על-פי הדיווח באתר "העין השביעית", הבוקר התייצבו חוקרים של רשות המסים במערכת תוכנית התחקירים "עובדה" מבית קשת כשבידם צו שיפוטי המורה לאנשי התוכנית למסור לידיהם חומרים שנאספו במהלך התחקיר שנגע לפגעי תיירות המרפא בבית-החולים איכילוב והתמקד בפועלם של שלושה רופאים בכירים שם (גילוי נאות: גם אני הופעתי כמרואיין בתוכנית זו).

זו הפעם השנייה בתקופה קצרה שמערכת "עובדה" נקלעת למוקד המתחים שבין העיתונות למשפט בסוגיית החיסיון העיתונאי. רק לפני שבועות מספר הורה בית-המשפט למערכת "עובדה" למסור תיעוד של ראיונות ושיחות הכנה שנאסף במסגרת תחקיר על המקרה של החשוד ברצח נשותיו שמעון קופר. שני המקרים מעוררים שאלת יסוד שבבסיס העיתונות בכלל והעיתונות החוקרת בפרט, בדבר חוסנו של החיסיון העיתונאי, שבמדינת ישראל אינו מעוגן בחוק.

אנשי "עובדה" הודיעו כי לא ישתפו פעולה עם הצו. למעשה הם בחרו להיאחז בכלל האתי הקבוע בסעיף 3ב' לתקנון האתיקה של מועצת העיתונות, הקובע כי "הבטיחו עיתון או עיתונאי למקור שהידיעה שמסר או הדעה שהביע לא יפורסמו, לא יימסרו אלה לפרסום אף אם יש בהם עניין לציבור", וכן לכלל הקבוע בסעיף 22 שלפיו "לא יגלו עיתון ועיתונאי מידע שנמסר להם בתנאי שיישאר חסוי ולא יחשפו זהותו של מקור חסוי אלא בהסכמתו של המקור".

בניגוד לגישה היחסית והמוגבלת שעיצבו בתי-המשפט ביחס לחיסיון העיתונאי, שלפיו הוא חל רק על זהות המקור ולא על החומרים שמסר, אלא אם יש בהם לחשוף את זהותו – הכלל האתי קובע באופן גורף כי זהות המקור והחומרים שמסר חוסים שניהם תחת ההגנה המוחלטת המוענקת ביחסי עיתונאי-מקור. שיקול הדעת להסרת החיסיון נתון בידי המקור בלבד, וברצותו תישאר זהותו ויישארו חומרים בחושך מוחלט.

המשפט, לעומת זאת, מעדיף לפעמים אינטרסים אחרים המתנגשים עם הצורך המקצועי להשרות ביטחון על המקור ולאפשר את ביצוע העבודה העיתונאית באופן יעיל והגון כלפי מוסרי המידע. המשפט מתיר להסיר את החיסיון ומחייב את העיתונאי למסור את זהות מוסר הידיעה. זאת, ככל שמדובר בעניין מהותי שזהות המקור רלבנטית לו, וכל עוד אין אפשרות להישען על ראיות אחרות בלא לדרוש את גילוי מקורות המידע (כאמור, את המסמכים מחויב העיתונאי למסור בכל מקרה).

במבט ראשון קשה להשתכנע כי תנאיו של פסק דין ציטרין, שעיצב את גבולות החיסיון העיתונאי, נבחנו ויושמו על-ידי הרשויות במקרה זה – שלא לדבר על קיומה של הזדמנות מתאימה לטעון טענות בקשר אליהם. הצו השיפוטי ניתן במעמד צד אחד, ולכן לא היה ניתן לנסות להציג טיעוני נגד התומכים באי-מתן הצו ובשליחת חוקרי רשות המסים לבצע עבודת חקר עצמאית במקום להיתלות במאמצים העיתונאיים שהושקעו בהכנת התחקיר והסתיימו בכתבה משודרת ובחומרים שלא שודרו.

