דן מרגלית, חברו לשעבר של אולמרט, היה בשנים האחרונות ממבקריו הקולניים ביותר. הפרשן הבכיר של "ישראל היום", שופרו של מי שהיה יריבו של אולמרט, מקדיש את מאמרו להתססת השופט. "מלים כבר לא מספיקות – רק מאסר בפועל", קוראת כותרת המאמר.
דן מרגלית, "ישראל היום" (צילום: פלאש 90)
"היו ימים ושנים שבהם מלים קשות מפי השופטים השיגו את המטרה גם כשהקלו בעונש, אבל העבריינים הפכו את הקערה על פיה", כותב מרגלית. "לא חשוב מה אמרו עליהם השופטים בסעיפים שבהם הורשעו – אפילו מוסיה ארד, יעקב צבן ומשה סובל מצאו את אולמרט אשם בארבעה מעשים של הפרת אמונים – ובלבד שגזר הדין היה קל והנאשם יכול להציג את כל הנושא כזיכוי".
אולמרט, כותב מרגלית, ממשיך לזכות ברוח גבית מ"האלפיון העליון", ש"אינו מסכים לפסק הדין ולגזר הדין, ומתנהל ברוחו של לואי ה-14 – 'המדינה זה אני'". כדוגמה מביא מרגלית דברים שאמר עו"ד דב ויסגלס, מחבריו של אולמרט. "מה שוויסגלס טוען בלשון של דובר-משפטן הפך בפי האלפיון העליון לארבע מלים נפוצות: 'זה כל-כך עצוב'. מה כל-כך עצוב? בחוגיהם לא צריך להסביר. ברור, שאולמרט ייכלא. לא שלקח שוחד; לא שהשחית את סביבתו הקרובה; לא שהורשע בלשון כה ברורה ומוחלטת בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב ובחצי פה ובגמגום בירושלים, אלא שייאלץ לשאת בנטל מעשיו הפליליים. זה העיוות במהותו", הוא כותב.
"מה שאירע לאולמרט באמת עצוב", חותם הפרשן הבכיר וחבר המשפחה בדימוס. "עצוב שהידרדר מלוחם בשחיתות למי שהשתלב במורסתה; ועצוב לו ולבני משפחתו, שהשחיר את שמם על לא עוול בכפם וייאלצו להיפרד מאדם שהם כה אוהבים, וזאת ניתן כמובן לקבל בהבנה מלאה".
אולמרט ("הארץ")
ב"הארץ", העיתון שהיה העקבי ביותר בשנים האחרונות בהבאת מידע על מעשי השחיתות של אולמרט, מתפרסמים הבוקר שני ניתוחים. האחד, מאת עידו באום, עוסק בתחזית העונש (הערכתו הזהירה, ולפיה על אולמרט ייגזר מאסר בפועל, התממשה). אמיר אורן, במאמר שכותרתו "אופיו נתן ואופיו לקח", מייחס את מפלתו של אולמרט בין היתר לשני אישים: בנימין נתניהו וסטיב ג'ובס.
אמיר אורן, "הארץ" (צילום: "העין השביעית")
נתניהו, כותב אורן, אחראי למצבו של אולמרט בכך ש"מנע מיוסי אולמרט [האח, שאליו הועבר חלק מכספי השוחד] הכנסה נאה של ח"כ ולחלופין של שגריר ישראל באו"ם". ג'ובס, הוא כותב, אחראי להמצאת האייפון – המכשיר הסלולרי שבאמצעותו יד ימינו של אולמרט, שולה זקן, הקליטה את השיחות שבהן לכאורה הוצע לה לשבש הליכי משפט. ואולם, האשם העיקרי, כותב אורן, הוא אולמרט עצמו, "בחמדנותו שלא ידעה שובע, בהתכחשותו לקו המפריד בין הפרטי לציבורי".
אם היה אולמרט מסכים להודות בכמה מהמעשים שיוחסו לו במסגרת פרשות קודמות "תמורת התפטרות מראשות הממשלה ועונש קל – קנס, מאסר על תנאי", כותב אורן, הוא היה עשוי לשכנע את היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז ואת פרקליט המדינה משה לדור לאחד את תיקיו. "גם עם קלון, כיום או בבחירות הבאות הוא היה קרוב לכשירות לחזור לפוליטיקה. אבל אולמרט תמיד מפעיל כוח יתר שאינו מרתיע את הצד השני, אלא ממריץ אותו. הוא עיוור לנקודות יציאה; כך היה גם בלבנון, בקיץ 2006".
