היה אמור לראות אור לראשונה ב-15 במרץ 1934, על-ידי התנועה הרביזיוניסטית, אך הוצאתו נדחתה ל-24 באפריל אותה שנה, בשל קשיים מינהליים. גם אז יצא טרם זמנו, כשעניינים טכניים רבים נותרו לא-פתורים, כדי לשמש במה לסיקור משפטו של הרביזיוניסט אברהם סטבסקי, אחד הנאשמים ברצח חיים ארלוזורוב. התפרסם מדי יום תחת המוטו "עיתון ציוני-מדיני", כשכותרת המשנה במשך כל שנותיו היתה: "בהשתתפותו הקבועה של זאב ז'בוטינסקי". סמל העיתון הציג את שתי גדות הירדן. מחירו – חמישה מיל לגיליון. בגלגולו הראשון הודפס בירושלים בפורמט רחב, תחילה בדפוס העברי, של יחיאל ורקר, ובהמשך בדפוס הסולל.

כותרת העיתון הצהירה כי "ראש מועצת המערכת" הוא פרופ' יוסף קלוזנר, אולם בפועל ערך את העיתון יהושע ייבין, ולאחר שזה נעצר ונשפט למאסר כחבר בקבוצת ברית-הבריונים, לקח על עצמו בן-ציון נתניהו את מלאכת העריכה. במאמר המערכת של הגיליון הראשון סקר אליהו בן-חורין את המשנה הפוליטית בעיתונות הרביזיוניסטית בארץ-ישראל תוך הבלטת "דואר היום" ו"העם". "חזית העם", שיצא עד לפברואר 1935 במקביל ל"הירדן", לא הוזכר.

בעיתון התפרסמו דרך קבע מאמריו של זאב ז'בוטינסקי, רומן בהמשכים מאת וולפגאנג פון-וייזל, וכמו כן טורים בנושאי כלכלה ומדע, תנועת בית"ר, ידיעות מהאוניברסיטה העברית, ומדור ששמו "בעיתונות שלהם", ובו ציטוט פרסומים הקשורים לתנועה הרביזיוניסטית מ"דבר" ו"הארץ". בעיתון גם התפרסם מדור ספורט שכתב ליפא לויתן.

סגנונו היה מיושב ומתון יחסית ל"חזית העם", אך עדיין עורר התנגדות. בין ה-22 ביוני ל-25 ביולי 1934 חדל להופיע בפקודות השלטונות הבריטיים בשל מאמר שהודפס בו בנוגע למשפט סטבסקי. ב-11 ביולי, במטרה לעקוף את פקודת הצנזורה, החלו להופיע במקומו גליונות חד-פעמיים בשם "חדשות היום" ו"דואר היום".

אף שהיה ביטאון רשמי של המפלגה, לא תמיד ראו עורכיו עין בעין עם ז'בוטינסקי. לאחר שהאחרון חתם באוקטובר 1934 על הסכם עם דוד בן-גוריון במטרה להפסיק את מעשי האלימות בין המפלגות הציוניות, התפרסמה ב"הירדן" סדרה של מאמרים חריפים בגנות ההסכם. בתגובה שלח ז'בוטינסקי איגרת למערכת העיתון ובה כתב: "הדפסת מאמרים כאלה בעיתון שעליו כתוב שמי באותיות גדולות, אחרי שבאותו השם חתמתי על ההסכם, הוא עלבון לי לעצמי, מלבד היותה דבר בלתי יפה לגבי נימוסי העיתונות התרבותית. הנני דורש בהחלט שה'קו הפוליטי' הזה יושמד וייעקר מעל דפי עיתוננו בלי חמלה ועד השורש, ושלא יבואו בו מוטיבים כאלה עוד, הן בגלוי והן אף ברמז הכי קל". ואמנם, "הירדן" שינה מאותו רגע את סגנון סיקור ההסכם.

ב-1935 התנהל מעל דפי העיתון מאבק נגד הסכם "הטרנספר" שנחתם בין ההסתדרות הציונית והסוכנות-היהודית ובין השלטון ההיטלראי. לפי ההסכם, יותר ליהודים להוציא מגרמניה חלק מרכושם, בצורת סחורות תוצרת גרמניה. בספרו האוטוביוגרפי מתאר זאת משה בן-זאב, ששימש אז מפיץ העיתון:

"התנועה הלאומית נחלצה למערכה נגד הסכם 'הטרנספר', ועיתון 'הירדן' התייצב בראש המערכה הזאת. משרדי מפעל 'הטרנספר' היו ברחוב אלנבי בתל-אביב, וקבוצת בית"רים הצליחה לפרוץ את המשרדים ולהעביר לעיתון 'הירדן' חלק מהמסמכים שהעידו על טיבו של ההסכם היהודי-גרמני. במערכת חששו להחזיק את המסמכים. מאידך היה ברור כי פרסום כל המסמכים בגיליון אחד לא ישיג את מלוא המטרה הרצויה. על כן הוחלט להסתיר את המסמכים המוחרמים, ולפרסם בכל יום תעודה אחת בלבד – בכותרת רעשנית, ובזעקה נגד ההסכם הגרמני-יהודי. נדמה לי כי פרסום פרטי הסכם 'הטרנספר' היה אחד המבצעים החשובים של יומון 'הירדן' [...] הרגשתי זאת גם בהפצה. בתקופת המערכה נגד 'הטרנספר' עלתה תפוצת העיתון" ("בשולי העיתונות הלאומית", עמ' 63).

