אנחנו מביאים את תרגום התחקיר שפרסם ה"ניו-יורק טיימס" על תפקודו של הכתב ג’ייסון בלייר, שהכשיל את העיתון בפרסומים כוזבים בשורה לא קצרה של כתבות וידיעות. הטקסט מובא כלשונו בגלל הלקח החשוב שיש בו לכתבים ולעורכים על המכשלות האורבות להם ועל הדרך שבה התמודד העיתון עם הביזיון המקצועי. חמישה שבועות לאחר פרסום התחקיר, התפטרו העורך הראשי, האוול ריינס, וסגנו, עורך המשנה ג’רלד בויד.

* * *

בחודשים האחרונים ביצע כתב ה"ניו-יורק טיימס" שורה ארוכה של מעשי רמאות עיתונאיים בעת שסיקר אירועי חדשות חשובים. כך עולה מחקירה של עיתונאי ה"טיימס". רשת הבדיה והגניבות הספרותיות מהווה בגידה עמוקה באמון ונקודת שפל במאה חמישים ושתיים שנותיו של העיתון.

הכתב, ג’ייסון בלייר, 27, הוליך שולל קוראים כמו גם את עמיתיו לעיתון בדיווחים שנשלחו, כביכול, ממרילנד, מטקסס וממדינות אחרות, בשעה שהוא היה רחוק מאוד ממקום האירועים, בניו-יורק. הוא פיברק תגובות. הוא רקח סצינות. הוא נטל חומרים מעיתונים ומסוכנויות ידיעות אחרים. הוא בחר פרטים מתוך תצלומים, כדי ליצור את הרושם שהוא היה במקום כלשהו או ראה אדם זה או אחר, בשעה שלא היה שם. בעזרת השיטות הללו הוא כתב דיווחים שקריים על רגעים טעונים מבחינה רגשית בתקופה האחרונה, החל בהתקפות הרצחניות של הצלף בפרברי וושינגטון, וכלה ביגונן של משפחות שכולות, שאיבדו את יקיריהן בעיראק.

החקירה נועדה ליישר את ההדורים ולהבין, כיצד יכלה הונאה שכזו להתקיים לאורך זמן בשורות ה"טיימס", ובמהלכה גילו עיתונאי ה"טיימס" שורה של בעיות חדשות, שלא נחשפו עד כה, ב-36 מתוך 73 כתבות שפרסם בלייר מאז החל להישלח למשימות במישור הכלל-ארצי, בסוף אוקטובר שעבר. בחודשים האחרונים גברה התעוזה בשקרים הללו, מדי שבוע בשבוע, והיא מעלה את האפשרות כי מדובר בצעיר מופרע, הפועל מתוך יצר הרס עצמי מקצועי.

ג’ייסון בלייר התפטר מן העיתון לאחר ארבע שנים של כתבות פורייה ביותר. בדיקות אקראיות ביותר מ-600 הכתבות שפרסם עד אוקטובר מעלה חשד לעוד מעשי זיוף לכאורה, והחקירה בהם נמשכת. ה"טיימס" מבקש מקוראים לדווח על עוד מקרי בדיות שבהם נתקלו בעבודתו של בלייר. כתובת הדואר האלקטרוני היא retrace@nytimes.com.

כל עיתון, כמוהו כבנק או מחלקה משטרתית, סומך על עובדיו שישמרו על עקרונות יסוד בעבודתם, והחקירה גילתה שמר בלייר הפר בשיטתיות את העיקרון המרכזי בעבודת העיתונות - אמירת אמת, ללא כחל ושרק. אמצעי השקר שלו היו טלפון סלולרי ומחשב נייד, שאפשרו לו לטשטש את מקום הימצאו האמיתי, וכן גישה למאגרי הנתונים של דיווחי החדשות שמהם גנב, 24 שעות ביממה.

חקירת ה"טיימס" חשפה עוד שכמה עורכים וכתבים הביעו ספקות באשר לכישורי הדיווח, מידת הבשלות ודפוסי ההתנהגות של בלייר בחמש שנות מסעו ממעמד של מתמחה טירון לזה של כתב באירועי חדשות כלל-ארציים. האזהרות שלהם התמקדו בעיקר בטעויות שנפלו במאמריו.

