תעשיית השמועות והניחושים סביב בדיקת רשות ההגבלים העסקיים את מכירת "מקור ראשון" ל"ישראל היום" של שלדון אדלסון מספקת בינתיים רק עובדה בדוקה אחת – לשוק הספקולציות מצטרפים שחקנים חדשים מדי יום, והממונה על ההגבלים העסקיים לא ייאלץ להידרש אליו בשל העדר תחרותיות, אך אולי כדאי להמליץ לממונה על הגנת הצרכן להתערב בו בנחישות.

כדי לנסות לסקור את השיקולים המנחים את תהליך בחינת העסקאות מסוג זה של מכירת "מקור ראשון", יש להבין ראשית לכל את תפקידה של רשות ההגבלים במארג הרגולטורי. המנדט המרכזי, שלא לומר הבלעדי, של הרשות הוא בחינת שיקולי תחרות ופגיעה בציבור בשל כשלי שוק הקשורים בה. כשלים אלה יכולים לבוא לידי ביטוי למשל בצורת הגבל עסקי – הסכם בין שני גורמים עסקיים או יותר המגביל אחד או יותר מהם באופן הפוגע בתחרות. פגיעות כאלו הן למשל הקטנת מספר המוצרים בשוק והשפעה על מחירם או על איכותם.

כשל אחר הוא שוק הלוקה בתחרות מועטה גם אם אין תיאום או הסכמות בין השחקנים בו. מצב כזה נקרא "קבוצת ריכוז", וכשנקבע שהוא מתקיים, יכולה הרשות לתת הוראות שיביאו להגברת התחרות בין השחקנים בשוק. מצב שלישי הוא מונופול – קיומו של שחקן דומיננטי השולט ברובו של השוק הרלבנטי וכוחו עלול לגרום לפגיעה במתחרים אפשריים, לייצר חסמי כניסה ופעולה ובכך לגרום לפגיעה בצרכנים.

סיכומו של עניין: הרשות עוסקת בעיקר במצב התחרות בשוק מוגדר, ולא בשיקולים חיצוניים לתחרות. כמו רגולטורים אחרים, זהו השיקול המרכזי המנחה אותה והוא זה שעומד במרכז הבחינה.

חלוקת גליונות "ישראל היום". ירושלים, 7.3.12 (צילום: נתי שוחט)

הדבר השני שצריך להבין בכל הנוגע לבחינת עסקה כזו הוא שיש חשיבות להגדרת השוק הרלבנטי. לעתים קביעת גבולות הגזרה של השוק יכולה להכתיב את התוצאה הסופית של בחינת העסקה, הנקראת בז'רגון המקצועי "עסקת מיזוג". הרשות תבחן את נתח השוק המאוחד של הגופים המתמזגים ואת השווקים שבהם הם פועלים. היא גם בוחנת את נקודות ההשקה בין שווקים שונים ובודקת אם מיזוג מסוים יכול להקנות יתרונות בלתי רצויים לגוף הממוזג בשוק שבו לגופים המתמזגים לא היתה השפעה משמעותית או שלילית כשפעלו בו בנפרד.

לכן, ככל שהגדרת השוק רחבה יותר, כך סביר להניח שיימצא שלגוף הממוזג או למיזוג עצמו אין השפעה משמעותית על מכלול השוק. ברור שהגדרת שוק של עיתונות יומית שונה משוק המוגדר כעיתונות יומית מודפסת או עיתונות יומית דתית-לאומית מודפסת. כל צמצום כזה של גבולות השוק הוא בעייתי וייעשה בזהירות. באופן מסורתי, רשות ההגבלים אינה נוטה להגדרות שוק צרות ומגבילות, ובמיוחד בשוקי תקשורת ומדיה.

אחד המבחנים המרכזיים בהקשר הזה הוא מבחן התחליף; איזה מוצר תחליפי ל"מקור ראשון" ייחשב בעיני קוראיו כסביר. האם כל עיתון מודפס? האם כל כלי תקשורת ימני? השאלה הזאת מורכבת ואין עליה תשובה מוחלטת. בדילמות הללו נוטים בדרך כלל להרחיב את ההגדרה ולא לצמצמה.

