אחת לשבוע מופיע במוסף "נשים" של "מעריב" מדור בחתימתי בשם "פרטי פרטים", המוגדר כ"הצצה לחיים הפרטיים מאוד של מפורסמים". עד כמה שניתן לנחתום להעיד על עיסתו, זה מדור לא צהוב ולא נשכני, והוא מצליח לעבור בין הטיפות ולא להיות טור רכילות. סופרים, מחזאים, שחקנים, זמרים וגיבורי תרבות אחרים מקבלים בשמחה את ההזמנה להתארח במדור ולשוחח גם על המוצר האחרון שלהם. לעומת זאת, ישנם רבים שאינם מוכנים לקבל את ההזמנה בטענה החוזרת על עצמה, "אני לא מוכן לדבר על חיי הפרטיים", ואני לא מוכנה לנסות לשכנע אותם אלא במקרים מיוחדים.

העורכות של "נשים" הורגלו לקבל את החומר תמיד בזמן. ביום ג' לכל המאוחר עלי לשגר את המדור, רצוי אפילו ביום ב' או א'. שבוע אחד לא הצלחתי למצוא אף מרואיין. כל המועמדים שפניתי אליהם סירבו להתראיין. אחד מהם, ח"כ עוזי ברעם, ביטל ברגע האחרון את הסכמתו, ונותרתי מול שוקת שבורה.

איור: איציק רנרט

מי שהצילה באותו שבוע את המדור היתה אורלי ויינרמן, הבייב הישראלית הראשונה זה אלפיים שנה, מסדרת הטלוויזיה "שמש". קבעתי איתה מפגש בערב יום ב' בקפה בזל, וזו היתה הטעות הראשונה: ידעתי שהיא תהיה שם משעות הצהריים בסדרת פגישות, והנה מצאתי אותה מותשת, ואני כמה שעות לפני הגשת הראיון. הטעות השנייה היתה שמרוב בהילות לא הקלטתי אותה, אלא רשמתי רשימות בפנקס והבחורה הצליחה, תוך הצצה, לקרוא את אמרות השפר שלה בפנקסי, והגיבה רע ובאסרטיביות בלתי מצופה.

לאחר ויכוחים, דוגמתם לא ניהלתי עם אף אחד מ-250 מרואייני המדור, היא חטפה מידי את הפנקס וקבעה: "אני לא צריכה מין ראיון שכזה! איזה מין שאלות!". וכאן עשיתי את הטעות השלישית: לא קמתי ללכת, ועד היום קשה לי להבין מדוע. אולי משום שלא העליתי בדעתי מצב שבו אני מאכזבת את העורכת המצפה לחומר.

וכך, כולי שטופת זיעה אך ממשיכה לחייך ולדבר בנועם עם זו המתחזה למרילין מונרו במהדורה אינטלקטואלית (לדבריה, היא קוראת את ניטשה ופרויד), אני מנסה להרגיע את הבובה המדברת. צר לי עליה, על חוסר הביטחון שלה הגורם לה לחשוד במראיינת שכל מטרתה לסלף את מה שיש לה, לאורלי ויינרמן, לומר לעם.

ברגע שהראיון הנורא הזה מסתיים, לובשת ויינרמן הבעה רגועה וחביבה, תפנית של 180 מעלות ממצב רוחה הקודם. ואני, על הקרשים.
לא ידעתי מה לעשות. אלמלא אילוץ הזמן, מן הראוי היה להשליך את הרשימות לפח, אבל איך אני יכולה לקלקל מסורת ארוכה ולומר בבוקר לעורכת: נכשלתי, אין השבוע ראיון.

הראיון שבכל זאת פורסם היה, בסופו של עניין, לא רע. אולי הזעם שלי, שהורשה להתפרץ רק כאשר כתבתי על הגברת ויינרמן ולא כאשר ישבתי מולה, הוא זה שהוסיף פלפל לכתוב.

את הבטחתי להשמיט את פליטת-הפה שהיתה לה ביחס להוריה – "הם כל-כך מאוהבים אחד בשני" – לא קיימתי, ועד היום איני מבינה מדוע ביקשה למחוק משפט כה יפה. שנאתי את עצמי על שאני כותבת את הראיון ולא מוותרת עליו. לבסוף נקמתי בה על הסבל שהסבה לי, וכתבתי לקראת הסוף: "יש לה כבר תחילתם של גינוני פרימדונה, מה שעושה את הראיון איתה מסוג הדברים שאחריהם בא לך לקחת חופשה. במשך מספר שעות ניסיתי לתהות על קנקנה. כנראה שאני במיעוט, אבל קצרה בינתי מהבין איך אחת כמוה הפכה לדמות כל-כך מחוזרת על-ידי התקשורת, כשכל הצטיינותה מתמצית ב'דדיה הרוטטים'".

"דדיה הרוטטים". אני לא מאמינה למראה עיני. כך כותבת אשה בעלת מודעות פמיניסטית ביחס לעבודתה של אשה אחרת?!

"זה ראיון יוצא מהכלל – העמדת אותה על מקומה", החמיאו לי אחדים מעמיתי, ואני לא הסכמתי. אני סברתי שזה היה ראיון גרוע, ולא היה זה לפי כבודי לעשות חשבון עם מרואיינת שלי מעל דפי העיתון.

תמר אבידר היא עיתונאית ב"מעריב" וסופרת. ספרה האחרון: "אהבה וגברים אחרים"

גיליון 23, נובמבר 1999