השגיאות נעשו אצלו לדבר שבשגרה, והתנהגותו נעשתה כה בלתי מקצועית, עד כי באפריל 2002 שיגר ג’ונתן לנדמן, עורך המדור הסוקר את המתרחש בניו-יורק רבתי, הודעה בת שני משפטים בדואר האלקטרוני למנהלי חדר החדשות: "עלינו להפסיק את כתיבתו של ג’ייסון ב’טיימס’. בזה הרגע".

לאחר שיצא לחופשה בשל בעיות אישיות, ולאחר שהוזהר בתקיפות, בעל-פה ובכתב, כי משרתו בסכנה, שיפר בלייר את עבודתו. באוקטובר העבירו אותו שני עורכים בכירים בעיתון, שהביעו אמון בתפנית שעשה בלייר בחייו הפרטיים ובעבודתו, לדסק הכלל-ארצי, שסבל ממחסור בכוח-אדם. שם נשלח לסייע בסיקור פרשת הצלף מוושינגטון.

בסוף אותו חודש החלו עובדי ציבור ועמיתים לערער על הדיווחים שלו. בנובמבר, כך עולה מן החקירה, הוא פיברק ציטוטים וסצינות, אך לא נחשף. במרץ יצר את הרושם השקרי בכתבות ואצל עורכיו, כאילו נכח בדיון בבית-משפט בווירג’יניה, בביתו של קצין משטרה בכיר במרילנד ובחזית ביתו של חייל במערב וירג’יניה. בסוף אפריל עורר עיתון אחר שאלות הנוגעות לגניבת חומרים. באחד במאי הגיעה הקריירה שלו ב"טיימס" לקצה.

כעבור ימים אחדים פרסם מר בלייר הודעה ובה הזכיר "בעיות אישיות" והביע חרטה. אך לאחר מכן דחה הצעות חוזרות ונשנות לסייע לעיתון לתקן את הטעון תיקון בכתבותיו.

במאמר הזה אנו מסתמכים על יותר מ-150 ראיונות עם מושאי כתיבתו של מר בלייר ועם אנשים שעבדו איתו ראיונות עם בכירי ה"טיימס" שידעו על רישומי הנסיעות, שיחות הטלפון ועניינים אחרים הקשורים לעבודתו בחינה של רישומים אחרים, כולל הודעות בדואר האלקטרוני מעמיתים שניסו לתקן את המעוות או לשפוך אור על פעילותו של מר בלייר וסקירה של דיווחים מגורמי חדשות מתחרים.

על השאלה, כיצד זה אירע שמעשי ההונאה של בלייר נמשכו זמן רב כל-כך בלא שנחשפו, מעלה החקירה כמה תשובות: כשלים בתקשורת בין עורכים בכירים מיעוט תלונות מצד מושאי מאמריו פיקחותו והדרכים המתוחכמות שנקט בכיסוי העקבות. ומעל לכל, איש לא ראה ברשלנות שלו סימן לכך שהוא מסוגל לבצע רמאות שיטתית שכזו.

ג’ייסון בלייר הוא אחד מבין 375 כתבים העובדים ב"טיימס" עבודתו היתה קצרת ימים. אך הנזק שהוא גרם לעיתון ולמעסיקיו לא יימחה עוד שבועות, חודשים או אף שנה.

"זה פנס אדיר בעין", אמר ארתור סלצברגר ג’וניור, יושב-ראש מועצת הנאמנים של ה"ניו-יורק טיימס" והמו"ל של העיתון, שמשפחתו מחזיקה בבעלות על העיתון זה 107 שנים. "זו הפרת אמון בין העיתון לבין קוראיו".

אך על הכאב המהדהד בין חדרי החדשות של ה"טיימס" עולה הכאב שמרגישים אחרים במקומות כגון בתסדה, מרילנד, שם מחלימים חיילים אמריקאים מפציעות בקרב, מושא אחת מן הכתבות המפוברקות של בלייר. התדהמה גדולה יותר גם במקומות כמו מארמט, מערב וירג’יניה, שם גילתה אשה אחת, גלנדה ג’קסון, שבלייר ציטט אותה בידיעה, אף כי היא מעולם לא דיברה עם איש מאנשי ה"טיימס". "מן ה’ניו-יורק טיימס’", אמרה, "מצפים ליותר".

