עיתונאי "מקור ראשון" פתחו במסע ציבורי שנועד ללחוץ על הממונה על ההגבלים העסקיים, פרופ' דייוויד גילה, לאשר לאלתר את עסקת הרכישה של העיתון על-ידי שלדון אדלסון. ביום שישי שעבר פירסמו העיתונאים פנייה לקוראים שבה החשידו את גילה בהפעלת שיקולים זרים בתהליך קבלת החלטותיו, ואתמול פתחו במבצע החתמה על עצומה הקובעת, בשם עקרון חופש הביטוי, שיש לאשר את העסקה ויהי מה. הטיעונים האלה דורשים עיון.

בקשת הסיוע של עיתונאי "מקור ראשון" כפי שהתפרסמה בעמוד השער, 25.4.14

בפנייה לקוראים כתבו עורכי "מקור ראשון", בין השאר, את הדברים הבאים: "ככל שנמשכת הסחבת בעניין עתידו [של העיתון], נעשה יותר ויותר קשה להתעלם מן החשש ששיקולים פסולים עלולים לחרוץ את גורלו. [...] אנחנו חוששים שההחלטה מתעכבת עקב לחצים של גורמים פוליטיים ומסחריים המפעילים לחצים על הממונה שלא לאשר את העסקה. [...]

"אנחנו זוכרים איזו מהומה גדולה קמה כשנשקפה סכנת סגירה לערוץ 10, ואנחנו מאזינים בכאב לב לדומייה הכללית עכשיו. הפוליטיקאים שותקים, בכירי עולם התקשורת שותקים, ואפילו מועצת העיתונות שותקת. גורמי התקשורת המעטים שבכל זאת התבטאו בסוגיה – בעל-פה או בכתב – הביעו תקווה מרומזת שהממונה לא יאשר את העסקה. איבתם ל'ישראל היום' מניעה אותם לפגוע גם ב'מקור ראשון'. אולי הם לא רוצים עיתונות פרו-ימנית בכלל".

אלו אמירות מחשידות וחריפות. עורכי "מקור ראשון" מטיחים בממונה על ההגבלים העסקיים האשמה שלפיה הוא מעכב במכוון את ההכרעה על עסקת הרכישה, כשהוא יודע שהחמצן הפיננסי העומד לרשות העיתון ייתם בסוף חודש זה. יתרה מכך, הם מטילים בו כתם של מי שמשרת אינטרסים עסקיים מתחרים, ברומזם כי מדובר באינטרסים של מו"ל "ידיעות אחרונות", נוני מוזס. רוצים לומר, גילה רוקד לחלילו של מוזס כחלק ממאבקו המסחרי של האחרון בשלדון אלדסון, מו"ל "ישראל היום". להאשמה החמורה הזו עורכי "מקור ראשון" – עיתון מקצועי לעילא בדרך כלל – אינם מביאים שום ראיה.

באותה נשימה מפנים אנשי "מקור ראשון" חצים כלפי התקשורת הישראלית ומוסדותיה וכלפי המערכת הפוליטית. אלה ממוצבים מעל דפי העיתון כקואליציה מאוחדת המגלה אדישות לגורלו, במקרה הטוב, וכמי שחותרת לחיסולו – מטעמים פוליטיים – במקרה הרע: היא אינה רוצה בקיומה של עיתונות פרו-ימנית. להוכחת הקביעה הזו מביאים עורכי "מקור ראשון" את השקט היחסי שבו מתקבל מאבק ההישרדות הנואש של העיתון בימים אלה לעומת הרעש שעוררה בזמנו הסכנה לסגירת ערוץ 10.

ללא אסמכתה

מצוקתם החריפה של אנשי "מקור ראשון" מובנת, ותחושתם שמאבק הקיום שלהם אינו מרעיש עולמות נוגעת ללב. אלא שכשהם מאשימים את "בכירי עולם התקשורת" ואת מועצת העיתונות בשותפות למזימה לחסל את העיתון, הם מחבלים בהזדהות שמעורר מצבם; ולא רק זאת – אלא מטעמים פוליטיים ואידיאולוגיים.

