נולד ב-1960, בפתח-תקווה. למד בבית-הספר היסודי נצח-ישראל בעיר ובישיבה התיכונית נחלים במושב נחלים. ב-1979 התגייס לצבא ושירת בשריון בחטיבה 7 במסגרת ישיבת ההסדר בקריית-שמונה. ב-1983 למד הוראה בשלוחת הסמינר למורים ליפשיץ בקריית-שמונה.

את דרכו העיתונאית החל ב-1983, אז כתב במקומונים בקריית-שמונה, בעיתון בני-עקיבא ובשבועון החרדי "ערב שבת". כמו כן היה בעל פינה בתוכנית מסורת ברשת ב'. במשך השנים הקים, ערך וכתב כמה עיתונים ובטאונים: "אדרבה", שיצא לאור על-ידי תנועת גשר (לקירוב לבבות בין דתיים לחילונים); "עת לתת", בטאון בנות השירות הלאומי; וירחון "זרעים" של תנועת בני-עקיבא (1990–1997).

בשנים 1988–1990 כתב טור שבועי במקומון "ירושלים" מבית "ידיעות אחרונות". בשנים 1990–1992 כתב טור דו-שבועי בעיתון "חדשות". לאחר מכן החל לכתוב טור שבועי במדור הדעות של "מעריב", עד 1996, ומאז כותב טור שבועי בענייני אקטואליה במוסף הפוליטי של "ידיעות אחרונות".

בשנים 1994–1998 היה אורח קבוע בתוכנית "עניין אחר" ברשת ב'. בשנים 1999–2000 היה יועץ ובעל פינה בתוכנית "פיוס בעם" בטלוויזיה החינוכית במסגרת שידורי חינוכית 2, והשתתף בקמפיין חוצות של צו-פיוס של קרן אביחי. בשנים 2000–2002 היה מגיש אורח קבוע בתוכנית החדשות "שבע וחצי" בערוץ הראשון.

מ-1998 מגיש את התוכנית היומית "המלה האחרונה" בגלי צה"ל, יחד עם הסופרת עירית לינור ואיש התקשורת אברי גלעד. התוכנית, הומוריסטית על פי רוב, עוסקת בענייני אקטואליה תוך הנגדה ברורה בין המשתתפים, כשמצד אחד אורבך מציג עמדות המזוהות עם הציבור הדתי והמחנה הפוליטי הימני, ומן הצד השני לינור או גלעד, המציגים דעות המזוהות עם השמאל החילוני.

במסגרת עבודתו העיתונאית הרבה לפעול בתחום הסאטירה וההומור. ב-1985 ייסד וכתב את "פסיק", המדור הסאטירי הראשון בביטאון "נקודה". המדור פורסם עד 1990. בדצמבר 1995, מיד אחרי רצח רבין, ייסד וכתב ב"נקודה" את המדור הסאטירי "הלחי השנייה", שפורסם עד 2001. יחד עם חגי סגל פירסם שני ספרונים, "והיום עוטפים בזה דגים" ו"הבטיחו יונה", המלקטים נבואות שווא וציטטות מביכות של עיתונאים, בעיקר כאלו המזוהות עם השמאל.

ב-2002 הוציא ספר שהפך לרב-מכר: "סבא שלי היה רב", לקסיקון הומוריסטי למונחים מחייו של הציבור הדתי. בין היתר טבע את המושג "דתי מחמד", ששימש אותו לתיאורו את עצמו: "דתי שחילונים אוהבים לאהוב ולהציג אותו כחבר הדתי שלהם". עם הזמן הפך הביטוי לתיאור כל נציג של מגזר-מיעוט שנבחר להיות חלק ממערכת ציבורית או תקשורתית כדי לשמש עלה תאנה נגד טענות של חוסר ייצוג.

אורי אורבך. 6.8.2004 (צילום: יוסי זמיר)

אורי אורבך. 6.8.2004 (צילום: יוסי זמיר)

עם השנים ביסס את מעמדו כפובליציסט המזוהה עם הציונות הדתית ועם הימין הפוליטי בישראל. עבודתו העיתונאית עוסקת בביקורת מצד ימין על הממסד והתקשורת, וביחסי דתיים-חילונים. הוא מבקר במאמריו את החברה החילונית, ובמיוחד את מחנה השמאל. מאידך, מבקר אורבך גם את החברה החרדית על היותה, לטענתו, שמרנית ובדלנית יתר על המידה, ועל יחסה למעמד האשה. אורבך מדגיש בכתיבתו ובתוכניות שבהן הוא לוקח חלק את החשיבות של קירוב לבבות וסובלנות בין דתיים לחילונים. הוא גם מיישם את הביקורת שיש לו על החברה הדתית. ב-1996 היה חבר בצוות ההקמה של רדיו קול-חי הדתי, ואף כיהן כממלא-מקום מנהל התוכניות בתחנה. בעקבות החלטה להפסיק לשדר שירת נשים, עזב אורבך את התחנה במהלך שידור חי, בעקבות ניסיון לקטוע שיר ששידר בתוכנית. ב-2007 עזב את מערכת "נקודה" לאחר פיטוריה של עיתונאית על רקע אידיאולוגי.