ההונאה - תהליך דיווח רצוף שקרים

שני חיילי מרינס שוכבים זה לצד זה במרכז הרפואי של חיל הים בבתסדה. אחד מהם, כתב ג’ייסון בלייר, "מפקפק בלגיטימיות של הכאב הרגשי שלו, כשהוא חושב על חברו השוכב במיטה הסמוכה, שאיבד את רגלו מפגיעת מוקש בעיראק".
הסצינה, המופיעה בכתבה שפרסם בלייר ב"טיימס" ב-19 באפריל, מזויפת לא פחות משהיא מרטיטת לב. למעשה היא היתה כולה שקר, החל במלה הראשונה, וליתר דיוק, בתאריך המופיע בראשה, ועל-פיו אפשר היה להבין שהכתב היה בבתסדה והיה עד למחזה. הוא לא היה שם.

ובכל זאת, התמונה היתה כה חזקה, הדברים כה טורדי מנוחה, עד כי ה"טיימס" כלל את דברי אחד החיילים במדור "הציטטה של היום", בעמוד 2 של העיתון. "קצת קשה לרחם על עצמך, כשרבים כל-כך נפצעו, או גרוע מכך, מתו", צוטט טוראי ראשון ג’יימס קלינגל.

בלייר אכן ראיין את רב-טוראי קלינגל, אך בטלפון, יום או יומיים לאחר שחרורו של החייל מבית-החולים. אמנם החייל, שידו ורגלו הימניות נפגעו ממטען שנפל עליו, אמר כי הוא אינו יודע בוודאות אם אמר את המשפט שהופיע ב"ציטטה של היום", אך אמר כי אין לו ספק שבלייר לא ביקר מעולם בבית-החולים. "למעשה, קראתי את המאמר עליו ב’ניו-יורק טיימס’", אמר רב-טוראי קלינגל בשיחת טלפון בשבוע שעבר מבית הוריו, "ואת רוב החומר לא אמרתי".

בלייר לא הסתפק בביקורו הווירטואלי בבתסדה. סמל אריק אלווה, קטוע רגל ויד, אכן היה שכנו לחדר של רב-טוראי קלינגל במשך יומיים. אך הסמל, שצוטט בידי בלייר, לא דיבר איתו מעולם, כך אמר דובר המרכז הרפואי, ג’רי רוסטאד. ופצוע אחר שבלייר תיאר כאילו שכב במרחק כמה חדרים משם, בריאן אלאניז, שוחרר משם חמישה ימים לפני בואו של רב-טוראי קלינגל. "על-פי הרישומים שלנו, מר בלייר לא ביקר ולו פעם אחת במרכז הרפואי, ולא ראיין חולים", אמר רוסטאד.

כמו במאמרים אחרים, תפר מר בלייר ככל הנראה את התיאור שלו מחלקי מידע הקיימים במאגרי נתונים של כמה ארגוני חדשות. לדוגמה, הוא תיאר את אלאניז הפצוע כמי ש"לא רק איבד את רגלו הימנית, אלא גם אחת מאצבעותיו נקטעה, רגלו השמאלית נשברה ורסיסים חדרו לאגן שלו ולזרועותיו". התיאור חזר, כנראה, על דיווח שהופיע ב"וושינגטון פוסט".

שיטות ההונאה של בלייר העידו גם על זלזול בכללים הנהוגים ב"טיימס" מאז ומעולם. העיתון, המוטרד מאוד משמירה על היושרה שלו בעיני קוראיו, מורה לעיתונאים שלו לשמור על כללים רבים, שמפורטים בתזכיר המופיע באתר האינטרנט הפנימי של חדר החדשות: "כשאנו משתמשים בעובדות הנלקחות מארגון חדשות כלשהו, אנו מייחסים אותן למקור; כותבים ב’טיימס’ משמשים בודקי העובדות העיקריים של עצמם, ולא אחת הם הבודקים היחידים; עלינו להבדיל בין ראיונות אישיים לראיונות המתקיימים באמצעות הטלפון או הדואר האלקטרוני".
נוסף על כך מציין העיתון תאריך אך ורק כאשר הכתב ביקר במקום.

ג’ייסון בלייר הכיר את הכלל הזה. במרץ בשנה שעברה פרסם עורך ב"טיימס" תגובה על מאמר שכתב כתב אחר, והוא עורר את בלייר לשלוח לאחד מעמיתיו בדואר האלקטרוני את הערך הנוגע ל"יושרת התאריך" מתוך ה"שולחן ערוך" של ה"טיימס". ה"שולחן ערוך" הזה מסביר, בין השאר, שציון התאריך מבטיח שהעיתונאי ששמו חתום על הכתבה "אכן היה במקום המסוים בתאריך הנתון, וסיפק משם את עיקר המידע".

