הואיל והזיכרון קצר מועד, והואיל וכלל עיתונאי חשוב מורה להציג התרחשויות מתגלגלות על רקע אירועים רלבנטיים מהעבר, מגיש הח"מ כשירות לציבור את הקישור שלהלן, המפנה לאופן שבו סיקרה התקשורת את המחאה החברתית בקיץ שעבר.

גם מבט חטוף על הדיווחים מיולי-אוגוסט 2011 מלמד עד כמה הם היו תזזיתיים, נתונים לתנודות חריפות ומלאי סתירות. ככל שהתפשטו ההפגנות וצברו עוצמה, כך גדל והלך נפח הסיקור שלהן, וככל שהתעבו הדיווחים, כך ביצבץ והגיח מתוכם המרצע: העיתונאים המסקרים לא שמרו על המרחק הראוי; הם הזדהו הזדהות-יתר עם מושאי סיקורם, ובמקרים לא מעטים היו עיתונאים חלק מהסצינה ואף מראשי מחולליה. הציבור קיבל אפוא תמונת מצב מוטה באופן בוטה, וההטיה הזו השפיעה באופן משמעותי על התפתחות האירועים עצמם.

משהו דומה, אם כי בהפוך על הפוך, הסתמן השבוע, עם פרוץ גצי הסיבוב השני של המחאה החברתית. ראשי המוחים קבלו על כך שהם אינם מצליחים לעניין את התקשורת בזעקתם וייחסו זאת לאינטרס של המו"לים למזער את ההפגנות ולהרחיק אותן מתודעת הציבור. במלים אחרות, משמעות הטענה היתה שהעיתונאים אינם נוהגים במחאה של קיץ 2012 באופן חופשי, בהתאם לשיקוליהם המקצועיים, אלא שהם מופעלים כמריונטות על-ידי נותני לחמם. האבחנה הזו דומה, אם לא זהה ממש, לתובנה שבקיץ 2011 התנהלו העיתונאים באופן מוטה מהכיוון ההפוך: הם הופעלו על-ידי ראשי המחאה.

עדות לתקפותה של הקביעה, בדבר ידיהם הכבולות של הכתבים והפרשנים המסקרים את המחאה, ניתן היה למצוא בעיתוני השבוע. שוקי טאוסיג ואורן פרסיקו עמדו על כך בסקירותיהם היומיות, ויובל דרור אף השכיל להאיר דפוס סיקור עקרוני ההולך ומתפתח: התקשורת המסורתית נרתעת, מסיבות שונות ומשונות, לספק דיווחים נרחבים על אירועי המחאה, ואת מקומה ממלאה יותר ויותר הרשת החברתית.

בקביעות האלה היתה גלומה ההנחה שהעיתונים (ברובם), הרדיו והטלוויזיה אכן רוקדים לצלילי חליליהם של המו"לים, ושהעיתונאים המדווחים והמפרשים אינם נהנים מחופש הביטוי הדרוש.

אלא שסוף-השבוע שינה את התמונה. הן העיתונים (ברובם) והן הרדיו והטלוויזיה הציגו תמונה מגוונת של פני המחאה. התרחשויות השבוע – הכוח המופרז שהפעילה המשטרה ותגובת הנגד האלימה של כמה מהמפגינים – חוללו נסיבות שלא ניתן היה לגמד אותן או להתעלם מהסתעפויותיהן. שימת הלב התקשורתית שראשי המחאה ייחלו לה, לפני שבוע-שבועיים, הושגה במלואה. אין זאת אומרת שתדמיתם של ראשי המפגינים יצאה נשכרת מכך.

שאלת הביצה והתרנגולת לא נפתרה גם השבוע: האם המחאה זקוקה לסיקור תקשורתי נרחב כדי לתפוס נוכחות, או שעוצמת המצוקה, שבשמה יוצאים המפגינים לרחובות, די בה כדי לגייס המונים ולאלץ את התקשורת להעניק לה תהודה גדולה. מה שכן שב והתבהר השבוע – למו"לים לא יכולה להיות שליטה מוחלטת על התכנים שמפיצים כלי התקשורת המסורים לבעלותם; עיתונאים, גם כשהם נלחצים תחת תכתיבים חיצוניים, אינם יכולים לאורך ימים לעשות שקר בנפשם ולעוות את המציאות; כלי תקשורת, גם כשהם מצנזרים את עצמם מתוך הזדהות עם שיקולי בעליהם, חשופים לביקורת ומושפעים מיחס הסביבה המקצועית שבה הם פועלים; הרשת היא אמצעי יעיל לקרוא עיתונאים לסדר ולאלץ את בעלי הכוח (השלטון, המו"לים, הטייקונים) להתחשב בהמיית הציבור.

ועוד אמת אחת צפה השבוע: עיתונאים עם חוט שדרה ועם יושרה אישית הם הערובה היעילה ביותר להתנהלות תקשורתית ראויה.