אורבך מרבה לכתוב גם לילדים, הן בעיתונות והן בספרים. היה במשך שנה העורך של הוצאת הספרים ספריית בת-אל (1995–1996). ב-1987 ייסד את השבועון לילדים דתיים "אותיות", כתב בעיתון, וגם ערך אותו עד 1993.

היה יועץ לקבוצת אפיקי-רום, שהתמודדה על המכרז לערוץ 10 (2000), חבר בצוות ההקמה והנהלת התוכניות של הערוץ היהודי תכלת (2002–2003), ויועץ לענייני רב-תרבותיות לזכיינית ערוץ 2 רשת לקראת המכרז על ערוץ 2 (2005). מנהל המחלקה לרב-תרבותיות וגיוון חברתי ברשת.

על עבודתו העיתונאית וכתיבתו זכה בפרסים רבים, ביניהם פרס מפקד גלי-צה"ל 1999 על התוכנית "המלה האחרונה" עם עירית לינור; פרס מפקד גלי-צה"ל 2002 על התוכנית "עבדים היינו" לכבוד פסח, עם גידי גוב; ציון לשבח של פרס זאב לספרות ילדים על ספרו "ילדה כמוני"; וכן ארבע מועמדויות לתואר איש השנה ברדיו, בתחרות "איש השנה" של זכיינית ערוץ 2 קשת.

גר בירושלים, נשוי ואב לארבעה ילדים.

ב-2009 הצטרף למפלגת הבית היהודי וכיהן כחבר כנסת ושר.

נפטר ב-16 לפברואר 2015.

פרסומים

ספרים למבוגרים

"סבא שלי היה רב – לקסיקון דתי-חילוני", לקסיקון הומוריסטי לשיח הדתי-חילוני. הוצאת כתר, 2002

יחד עם חגי סגל

"והיום עוטפים בזה דגים – נבואות חורבן ומעשיות 1967–1992", מקבץ ציטטות של עיתונאים שהתנפצו על קרקע המציאות. ספריית בית-אל, 1992

"כבשה טרפה זאב – סיפור מהגו'נגל", מבוסס על מאמר של סגל שעובד לחרוזים על-ידי אורבך. ספריית בית-אל, 1994

"הבטיחו יונה – לקט נבואות שווא של עיתונאים בשנים האחרונות". ספריית בית-אל, 2006

ספרים לילדים

"מש שקרה או-שלא למשה-או-ש". ספריית בית-אל, 1993
"מתקן החלומות". ספריית בית-אל, 1995
"הצל של צילה". ספריית בית-אל,
"אולי בשבת יזרקו סוכריות". ספריית בית-אל, 1996
"הצלצול נועד למורים". ספריית בית-אל, 1996
"בגלל ילד אחד". ספריית בית-אל, 1997
"ילדה כמוני". שירים קצרים על עולמו של ילד דתי. ספריית בית-אל, 1999
"ילד רע ירושלים" (בשיתוף עם אורי פינק). הוצאת מודן, 1999
"באיזה שבט אתה?". ספריית בית אל, 2004
"אסור להפוך תנין בשבת, שירים שטותיים לילדים דתיים". ספריית בית-אל, 2004
"מעבר להרי החדשות". ספריית בית-אל, 2005

אורי אורבך ב"העין השביעית"

"המלה האחרונה, "אבל לא הסופית"", "העין השביעית" גיליון 30, ענת באלינט, 1.1.01

"תיאטרון חובבים", העין השביעית גיליון 66, אבישי עברי, 1.1.07

"גויים של שבת", העין השביעית גיליון 49, חנן עמיאור, 1.3.04

קישורים

"שליפות עם אורי אורבך", nrg יהדות, שפרה ארליך, 2.8.05

ניר ברעם משוחח עם אורי אורבך. סרטון באתר msn, מתוך תוכנית "הפירמה" עם אורי אורבך

מאמרי דעות שכתב אורי אורבך באתר ynet