באחד הסרטים שהטלוויזיה הקרינה לציון מלחמת יום-הכיפורים היה קטע אחד שהרשים אותי, ובו רואים את אריק שרון, לפני המלחמה, על גדות התעלה, אומר, ואני פחות או יותר מצטט: "כל עוד אנחנו יושבים על גדות התעלה, המצרים לא יוכלו להשיג נגדנו לא הישג צבאי גדול ולא הישג צבאי קטן. הביטחון שלנו מובטח". ובינינו לבין עצמנו, אם אנחנו שואלים את עצמנו, אומר שרון, אם עדיף איזשהו הסכם שלום שלא יכול לתת ביטחון מלא או הביטחון המוחלט שישיבתנו על התעלה נותנת לנו – אז ברור שהאחריות אומרת שצריך להעדיף את הישיבה על התעלה.
למה חשוב שיהיה שידור ציבורי? חשוב שיהיה שידור ציבורי כדי שהציבור יקבל מידע ענייני, נקי – במיוחד היום – מאינטרסים עסקיים וכלכליים, מידע שבלעדיו הציבור הוא חסר אונים ואינו יכול לעשות שום הערכה מושכלת באיזושהי שאלה העומדת על סדר היום הציבורי, כולל שאלות הנוגעות לשאלה למי לתת את האמון שאנחנו כבוחרים אמורים לתת.
בניין הטלוויזיה הישראלית, רשות השידור, בשכונת רוממה בירושלים, 2010 (צילום: יוסי זמיר)
חשוב שיהיה שידור ציבורי כדי שציבור הבוחרים יוכל להעביר את פעולות השלטון תחת שבט ביקורת – ביקורת רצינית ולא ביקורת זולה; ביקורת אחראית, ביקורת אמינה. למשל, כשהשלטון מוכר לנו במשך שנים שיש בישראל כלכלה חופשית ושלכן כל מה שצריך להניח לכלכלה הזאת שתתנהל מעצמה והיד הנעלמה החכמה הזאת של השוק כבר תסדיר הכל ולא צריך להתערב ולא צריך להסדיר שום דבר – כשהאמת היא שהכלכלה במדינת ישראל אינה חופשית והיא נתונה בשליטתם של מונופוליסטים וקרטליסטים.
זוהי סוגיה שבלי מערכת תקשורתית נקייה, חפה מאינטרסים כלכליים ועסקיים, לא תוכל לעלות על סדר היום הציבורי.
ועדת לנדס כותבת בעמ' 54: "הוועדה סבורה כי בקרב שורות העובדים בגופי החדשות והאקטואליה השונים ברשות השידור נמצאת במידה רבה הקבוצה שתוכל להקים ולהצעיד קדימה את חטיבת החדשות המשותפת, היעילה והמצוינת, של השידור הציבורי העתידי".
כלומר, ועדת לנדס עצמה נותנת את תעודת הכשרות המקצועית למרבית האנשים שעושים כיום את המלאכה החשובה שרשות השידור עושה. לכן אי-אפשר לבוא ולומר בשום פנים שהבעיות של רשות השידור מקורן בעובדים. הבעיות של רשות השידור מקורן בניהול של רשות השידור, ומקורן, כפי שאמרה גאולה אבן בצדק, בקשר שלא נותק מעולם בין רשות השידור, ובעיקר ההנהלה שלה, לבין המערכת הפוליטית.
האם מה שמציעה ועדת לנדס הוא פתרון שיכול לנתק את הקשר הזה? אם כן, יכול להיות שכדאי ללכת על המהלך שהיא מציעה. התשובה, לדעתי, אחרי שלמדתי את הדו"ח הזה, היא לצערי שלילית.
רם לנדס בדיון בדו"ח הוועדה בראשותו בוועדת הכלכלה של הכנסת, 19.3.14 (צילום: פלאש 90)
מופיעות שם מלות הקסם: השרים ימנו שופט בדימוס והשופט אמור להניע את המהלך שבעקבותיו תקום ועדת איתור. ועדת האיתור תבחר את הדירקטוריון. אז צריך להגיד כאן שגם שופטים בדימוס הם לא אחת אנשים פוליטיים. וצריך להגיד עוד דבר שהוא מאוד משמעותי, ואני אומר אותו בצער – לא כל שופטי ישראל יודעים לתת לחופש הביטוי את המקום הנכון לו במערכת הערכים שלנו. ולכן הרעיון שאם מינית שופט יצרת ניקיון מפוליטיקה והבטחת את חופש הביטוי הוא פשוט רעיון לא נכון.
ואם למנות שופט – למה שהפוליטיקאים ימנו אותו? למה לא נשיא בית-המשפט העליון? אם כבר חושבים על שופט בתור תרופה למשהו.
