קראתי בעניין ובצער את הגיליון השלישי של "העין השביעית". בעניין – עקב היות העיתון מוקדש  לנושא המעניין אותי מטעמים שאין צורך לעמוד עליהם. בצער – כיוון שהחמצתי את שני הגיליונות  הראשונים, וכיוון שהרגשתי חסר גם בגיליון זה, העוסק בעיקר בלקחי מערכת הבחירות לכנסת ובכיסויה בעיתונות הישראלית. בבואי להעיר על החיסרון, גם כאן עלולים דברי להיות בנאליים וצפויים מדי. מטבע הדברים אתחיל בכך שלא מצאתי בחוברת התייחסות של ממש לכיסוי ולהערכת הבחירות והתוצאות במגזר הערבי, לבד ממאמרה הזועם של אורית שוחט "עופו לנו מהעיניים", המבטא את דאגתם של "כל מי שהישראליות היתה חשובה לו".

ובכן, הייתי מבקש להעיר לאורית שוחט כי הסיסמה "ביבי טוב ליהודים" התאפשרה בגלל כשלון העיתונות. בנימין נתניהו וחבריו לא בחלו בקולות הערבים ועשו מאמצים גלויים וסמויים לזכות בהם. אילו הקדישה העיתונות לביקורי נתניהו במגזר הערבי את תשומת הלב ואת המקום הראוי, היתה מצליחה לסרס את האפקט של פניה שוביניסטית מצד הליכוד וחוגי הדתיים הקיצוניים לקהל יהודי  מוסת.

איור: יגאל באום

כמו-כן תרמה העיתונות - ובעיקר הטלוויזיה – לבניית הדימוי של ביבי נתניהו כמושיע לאומי  ליהודים, כאשר ניפחה במשך השנה האחרונה את דמותו של ד"ר אחמד טיבי ובזאת הזמינה למעשה את הסיסמה "או ביבי או טיבי" – וכל זאת מתוך זלילה בלתי מבוקרת של דברי רהב של  הגינקולוג מטייבה. חיים יבין ("מר  טלוויזיה") הטריח את עצמו אישית ליצירת סרט, שלא נעדר סממנים של תעמולה, ל"מנהיג" הערבים בישראל, ואף הצליח לגייס לסרט להקה גדולה ומרשימה של  דמויות מגוונות ובעלות משקל מיאסר ערפאת ועד חיים רמון ואברהים נמר-חוסיין.

התוצאה ידועה: טיבי לא הצליח להתרומם ולגייס קהל שיבטיח לו מושב בכנסת – והוא חס על  כבודו, כבוד יאסר עראפת וחיים יבין, והתפטר. אבל העיתונות הישראלית לא ערכה חשבון נפש ולא נתנה לעצמה דין וחשבון על שהקימה דחליל במקשאה הנמצאת בחממה.

העיתונאים הישראלים לא הבינו כי נציג רשמי של ערפאת איננו דמות פופולארית בקרב הערבים בישראל, ואיננו יכול להיות כזה יותר משגריר ישראל בוושינגטון, המעמיד בסכנה קיומית את מעמדם המשופר של היהודים בארצות-הברית על-ידי הצגת מועמדותו לקונגרס בתקופה  של מאבק אלים בין  אמריקה וישראל.

הרשות הפלסטינית, כנציגות העם הפלסטיני, אינה מציעה לערבים בישראל דבר פרט להעמקת חשד היהודים בנאמנותם למדינה. בניגוד למקובל לחשוב בחוגים רחבים בישראל, היא מהווה מקור סכנה ונטל רגשי על הערבים אזרחי ישראל. רבים בקרבנו חוששים כי ביום מן הימים יעלה לשלטון בישראל כוח שיאמץ לעצמו את התיאוריה של רחבעם זאבי וישפר אותה עד כדי יצירת "לחץ פיסי סביר" כדי שנפנה לחיות עם בני עמנו בעזה, ביריחו ובשכם. ובניגוד לדעה המקובלת כיום בישראל, מצבם של תושבי הרשות הפלסטינית כיום איננו טוב יותר ממצבם בימי הכיבוש הישראלי הישיר. להפך, כיום הם סובלים משני אדונים לפחות.

עטאללה מנצור, נצרת

גיליון 4, יולי 1996