ככל שכך הם פני הדברים ובהתחשב בכך שבשוק העיתונות היומית המודפסת "ישראל היום" הוא כוח בולט אך לא מונופולין ואפילו לא קרוב לכך – הרי שהמיזוג עם "מקור ראשון" לא ישנה את תמונת כוחו באופן משמעותי, ולכן סיכוייו להיות מאושר גדולים יחסית. אם הרשות תחשוב שיש הצדקה דווקא להחיל הגדרת שוק צרה על השוק שבו פועל "מקור ראשון", הרי שאם הוא מחזיק יותר מ-50% בו, יהיה ניתן להטיל עליו מגבלות שונות הנובעות מכוח השוק הגדול שלו, כדי לעודד תחרות.

התוכן אינו המלך

הדיון הציבורי בעסקת המיזוג, כמו גם כמה מהתלונות כלפי הממונה, נוגעים לחשש שבהתערבות פסולה מצד "ישראל היום" בצד המערכתי של פעילות "מקור ראשון". בהקשר זה יש לזכור כי בקביעת תנאי מיזוג או באישור הגבל עסקי יפעל הממונה מנקודת המבט של קביעת כללים במישור התחרותי הצר. אמנם יש כאלה, ואני ביניהם, שיטענו כי לא ניתן לנתק היבטים של תחרות, מונופולים והסדרים כובלים מהשפעה שלילית על איכותו של המוצר העיתונאי, אך גישתה של הרשות בעניין זה שמרנית למדי ושיקולי חופש ביטוי או פלורליזם במובנו הדמוקרטי אינם שיקולים שהיא נוהגת לשקול.

כך, למשל, נמנעה הרשות בעבר מלהתערב בהסדרים כמו בלעדיות או אמברגו בידיעות עיתונאיות חרף השפעתם השלילית האפשרית על איכות המוצר העיתונאי. על כן סביר להניח שגם הפעם, וככל שייקבעו הנחיות ומגבלות אגב אישור המיזוג, הן לא יתייחסו לצד התוכני של עבודת המערכת.

רביב דרוקר בערוץ 10 על בדיקת הממונה את עסקת "ישראל היום" ו"מקור ראשון" (צילום מסך)

לכן, ביקורת כמו זו שהעלה רביב דרוקר על הנחות כביכול שעלולה לעשות הרשות לאדלסון בקביעת כללים לא אכיפים כאלה אינה רלבנטית משום שממילא העניין אינו עומד על הפרק. הגבלות מבניות הנוגעות להפרדה ניהולית בין הגופים הממוזגים או הנחיות שנוגעות לרכש מודעות, הדפסה, הפצה או נושאים מסחריים אחרים, כפי שציין למשל אבנר הופשטיין, הן מקובלות יותר בנסיבות העניין, ועדיין ספק אם גם הנחיות כאלה יינתנו אגב אישור המיזוג – שאפשר להעריך בזהירות כי יאושר בסופו של דבר.

צריך גם לזכור כי הכרעת הרשות היא רק חלק מן הפאזל. בית-המשפט המחוזי בירושלים הדן באישור העסקה הוא בעל הסמכות האחרונה לאשרה בהתחשב במכלול שיקולים. השיקול המרכזי העומד לפניו הוא השאת התמורה לנושי החברה שנקלעה לקשיים.

לא פעם התעוררו מחלוקות והבדלי גישה בין בית-המשפט לרשות, ובעסקאות מיזוג גדולות ומורכבות יותר מזו העומדת לפנינו כבר פסק בית-המשפט בסופו של דבר כי יש לאשר את העסקה למרות חששות שהועלו על-ידי רשות ההגבלים העסקיים. כך היה למשל במקרה של מכירת קלאבמרקט לשופרסל ב-2005. שם אושר המיזוג על-ידי הרשות בתנאים שונים, שמאוחר יותר הופרו על-ידי שופרסל והביאו להעמדה לדין והרשעה שלה ושל המנכ"ל שלה, אפי רוזנהויז.

30 יום

טרוניות רבות נשמעו גם מצד עובדי "מקור ראשון" וגורמים מודאגים אחרים, שהאשימו את הרשות בגרירת רגליים ואף צירפו לכך האשמות קונספירטיביות שונות בדבר לחצים פסולים. אכן, מצבם של העובדים הוא לא נעים, בלשון המעטה, והיה ראוי לפעול כדי לסיים את הבחינה במהירות האפשרית, אלא שמשך בחינתה של עסקת "מקור ראשון"–"ישראל היום" אינו חורג ממסגרת הזמן המקובלת הנוגעת לאישור עסקאות מיזוג (זאת גם אינה הפעם הראשונה שבית-המשפט וצדדים המעורבים בעסקה מביעים אי-שביעות רצון ממשך הזמן שאורכת בדיקת הממונה; כך היה למשל עם השופטת אלשיך בפרשת קלאבמרקט).