אף כי כותביו לא קיבלו כמעט שכר עבור עבודתם, נתקל העיתון מראשיתו בקשיים כלכליים ומינהליים. בספטמבר 1934 כבר היה שקוע בחובות. באגרות ששלח הוועד המרכזי של המפלגה בישראל לוועד הפועל בפריז נכתב כי תקציבו החודשי עומד על כ-500 לירות, חובותיו לבית-הדפוס עומדים על 300 לירות, הוא אינו מופץ במספר עותקים מספק כדי להיות רווחי ואין בו די מודעות. סגירתו על-ידי השלטונות החריפה את מצבו הכלכלי, מה גם שבית-המשפט הטיל על המערכת תשלום קנס. נוסף לכך נאלצו מנהליו לשלם מדי חודש את משכורתו של ייבין גם כשזה היה במעצר, והעבירו פיצוי כספי גדול ל"חזית העם" כדי שלא יופץ כיומון ויהווה תחרות. בתגובה הציע הוועד הפועל בפריז לשפר את אופן הנהלת העיתון ולהרחיב את מדור המודעות. חודשיים לאחר מכן עמדו חובותיו על 900 לירות ותפוצתו הידרדרה ל-2,500 גליונות בלבד.

שלום רוזנפלד, ששימש עורך לילה בעיתון באותה תקופה, כתב לימים על תנאי העבודה הקשים: "המערכת עבדה בימים ההם בתנאים שאף הדמיון העשיר ביותר לא יכול להעלותם על הדעת. לא אחת חסר נייר כתיבה(!) או דיו(!), ובאופן קבוע כמעט חסרו השירותים האינפורמטיביים הנחוצים ביותר. רויטרס? סט"א? ידו של מי השיגה אז לשלם את המגיע בעד דברים יקרי ערך אלה? די להיזכר שבמשך תקופה ממושכת היינו חסרים אפילו טלפון. ובכל זאת העיתון 'הלך'. ערב-ערב, לילה-לילה היינו ממציאים המצאות חדשות למען תת לקורא שלנו את המינימום של ידיעות חוץ. חבר-מתנדב שמע רדיו, ידיד שני קשר קשרים עם עורך הלילה של עיתון אחר שנדפס באותו דפוס וכו' וכו'. וכך 'הסתדרנו' כל פעם".

משנוכחו חברי מערכת העיתון ומנהליו כי לא יוכלו להמשיך לפרסמו מסיבות כלכליות, הוחלט להציל את כבודו על-ידי שיגרמו לשלטונות לסוגרו. בעקבות רצח בית"רי בשם קלמן שפירא הטילו בן-ציון נתניהו ואליהו בן-חורין על שלום רוזנפלד לכתוב מאמר תגובה מסית וחריף במיוחד. המאמר, "לרוצח נפש אחי", הביא לתוצאה המקווה. ב-24 במאי 1935 הופיע הגיליון האחרון של "הירדן" הירושלמי.

ב-1 באוגוסט אותה שנה החל העיתון לצאת מחדש בתל-אביב תחת עריכתו של אליהו בן-חורין, אף כי זה עבד בו במשרה חלקית בלבד – כתב מאמרים, אך לא ניהל את המערכת. עד מהרה צבר העיתון גרעונות גדולים, והתברר כי שוב אינו מסוגל לשאת את עצמו כיומון. אברהם ויינשל הציע להופכו, זמנית, לשבועון. ב-16 בדצמבר 1935 יצא לאור גליונו האחרון של "הירדן" היומי, וב-24 בינואר 1936 החל להופיע מחדש כשבועון תחת אחריותו של אברהם ויינשל. המערכת שכנה בדירה קטנה ברח' נחלת בנימין 44, קומה ב'. תקציב השבועון היה זעום ועמד על 24 לירות לחודש. תפוצתו – 4,000 עותקים (בפועל נמכרו 3,000 בלבד).