כך, מוסבר לקוראי "הארץ", הצליח ראש הממשלה לשעבר להפוך את השופט שגזר את דינו ממי שבכמה משלבי המשפט הזכיר (לאמיר אורן) מעריץ, לכזה שחיסל – אולי סופית – את סיכוייו לחזור להיות איש ציבור.
אולמרט ("מעריב")
הכותרת הראשית על שער "מעריב השבוע", העיתון היומי שראה אתמול אור לראשונה, זהה לזו הנדפסת בשער "ישראל היום": "יום הדין". על טור הפרשנות שתמציתו מתפרסמת בסמוך לכותרת חתום בן כספית. "יום שבו צפוי ראש ממשלה בישראל להישלח לעונש מאסר (כנראה ארוך) הוא יום עצוב", כותב כספית בפתח מאמרו, המוכתר בכותרת "הצד המצחין של הפוליטיקה".
תצלום של אולמרט הולך באחד ממסדרונות בתי-המשפט נדפס לצד תצלום בממדים זהים שבו נראים נתניהו ורעייתו בעת ביקורם העכשווי בטוקיו. חרף המסגור, המציע מאמר על ראש הממשלה לשעבר, בתום הפסקה הראשונה עובר כספית לעסוק בראש הממשלה הנוכחי.
החיבור הנראטיבי בין מעשיו הפליליים של אולמרט לבין ה"תככים", ה"קומבינות" ו"חלוקת השלל" שמייחס כספית לנתניהו אינו מבוסס על מידע כלשהו החושף כי גם ראש הממשלה הנוכחי נגוע בשחיתות. בכך, עורכיו של כספית אינם נוהגים בנתניהו בהגינות. עורכי "מעריב השבוע", שלמעשה חסכו הבוקר מקוראיהם פרשנות של הנושא המרכזי שעל סדר היום, גם מחזקים בכך את הרושם העולה מעיון בעיתונם, ולפיו חסרה בו יד של עורך.
תקציב הביטחון
לאחר שבימים האחרונים מתח שר הביטחון ביקורת חריפה על שר האוצר מאחורי המעטה של "גורם בטחוני בכיר", אתמול הוריד את כובע הסקי ומסר את דבריו בשם אומרם. הסרת החיסיון לא ריככה את הטון – להפך. "יעלון: האוצר עושה דה-לגיטימציה למשרתי הקבע", מודיעה כותרת המתפרסמת ב"ישראל היום" (גדעון אלון וחזי שטרנליכט), המבוססת על דברים שאמר אתמול בכנסת. ב"כלכליסט" בוחרים להבליט בכותרת התבטאות חריפה נוספת מפיו, ולפיה "האוצר פועל מתוך אידיאולוגיה לפגוע בביטחון" (מיקי פלד).
שר הביטחון משה יעלון. 7.1.14 (צילום: פלאש 90)
במדור הדעות של "גלובס" מאמש כתב אור הלר, הכתב הצבאי של חדשות ערוץ 10, על הודעתו של יעלון מלפני ימים אחדים, ולפיה בעיות תקציב הובילו לביטול תרגיל העורף השנתי של צה"ל ורשויות החירום. "כל הביטול הזה הוא לא יותר מספין, וגם לא מהמתוחכמים", כותב הלר.
"עלותו של תרגיל העורף הלאומי היא 12 מיליון שקל. המשרד להגנת העורף זצ"ל העביר עוד בימי השר גלעד ארדן 7.1 מיליון שקל לפיקוד העורף כדי לתקצב את התרגיל. כלומר, הכסף כבר שולם, כך שהחיסכון של כמה מיליונים בטל בשישים מול קרבות המיליארדים בין הצדדים". להערכת הלר, מסע הלחצים של מערכת הביטחון יסתיים בהצלחה, כמו בפעמים הקודמות.