עסקת המיזוג בין שני העיתונים דווחה לרשות בתחילת החודש (1.4.14), ועל-פי חוק, לממונה עומדת תקופה של 30 יום להשלמת הבדיקה. בשנה החולפת הוגשו לרשות 161 בקשות מיזוג, לא כולן אמנם נבדקות לעומק וכמה מהן מטופלות במסלול מהיר, אך אין ספק שמדובר במספר לא מבוטל. עם זאת, משך הזמן הממוצע שעליו עומדת תקופת הבדיקה הוא 31.4 ימים, כלומר – הממונה עומד בדרך כלל ביעד שהציב לו המחוקק כשקבע תקופה שנראית לו סבירה לבחינת מיזוג.

כנס חירום של עובדי "מקור ראשון". ירושלים, 27.4.14 (צילום: אופיר דוד)

כאן צריך שוב להדגיש כי למיזוגים שהם תולדה של הסדרים, פירוקים ואירועי חדלות פרעון ראוי להקדיש עדיפות ומשאבים רבים יותר, אך גם זה אינו שיקול בלעדי. לאישור עסקאות שנולדו שלא מתוך משבר יכולה להיות דחיפות גדולה לא פחות ואף יותר בשל ההשפעה הגדולה שלהן על השוק או בגלל מספר גדול של מעורבים (עובדים, בעלי מניות, משקיעים מסוגים שונים והציבור בכללותו).

צריך גם לזכור שהניתוח שנעשה ברשות תלוי בקבלה ואיסוף של נתונים רבים על פעילות החברות המתמזגות, המתחרים בשוק ונתונים לגבי שווקים משיקים והשחקנים בהם. איסוף המידע אורך זמן ודורש מאמץ – במיוחד בשוק דינמי כמו עיתונות, שלא ניתן להסתמך בו על נתוני עבר שהפכו ללא רלבנטיים. במקרה הנוכחי חלף כשבוע או יותר עד שנאספו הנתונים הדרושים. מעבר לכך השקיעה הרשות בבחינת העסקה והשלכותיה מאמצים ניכרים, שבאו לידי ביטוי בכמה ישיבות יומיות ובמעורבות וליווי אינטנסיביים של בכירי הרשות כבר בשלבי הבחינה הראשונים. אין לזלזל בכך, בלי לגרוע מהציפייה שהבדיקה תושלם מהר ככל שניתן.

הפיל (האמיתי) שבחדר

הדיון בחששות לעצם קיומו של "מקור ראשון" שהובעו בהקשר של התלונה על הממונה חייב לכלול עניין מרכזי: הסיבה שבגללה אנחנו דנים היום בחלופות השונות לעתידו של "מקור ראשון" נעוצה באי-ההצלחה להופכו לגוף המפיק רווח עבור בעליו. למעשה גם "מקור ראשון" וגם עיתונים אחרים, גדולים ממנו, הפכו לגופים נטולי הצדקה כלכלית ובעליהם נאלצו להזרים הון לא קטן כדי להמשיך את קיומם.

האתגר הגדול העומד בפני השוק הזה הוא להביא למצב שבו, לצד גיוון הקולות המבורך, תהיה לשחקנים השונים גם יכולת עמידה והצדקה כלכלית, והיא זו שתשפר גם את יכולתם להשמיע קול עצמאי ובלתי מושפע בקלות. היא גם תאפשר לתגמל באופן ראוי את העושים במלאכה באופן שיגדיל את שרידותם המקצועית ויכולת עמידתם על עקרונות המקצוע.

צריך לזכור שעד שנכנס "ישראל היום" לזירת ההתמודדות על "מקור ראשון", עמדו שאר ההצעות לרכישתו על סכומים נמוכים משמעותית. זאת הבעיה האמיתית של התקשורת בישראל ובעולם, ופתרונה הוא זה שיאפשר גם להתמודד עם ההשפעות השליליות שמהן חוששים מתנגדי עסקת המיזוג עם "ישראל היום".