ביולי אותה שנה שוב נסגר העיתון לחודש, בהוראת השלטונות. כשחודש נתמנה בנימין לובוצקי (אליאב) לעורך, וזה הזמין את אוריאל הלפרין (יונתן רטוש) לשמש סגנו. בתקופה זו התרחבו תחומי הדיווח, ולצד המאמרים המדיניים והמפלגתיים הודפסו מאמרים ודיווחים כלכליים וחברתיים. כמו כן הופיעו בעיתון רומן בהמשכים מאת יעקב ויינשל, פיליטונים מאת שלום רוזנפלד ופזמונים מאת משה שטיינר, אוריאל הלפרין ומשה אטינגר, שכתב תחת פסבדונים שכן הועסק אותה עת ב"הארץ". חברי המערכת נהגו לשבת בבית-הקפה הקפה-ההונגרי ולכתוב בו את מאמרי המערכת במכונת כתיבה.

את לובוצקי החליף בתפקיד משה שטיינר, ובמרץ 1937 הוחלף האחרון על-ידי אוריאל הלפרין. לדברי מנהל העיתון באותה תקופה, ראובן פרנקו, שטיינר הוביל קו תקיף נגד מפא"י, הגיב לכל הנעשה ביישוב, אך איחר במסירת החומר לדפוס. הלפרין, לעומתו, שלא היה חבר המפלגה, הפסיק את המלחמה במפא"י מעל דפי העיתון, ובאופן כללי חדל להגיב לנעשה ביישוב ובמפלגה. "בעריכה כזאת", כתב פרנקו לממונים עליו, "יכול היה 'הירדן' גם להופיע בזלנדיה החדשה או באוסטרליה, היות והעיתון לא מביע את השקפותיה של המפלגה".

על בעיות אלה נוספו הסגירות התדירות מצד השלטונות הבריטיים בשל מאמרים שנחשבו להסתה והפרות צנזורה. העיתון נסגר מה-19 בדצמבר 1937 לשלושה חודשים, ויצא מחדש רק בשלהי מרץ 1938. במאי אותה שנה דווח כי העיתון מפסיד מדי חודש 30 לירות. ב-7 ביולי שוב נסגר העיתון לשלושה חודשים. כדי לעקוף את הוראות הצנזור נמשך הנוהג להוציא את העיתון בשינוי שם, וגליונות שונים יצאו תחת השמות "במערכה", "לחזית", "בחזית העם", "משמר העם", "במערכות העובד הלאומי", "קול המדינה", "למענך ירושלים", "למען המולדת", "חירות המולדת", "חזית הלאום", "מגן העם", "חזון העם", "המדינה", "הדגל", "העם", "תל-חי" ו"השחר". בדצמבר 1938 הופיעו שני גליונות תחת הכותרת "המשקיף", ששנה אחר-כך החליף את "הירדן" כבטאון התנועה הלאומית.

בתקופתו האחרונה היו רבים ממאמריו חתומים בפסבדונים. לעתים לא היה חתום אף שם אמיתי על רשימות העיתון. ב-1939 נסגר העיתון בצו לשישה חודשים, ומסגירה זו לא התאושש. לימים כתב על התקופה אחד מעורכי העיתון, יצחק גוריון: "באוטו המוביל את החבילות לאסירים בצפון, במסדרוני בתי-המשפט השונים, נכתבים ונערכים המאמרים של 'הירדן'. התנועה הלאומית נצרפה בכור העינויים והסבל. שבועון אינו מספיק יותר. נחוץ עיתון יומי. את 'הירדן' אין להפוך עוד לעיתון יומי מסיבות רשמיות. והושג הרישיון לעיתון יומי בשם 'המשקיף'".

עורכים ראשיים

בן-ציון נתניהו 1934–1935
אליהו בן-חורין 1935
בנימין לובוצקי (אליאב) 1936–1937
משה שטיינר 1937
אוריאל הלפרין (יונתן רטוש) 1937
יצחק גוריון 1938–1939

כותבים

• בנימין אבניאל (פובליציסט בענייני כלכלה)
• אב"א אחימאיר
• אריה אלטמן
• האנס בלוך
• אליהו בן-חורין
• יוליוס ברוצקוס
• יצחק גוריון (פובליציסט)
• אורי צבי גרינברג
• אריה דיסנצ'יק
• אוריאל הלפרין (יונתן רטוש)
• אברהם ויינשל
• יעקב ויינשל
• יוסף וינצקי (פיליטוניסט)
• זאב ז'בוטינסקי
• יהושע ה. ייבין
• משה כהן
• קלמן כצנלסון
• בנימין לובוצקי (אליאב) (פובליציסט)
• ליפא לויתן (כתב ספורט)
• יוסף נדבה (פובליציסט)
• בן-ציון נתניהו
• וולפגאנג פון וייזל
• גבריאל צפרוני
• צבי קוליץ (פובליציסט)
• אורי קיסרי
• יוסף קלוזנר
• שלום רוזנפלד
• משה שטיינר
• יוסף שכטמן