"בקלחת הזו עדיין לא נשמעה עמדתו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו. הוא לא מוטרד מכך שיעלון יחבוט קצת בלפיד ולהפך, אבל הוא יצטרך להכריע בסוגיה הזו מתישהו", כותב סמי פרץ, עורך "דה-מרקר", במאמר השער של היומון הכלכלי. "לדרישת הצבא, נתניהו יבחן איך להגדיל שוב את תקציב הביטחון", מודיעה כותרת בולטת על שער "הארץ" (עמוס הראל). ב"דה-מרקר" מעריך מוטי בסוק, בהתבסס על הכרעותיו של נתניהו בעבר, כי גם הפעם יאשר ראש הממשלה מתן תוספת לתקציב הביטחון.
"ישראל היום"
אתמול הונחה על שולחן הכנסת הצעת החוק "לקידום ולהגנת העיתונות הכתובה בישראל, התשע"ד–2014", שנועדה לאלץ את מו"ל "ישראל היום" לגבות תשלום עבור החינמון. ההצעה, העומדת במרכזו של קמפיין שמנהלים ראשי "ישראל היום" והמוציא לאור שלהם, המיליארדר האמריקאי שלדון אדלסון, סומנה ככזו שנועדה לחסל את העיתון. עיון בנוסח שפורסם אתמול מעלה כי נוספה לו הבהרה ולפיה עיתוני חינם "יוכלו להמשיך להיות מופצים בישראל, בתשלום כמובן, בהתאם להגבלות שנקבעו בחוק לעניין גובה המחיר לצרכן".
שלדון אדלסון (צילום: אנה קפלן)
הבוקר כולל הקמפיין היומי של החינמון רשימה נוספת מאת מירי עדן, כתבת "ישראל היום" לענייני "ידיעות אחרונות", המורכבת מציטוטים מתוך חוות דעת שכתב פרופ' ברק מדינה ("לא חוקתי – ויבוטל בבית-המשפט"); בידיעה לא צוין באיזו מסגרת ועבור מי חוברה חוות הדעת. ידיעה קצרה מאת גדעון אלון מוקדשת ל"מבול של טלפונים ופניות בדוא"ל" שהיה מנת חלקם של הח"כים החתומים על הצעת החוק, בעקבות פרסום פרטי ההתקשרות עם לשכותיהם ב"ישראל היום".
משאל שנערך בקרב תושבי עכו מעלה כי 17 מהם מתנגדים להצעת החוק, ואיש מהם אינו מוצא בה תועלת. בשער העיתון מופיעה הפניה לכתבה מאת בועז ביסמוט, עורך חדשות החוץ, ששוחח עם הרב חיים דרוקמן ושמע ממנו ש"החוק נגד 'ישראל היום' – שערורייה". ביסמוט מציין כי הרב דרוקמן הוא אחד מ"בכירי הרבנים של הציונות הדתית", ושיש לו מהלכים גם במפלגת הבית-היהודי, שחברת-הכנסת מטעמה איילת שקד היא אחת החתומות על החוק. כותרת נוספת, בחתימת "כתב 'ישראל היום'", מוקדשת לשקד. "ח"כ איילת שקד, מיוזמות הצעת החוק: 'הוא לא יעבור'", נכתב בה, בהתבסס על דברים שאמרה חברת-הכנסת אתמול בתוכנית בוקר.
"מקור ראשון"
במדור הדעות האחורי של "הארץ" מתפרסם מאמר מאת אורין מוריס, מבקר ספרות ב"מקור ראשון", המשתף את הקוראים בלבטיו בעקבות רכישת העיתון על-ידי אמריקאי שעשה את הונו מהימורים, המקדם באמצעות עיתונו האחר את השקפותיו והעדפותיו הפוליטיות. "אדלסון, הבעלים החדש, התחייב אמנם שלא לגעת בתוכני העיתון ולא לפגוע בחופש הדעות הרדיקלי שאיפיין אותו. אך האם באמת ניתן לעשות עסקה כזאת עם מיליארדר? האם אפשר בכלל להמשיך בכתיבה 'נטולת פניות' כאשר הבעלים שלך הוא האיש שבמו ידיו הוריד על ברכיה את התקשורת המקומית ותרם רבות לנסיבות שהביאו לסגירתו הזמנית של 'מעריב', עיתון שפעל ברציפות מאז קום המדינה?", תוהה מוריס.
לעצמו כבר השיב המבקר על התהייה: "אם יורשה לי לחזור לדילמה הפרטית שלי – ברור שאת אדלסון תעניין מעט מאוד העובדה שמבקר ספרות אחד, שעוזב עיתון אחד, קורא לא לשתף עימו פעולה ולבולמו בסמכות החוק. אבל האם יש אפשרות מוסרית אחרת?".