אלא שעבור צלמים רבים שנשלחו לעבוד עם בלייר, הוא לא היה אלא קול בטלפון, האומר להם שהוא בדרכו למקום, או ממש מעבר לפינה.

ב-6 באפריל, למשל, דיווח כביכול מקליבלנד. הוא תיאר טקס בכנסייה, בהשתתפות הכומר טנדי סלון, שבנו הנעדר, איש אספקה, הוכרז כמת בעיראק יום קודם לכן. אין ראיות לכך שבלייר היה בטקס, או בטקס מוקדם יותר שגם אותו תיאר בכתבה.

צלם עצמאי שבלייר קבע להיפגש איתו מחוץ לכנסייה ב-6 באפריל, יצא מדעתו משום שלא הצליח ליצור איתו קשר. הצלם, האראז גנברי, היה נחוש להיפגש איתו, והשאיר לא פחות מתשע הודעות במשיבון הסלולרי של בלייר, בין 9:32 בבוקר ל-2:07 אחר-הצהריים, והמשיך בנסיונותיו עוד שש פעמים עד לשעה 10.13 בערב, אז התייאש וויתר.

גנברי סיפר, כי הצליח לדבר עם בלייר שלוש פעמים, ובכל פעם המציא זה תירוץ אחר מדוע הם אינם יכולים להיפגש. לדוגמה, סיפר גנברי, הסביר בלייר כי הוא עזב את הכנסייה באמצע הטקס, כדי "לתקן את הטלפון הסלולרי שלו", ולכן שיחות רבות לא נענו, ו"והוא כבר בדרכו חזרה". "חשבתי שזה סתם מוזר שהוא לא בא", אמר גנברי.

הכתבה ששלח בסופו של דבר בלייר כללה לא פחות משש פסקאות שהועתקו מלה במלה ממקורות חדשותיים אחרים, כולל ארבע מה"וושינגטון פוסט".

כמה מהכתבות של בלייר בחודשים האחרונים כוללות תיאורים מפורטים של סצינות שהתרחשו בבתי אנשים, אך רישומי הנסיעות והראיונות שלו העלו, שהוא לא יכול היה להיות עד להן. ב-24 במרץ, למשל, הוא שלח כתבה בליווי ציון התאריך והמקום, האנט ואלי, מרילנד, ובה תיאר אם ואב, מרתה ומייקל גרדנר, המצפים בחרדה למלה מבנם, מייקל גרדנר השני, איש מרינס ששירת בעיראק.

בלייר תיאר את גברת גרדנר "נעה בעצבנות בכיסאה להאזין לדיווח מיחידת נחתים" הוא כתב גם על פרחי אמנון ותמר בצבעי אדום-לבן-כחול הפורחים בחצר הקדמית שלה. בראיון שנערך בשבוע שעבר סיפרה גברת גרדנר, שבלייר שוחח איתה רק בטלפון.

כמה עורכי צילומים בעיתון חושדים עתה, שבלייר השיג גישה לתצלומים הדיגיטליים שדאג מילס, הצלם, העביר באותו לילה למחלקת הצילומים של ה"טיימס", כולל צילומים של בני הזוג גרדנר צופים בחדשות, ושל הפרחים בגינה שלהם.

כדרכו, עדכן בלייר את העורכים שלו בדואר האלקטרוני על תהליך העבודה. "אני נותן להם הפסקה קצרה למשך חצי שעה", כתב בשלב מסוים לעורך המדור הכלל-ארצי, ג’ים רוברטס, על בני הזוג גרדנר. "זה עיתוי מדהים. המון עליות ומורדות מורטות עצבים עם כל דיווח על נפגעים".

"בכל פעם שמדווחים על פגיעה בנפש", הוסיף, "האווירה נעשית מתוחה ועצבנית, ואחר-כך משתררת רגיעה בחדר, כאשר מתברר כי לא היחידה של בנם היא שהותקפה".

משפחת גרדנר, שבילתה זמן ניכר בשיחות טלפון עם בלייר, שמחה על הכתבה. היא כתבה ל"טיימס" ברוח זו, ומכתבה פורסם.

גם רוברטס שמח. לאחר מעשה אמר שההודעה ששלח בלייר מהאנט ואלי, מרילנד, היתה רגע יחיד במינו: "הכתב הפגין נמרצות וכישרון". לא היתה לו כל סיבה לחשוד שמדובר ביוזמה מסוג אחר לגמרי. למעשה, הוא שיגר את כל הדיווחים בדואר האלקטרוני מניו-יורק.