מנהלים

רוזנבוים, אברהם ויינשל, ראובן פרנקו

תוספות

בספרו האוטוביוגרפי מספר משה בן-זאב, שפעל במינהלת העיתון, על הדרכים שבהן התמודד עיתון רביזיוניסטי עם הצנזורה הבריטית ועם מוסדות היישוב, על עיתון שהתפרסם ללא כתבות ועל פרסומות שנקנו שלא על מנת להתפרסם:

"[...] וכיוון שנתמזל מזלי ומעולם לא נעצרתי, יכולתי לשמש חוליה מקשרת בין משמרת למשמרת, בעיקר בעיתון. כאשר מרבית חברי ההנהלה והמערכת נעלמו באישון לילה והובלו לכלא, נשארתי תמיד אני עם הצוות החדש שהתגייס להמשך העבודה בעיתון. לא אחת שימשתי מעין מדריך של צוותות חדשים, שנתחלפו בזה אחר זה, בעיקר בחלק האדמיניסטרטיבי.

"מאבק מתמיד היה קיים בין המערכת והצנזורה, ותמיד צריך היה לעמוד על המשמר כדי שאפשר יהיה להמשיך בהופעת העיתון, למרות גזירות הצנזור. לעתים קרובות הוחלף שם העיתון, אך לפעמים היה הדבר כרוך בהפסדים כספיים ניכרים, וקשה היה לתנועה הלאומית לעמוד בהפסדים אלה.

"אני נזכר באחד מימי ערב ראש השנה. במשך שבועות רבים עמלנו על גליון ערב ראש השנה, בו עתידות היו להופיע מאות מודעות ברכה של יחידים ושל חברות. תלינו תקוותינו במודעות אלה, שעשויות היו להכניס לנו חלק משכר עבודתנו לחודשים מספר. והנה, ממש יום לפני הופעת העיתון נודע לנו כי הצנזורה עומדת להתנכל לנו ולסגור את העיתון בערב ראש השנה, עם כל המודעות שבו. אחרי התייעצות קצרה התחכמנו, הוצאנו את העיתון בכלל בלי עמודי ידיעות, בלי מברקים ובלי אינפורמציה, הסתפקנו בעמודי המאמרים והמודעות שכבר היו מוכנים, וממש ברגע האחרון פירסמנו בשני העמודים החיצוניים, המיועדים לידיעות, מודעות ברכה ענקיות, והוצאנו את העיתונים מן הדפוס היישר לקיוסקים ולחנויות. היה זה אמנם עיתון משונה, אך הלקוחות הבינו. הם שילמו את התמורה עבור המודעות שהדפסנו.

"בעיה אחרת היתה לנו עם ידידים, בעלי מפעלים, שפחדו לפרסם מודעותיהם בעיתון התנועה הלאומית, שמא יחשדו בהם שהם משתייכים לאצ"ל; או שמא יתנכל להם השמאל השליט. אבל כדי לא לקפח אותנו, בעיקר בגליונות חגיגיים, כמו ערב ראש השנה, או ערבי חג אחרים, הסכימו לשלם לנו עבור מודעות גדולות, יקרות – בתנאי שלא נפרסם אותן... הפרסום שלנו עלול היה רק להזיק להם. אבל דווקא במקרים אלה היתה ידם של הלא-מפרסמים נדיבה ביותר, הם פדו את מצפונם המפוחד...

"לעתים קרובות ויתרנו על תשלום בכסף עבור המודעות. העדפנו מצרכים, בייחוד בערבי חג, ובייחוד בתקופות שבהן שרר מחסור במצרכים מסוימים. בעל קפה גדנסקי, מנאמני התנועה, הרבה לפרסם מודעות ב'הירדן', למרות שלא היה כלל זקוק למודעות אלה. בתמורה הבאתי לעובדי העיתון עוגות משובחות מן הקונדיטוריה של גדנסקי".

("בשולי העיתונות הלאומית", עמ' 74–75)

ביביליוגרפיה

"300 שנה לעיתונות היהודית בעולם, 1675–1975", קובץ מאמרים, ההסתדרות הציונית העולמית, משרד החוץ, הקונגרס היהודי העולמי, האיגוד העולמי של עיתונאים יהודים, ירושלים, 1975

"בשולי העיתונות הלאומית", משה בן-זאב, פרסום לאור, תל-אביב

"עיתונות ומפלגה – קשרי הגומלין בין המפלגה הרביזיוניסטית לעיתוניה", מינה גראור, מכון ז'בוטינסקי, תשס"ב

"העיתונות הרביזיוניסטית בתקופת המאנדאט – קווים לדמותה (ב)", חיים מילקוב, "האומה", גיליון מס' 69 (נובמבר 1982)

ארכיון מכון ז'בוטינסקי, תיקים ג10א – 2/9; ג10 – 35