דייוויד גילה, הממונה על ההגבלים העסקיים, 17.12.13 (צילום: פלאש 90)

לאבחנה החמורה הזו אין עיתונאי "מקור ראשון" מביאים ולו אסמכתה ישירה אחת, כך שלפחות קורא אחד של הפנייה הנרגשת נותר עם תהייה: האם אכן עמדת המוצא של עורכי "מקור ראשון" היא שיד זדונית מכוונת את הדברים כדי להשתיק את קולות הימין בתקשורת הישראלית, או שהחשדות שהם מעלים עתה הם רק נגזרת של הלך רוחם הנסער, או שאולי זעקתם אינה אלא מניפולציה דמגוגית שנועדה לגייס לעזרתם את רגשות הרדיפה של הציבור הימני ושל נבחריו?

תמיהה דומה מותירה העצומה שעומדת להתפרסם מחר או מחרתיים ב"הארץ", ושעליה צפויות להתנוסס גם חתימותיהם של אנשי תקשורת ידועים ונחשבים. בגילוי-הדעת, הקורא לאשר לאלתר את עסקת הרכישה של "מקור ראשון" על-ידי שלדון אדלסון, נאמר, בין השאר: "מן המפורסמות הוא שמעל 'ישראל היום' עצמו תלויה עננת מחלוקת נוקבת הנובעת מאופן שיווקו, מדיניותו המערכתית ומטרותיו – ובכל זאת דעתנו היא שאין לאפשר למחלוקת זו להשפיע על אישור עסקת הרכישה של 'מקור ראשון'. [...] קבוצת החותמים מטה, המורכבת מכל גוני קשת הדעות בישראל, סבורה שחופש הביטוי גובר במקרה כזה על שיקולים אחרים, חשובים כל שיהיו".

חופש הביטוי מכריע

אני מסכים שאופיו של "ישראל היום" (היותו שפחתו התקשורתית החרופה של בנימין נתניהו) אינו סיבה למנוע את העסקה. חופש הביטוי אכן מכריע, וכל מו"ל רשאי להקים ולקיים כל כלי תקשורת שחפצו בכך – יהיו תכניו אשר יהיו (ובלבד שאין בהם עבירה על החוק). את דעתי הצנועה בעניין זה הצגתי כאן יותר מפעם אחת, כאשר התגלו נסיונות למנוע את ייסודו של החינמון או להצר את צעדיו בדרך חוקתית או רגולטורית.

המבחן היחיד לאישור עסקת "מקור ראשון" או לביטולה נוגע לחוקים ולכללי המשחק החלים על תחום ההגבלים העסקיים, בייחוד בתחום התקשורת (למשל, חשש של השתלטות זוחלת על דעת הקהל) – לא לזהותם הפוליטית של עורכי העיתון או להטיותיו האישיות והאידיאולוגיות של המו"ל. והואיל וכך, יש להמתין להכרעתו של דייוויד גילה.

יש לזכור גם כי לצד אדלסון הביעו עוד שני אנשי עסקים, לפחות, עניין ברכישת "מקור ראשון", אמנם במחיר יותר נמוך. על כך אפשר לומר שבניגוד לאמירתו המפורסמת של ג'ורג' ברנרד שאו, כאשר דבקים בעיקרון נעלה (חופש הביטוי) – המחיר לא כל-כך חשוב.

ועוד מלה: העיתונאים שהצטרפו לעצומה נתנו ידם לנוסח גורף הקובע ש"חופש הביטוי גובר במקרה כזה על שיקולים אחרים, חשובים ככל שיהיו". יש אכן מצבים שבהם העיקרון הזה מנחה את התנהלות התקשורת, והיו עיתונאים שהלכו בגינו לכלא. זו, מן הסתם, תחושתם הסובייקטיבית של עורכי "מקור ראשון" וכתביו בימים אלה, אך אי-אפשר שלא לשאול אם מי שתומך בעמדתם נותן, בהכרח, יד לחיזוק חופש הביטוי בישראל. מהי הערובה לכך שתחת שלטונו של אדלסון יהיה "מקור ראשון" כלי תקשורת שבו עקרון חופש הביטוי עומד מעל כל שיקול אחר? הדגם שעל-פיו מתנהל "ישראל היום"?