צריך לחזור ולהזכיר ולהדגיש בכל פעם מחדש: יכולותיהן הלכאוריות של רשויות חקירה להגיע לעובדות, מסמכים וראיות היא טובה וגדולה יותר מאשר של כל עיתונאי. להם הזכות להיכנס לחצרים, לתפוס מחשבים ומסמכים, לחקור באזהרה חשודים ולגבות עדויות, להציב האזנות סתר ומעקבים – כלים שכל עיתונאי יכול רק לחלום לעשות בהם שימוש כדי להעמיד תחקיר ראוי על רגליו. במצב כזה, הסבירות שיתקיים התנאי השלישי שנקבע בפרשת ציטרין, שלפיו אין אפשרות להישען על ראיות אחרות בלא לדרוש את גילוי מקורות המידע, הוא קלוש ונדיר ביותר.

יותר ויותר מתחדדת התובנה שלפיה התפיסה הלקויה של גורמי משפט ושל רשויות חקירה את הצורך בקיום יציב של מוסד החיסיון העיתונאי מחייבת מנגנון איזון שיאפשר לטעון בזמן אמת, בכל מקרה רלבנטי, טיעונים שיתמכו בהותרת החיסיון ואף ירחיבו את תחולתו על המסמכים והראיות עצמם, ולא יותירו אותו רק בקשר לזהות המקור. מנגנון כזה יכול להתקיים ככל שיהיה גורם ציבורי שיטען בשמו של האינטרס העיתונאי בדיונים על מתן הצו. גורם כזה יכול להיות מועצת העיתונות או ארגון אחר עם זיקה מובהקת לעיסוק העיתונאי, המסוגל להעמיד בזמן אמת טיעון סדור שישמש משקל נגד לרצונן של רשויות החקירה לזכות בשלל החומרים שנאספו על-ידי עיתונאים.

אמנם במקרה הנוכחי קבע בית-המשפט במעמד צד אחד כי במקרה שמערכת "עובדה" תתנגד לצו, עליה להודיע לבית-המשפט ויתקיים דיון במעמד שני הצדדים, אך תמיד עדיף שזאת תהיה ברירת המחדל מראש.

ב-2010 נתבשרנו כי מועצת העיתונות תוזמן לייצג את חופש העיתונות בדיונים על צווי איסור פרסום. הסיכום, כך דווח אז, היה פרי דיונים שארכו שנתיים בוועדה שמינה מפכ"ל המשטרה והיתה כפופה לאישורו של היועץ המשפטי לממשלה. גם לשכת עורכי-הדין הצטרפה אז למיזם הזה, והעמידה כוח-אדם פוטנציאלי שיטען בשם האינטרס העיתונאי במקרים שהרשויות מבקשות צווי איסור פרסום שניתנו עד עתה במעמד צד אחד.

בסופו של דבר לא יושם נוהל זה, ורק לאחרונה הפיצה המשטרה שוב מתווה בקשר לדיון בצווי איסור פרסום, שהתקבל ברגשות מעורבים אצל כלי התקשורת השונים וצימצם את היכולת לטעון באשר לכל צו מבוקש (בעיקר בכל הנוגע לחקירות סמויות). כיום, ולמרות סיכומי העבר, לא יושמה ההסכמה למתן ייצוג לאינטרס העיתונאי, על אף שהיה ראוי ליישם אותה ללא כל דיחוי נוסף – במיוחד לנוכח מספר צווי איסור הפרסום והבעייתיות שבהם בעידן המדיה החדשה.

כפי שיש לעיתונות אינטרס לקבל ייצוג במקרים שבהם מבוקש צו איסור פרסום, יש לה אינטרס מובהק לא פחות להשתתף בדיון על הסרת חיסיון עיתונאי ומסירת חומרים לרשות חוקרת. העובדה כי הייצוג אינו נעשה על-ידי גוף התקשורת שממנו נדרשים החומרים, אלא על-ידי נאמן ציבורי עם זיקה לעיתונות, מעקר גם את החשש מהשמדת חומרים בשל הידיעה על הבקשה לצו. לכן היה ראוי להרחיב את מסגרת ההסדרים שגובשו ולא יושמו ולהחילם גם על המקרה המוזר של של החיסיון העיתונאי בישראל.