* * *
"הברנז'ה העיתונאית נגועה בשנאת נתניהו" (אורי אליצור, העורך הראשי הנכנס של "מקור ראשון", בקדימון לראיון עימו שיתפרסם במוסף "פירמה" של "גלובס". ציטוט נוסף מפיו של אליצור הוא "אנחנו לא עיתון של נתניהו, אבל אני לא רואה בזה בעיה").
ענייני תקשורת
בראשית. באחד העמודים האחוריים בקונטרס החדשות של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת ידיעה נוספת על אירוע פילנתרופי המקודם מעל דפי העיתון בשבועות האחרונים – טקס הענקת "פרס בראשית". "הליך הבחירה בחתן הפרס מנוהל על-ידי גוף שיתופי ייחודי, הכולל את משרד ראש הממשלה, קבוצת הפילנתרופיה ג'נסיס ויו"ר הסוכנות-היהודית לישראל", נכתב בידיעה, שעליה חתום אורן רוזנשטיין. כמו בידיעות קודמות בנושא, סמליל האירוע משובץ בה במקום בולט. מהותה של "קבוצת הפילנתרופיה ג'נסיס" אינה מוסברת.
דיבה. כתבת המשפט של "ישראל היום", עדנה אדטו, מדווחת בידיעת צד קצרצרה כי לא יוטל חיסיון על מידע שייחשף במסגרת תביעת לשון הרע שהגישה ד"ר אורלי אינס-קניג בשנה שעברה נגד שורה של כלי תקשורת. ב"ישראל היום" נמנעים מלציין כי החינמון שבו מתפרסמים הדברים הוא אחד מהגופים שנגדם הוגשה התביעה. מלבד "ישראל היום" תבעה ד"ר אינס-קניג גם את "ידיעות אחרונות", "מעריב", "גלובס", אתר News1 ואחרים.
דיגיטל פירסט. במוסף "גלריה" נדפס מאמר מאת מיכאל הנדלזלץ, מבקר התיאטרון, שבו הסביר לקוראים מדוע סיכם ביקורת שכתב על הצגה חדשה במלים "דוחה, עלוב, עצוב". המאמר התפרסם באתר "הארץ" לפני שישה ימים.
ג'אנק. במוסף "המגזין" של "מעריב", שאתמול חזר להידפס כעיתון יומי, מתפרסם מדור צרכנות קבוע המבוסס על קונספט מינימליסטי: תמונות של מוצרים חדשים בצירוף משפט שיווקי קצרצר ומחיר. אתמול כלל המדור עמוד שלם, בלתי חתום, שהוקדש למוצרי מזון. היום מתרחב המדור המוזר ומעורר החשד, וכעת הוא כולל עמוד נוסף, ובו שלל מוצרי קוסמטיקה לנשים.
רווחיות כעצמאות. "אין כדאיות עסקית לשלושה שחקנים בשוק הטלוויזיה המסחרית", נכתב בכותרת בולטת במוסף "הערב" של "גלובס" שחולק אתמול למנויים (לי-אור אברבך). הכותרת, ציטוט מדברים שאמר אילן שחורי מחברת המחקר והייעוץ Tasc, פורטת למלים טענה המובאת בשתי טבלאות מפורטות, המספקות שני תרחישים: באחד, שוק הטלוויזיה המסחרית ממשיך להתחלק בין שלוש שחקניות בעלות נתח שוק זהה, ומסב הפסדים לכולן; באחר מחולק השוק בין שתי שחקניות בעלות נתח זהה, ושתיהן משיאות רווחים. הערכה דומה, נכתב בכתבה, סיפקה גם חברת ייעוץ אחרת שעסקה בנושא.
רווחיהן של הזכייניות, כך עולה מהכתוב, אינם עניין עסקי בלבד. גורם אנונימי המרואיין בכתבה, המזוהה כ"בכיר בשוק התקשורת", מסביר כי רווחיות משמעה עצמאות. "החשש היותר גדול הוא שמי שבסוף יוכל להרשות לעצמו להחזיק בערוץ טלוויזיה זה מישהו שלא רואה רווחים בשוק הטלוויזיה. מעין שלדון אדלסון שכזה", אומר האיש.