אם קוראים את הדו"ח הזה היטב, רואים שיש שם בעיה רצינית מאוד: רשות השידור תהיה נשלטת על-ידי דירקטוריון של תשעה. אבל אם בודקים איך ועדת לנדס נתנה סימנים בכל אחד מהתשיעייה הזאת – כל אחד מהם מאופיין. אבל אם סופרים, רואים שרק ארבעה מבין התשעה הם אנשים מתוך הברנז'ה. אנשים שבאים מתוך העיסוק הזה ומבינים הבנה איכותית של תקשורת ברמה הכי גבוהה.
יש שם, למשל, מקום מובטח למשפטן. אני במקרה משפטן, אבל אני שואל את עצמי למה חייב להיות משפטן בתוך התשעה. ואני אומר לכם – לא צריך! אם יש שאלה משפטית, יש יועץ משפטי. לא צריך משפטן על חשבון אנשי רוח, אנשי תרבות, אנשי תקשורת – שיהיו במיעוט בגוף הזה. יושב-ראש הדירקטוריון לא חייב להיות איש מתוך התחום. המנהל הכללי של השידור הציבורי לא חייב להיות מהתחום. רוצים לעשות שידור ציבורי שעיקרו ניהול. זו אינה יכולה להיות נשמה של שידור ציבורי ראוי לשמו.
שר התקשורת גלעד ארדן במסיבת עיתונאים לרגל מסירת המלצות ועדת לנדס לסגירת רשות השידור, 6.3.14 (צילום: ששון תירם)
אני אגיד רק עוד שני דברים. אחד: לא מבטיחים את העצמאות ואי-התלות של רשות השידור – שזה תמצית העניין, תמצית התיקון של רשות השידור – על-ידי הצעד הפופוליסטי של ביטול האגרה. יש בנושא האגרה בעיות קשות, והנושא הזה כנראה טעון כשלעצמו רפורמה מאוד מהותית. כי אכן, בצורה שזה מתבצע היום, הוא גורם ליחס שלילי בקרב ציבורים רחבים כלפי רשות השידור.
בבעיות האלו צריך לטפל, אבל אי-אפשר לוותר על הרעיון היסודי שבא לידי ביטוי באגרה – הרעיון ששידור ציבורי הוא אכן שידור ציבורי. ולכן קהל הלקוחות שלו הוא לא השלטון, הוא הציבור. לציבור יש מניה סמלית בשידור הציבורי, שבאה לידי ביטוי בתשלום האגרה. לדבר הזה לא צריך להניח ולא צריך לוותר עליו, וודאי שלא צריך לקבל ששורה של עקרונות כלליים שוועדת לנדס מציעה לשרים למימון השידור הציבורי תהיה התחליף שיבטיח את העצמאות ואי-התלות, משום שככל שרשות השידור תהיה תלויה, כאוויר לנשימה, בכספים שמועברים על-ידי המערכת הפוליטית, לא תהיה לה עצמאות אמיתית.
ועדת לנדס אומרת שראוי לשקול בצורה רצינית את השאלה של פרסומות בטלוויזיה ואת השאלה של הפרסומות במדיה החדשה, באינטרנט. אבל אחרי שהיא כותבת את הדברים האלה, שראוי לשקול, בהמלצות שלה מופיע משפט מאוד מוזר, שלא מתקשר לדו"ח עצמו, שאומר להשאיר את המצב הקיים על כנו. ללא הסבר, ללא הנמקה.
ויש עוד דבר: הכל, או כמעט הכל, ברשות השידור החדשה יימדד על-פי מדדים כמותיים. זה, בעיני, דבר שבאמת מתאים לתפיסה ניהולית ביורוקרטית יבשה, זה לא יכול להתאים לחומרים שאנחנו עוסקים בהם כשאנחנו מדברים על שידור ציבורי. ללא הרעיון של איכות שלא ניתן למדוד במדדים כמותיים, השידור הציבורי לא יוכל להיות מה שהוא חייב להיות וצריך להיות ומה שהוא במידה לא מבוטלת כבר עכשיו.
ועדת לנדס כותבת שיש "סיכוי טוב" שלמרות שרשות השידור בגרסה הקודמת תיסגר, השידור הציבורי ייפתח מחדש. "יש סיכוי טוב". ככה היא כותבת. זה דבר שאי-אפשר לקבל אותו בשום פנים, אי-אפשר לקבל שסוגרים את המפעל הזה על בסיס של "סיכוי טוב" שייפתח שידור ציבורי. אין דמוקרטיה מתפקדת ללא שידור ציבורי ואי-אפשר להשאיר את זה בנוי על "סיכוי טוב".
יש בדו"ח ועדת לנדס דברים חשובים ונכונים שלא נכון להתעלם מהם בגלל הביקורת. אבל, אם צריך להחליט על-פי הדו"ח הזה לסגור את הקיים ולפתוח במתכונת שוועדת לנדס מציעה, התשובה שלי היא – בשום פנים ואופן לא!
דברים שאמר פרופ' מרדכי קרמניצר, סגן נשיא המכון לדמוקרטיה (מו"ל אתר "העין השביעית"), בכנס עיתונאי רשות השידור לאחר פרסום המלצות ועדת לנדס, 18.3.14