הכתב - קסם אישי וכישרון לרכילות

והוא ניחן בהם.

על כך אין מחלוקת. ג’ייסון בלייר היה סטודנט בן 21 בלבד, כאשר ביקש להתמנות למתמחה ב"ניו-יורק טיימס". בנם של עובד פדרלי ומורה מווירג’יניה הצליח ללמוד מה פירוש הדבר להיות כתב עיתון.

"ראיתי אנשים שאוהבים לנצל לרעה את הכוח הניתן להם", כתב בלייר בבקשה להתקבל להתמחות. אך, הוסיף, "אחיי לנפש הם מי שנעשו עיתונאים משום שרצו לעזור לבני-אדם".

בלייר, נמוך הקומה והחרוץ, בלט כסטודנט לעיתונות באוניברסיטת מרילנד וכמתמחה ב"בוסטון גלוב". נדמה שהוא אינו חדל ולו לרגע לעבוד על כתבות או על יצירת קשרים עם מקורות. כמה מחבריו, כגון הסטודנטית קתרין וולץ’, העריצו אותו. "חשבת, ’גם אני רוצה להיות כזאת’", אמרה.

אחרים ראו בו אדם בלתי בוגר, בעל אמביציה רעבה ועניין מטריד ברכילות של חדר החדשות. "הוא לא היה אהוד על המתמחים האחרים", סיפרה ג’ניפר מקמנמין, סטודנטית ממרילנד, שהתמחתה ב"בוסטון גלוב" יחד עם בלייר בקיץ 1997. "נדמה לי שהוא ראה בשאר כיתת המתמחים מתחרים".

אתמול ציטט ה"וושינגטון פוסט" תחקירן של ה"יו.אס אנד וורלד ריפורט", שסיפר כי בעת שדיווח ל"גלוב", שיקר כנראה בלייר וסיפר כי ראיין את ראש עיריית וושינגטון, אנתוני ויליאמס.

ראשיתו של העניין שלו בעיתונות בשנותיו בבית-הספר התיכון סנטרוויל, בקליפטון, וירג’יניה, שם התבקש לראיין עבור עיתון בית-הספר את המנהלת החדשה של בית-הספר, דקות ספורות לאחר שמינויה פורסם בין אנשי הסגל. "הוא תמיד עסק בענייני העיתון, גם כאן", סיפרה המנהלת, פמלה י. לאט. "היתה בו התמדה נפלאה, חיובית, שכולנו הערצנו".

הממונים על בלייר ב"טיימס" והמרצים שלו במרילנד הדגישו, כי הוא זכה בהתמחות בעיתון הודות להמלצות חמות ולעבודה מרשימה, ולא בזכות צבע עורו השחור. ה"טיימס" הציע לו להשתתף בתוכנית ההתמחות שנועדה במידה רבה לסייע להגברת הגיוון האנושי בקרב עובדי חדר החדשות.

בעשרת שבועות ההתמחות, בקיץ 1998, כתב בלייר 19 ידיעות, עזר לכתבים אחרים, ונדמה שהוא לא עזב את חדר החדשות ולו לרגע. "הוא הצטיין", נזכרה שילה רול, העורכת הבכירה המפקחת על תוכנית ההתמחות. "הוא עשה עבודה מצוינת".

אך ג’ויס פורניק, שהיתה באותם ימים עורכת מדור ניו-יורק רבתי, זוכרת כי היא התרשמה שהוא מצטיין בהתחברות עם עובדי חדר החדשות יותר מאשר בדיווחים, וכי במהלך שיחה גלוית לב בארוחת צהריים לאחר השלמת התוכנית, הציעה לו לעבוד בעיתון קטן יותר. "אמרתי לו, ’לך ללמוד את העסק’", אמרה.

בסוף הקיץ הציע לו ה"טיימס" התמחות מורחבת, אך תחילה היה עליו לסיים קורס במכללה ולהשלים את הלימודים, בדצמבר 1998. בשובו לחדר החדשות של ה"טיימס", ביוני 1999, סיפרה גברת רול, הניחו כולם שהוא השלים את התואר. ולא כך היה עובדי המכללה אומרים שהיה חסר לו עוד קורס שנתי.

בלייר נשלח לעבודה במדור המשטרה של ה"טיימס", שם הפיק ידיעה אחר ידיעה על פשעי היום, והרשים את עמיתיו ביכולת כתיבה מהירה כברק ובנכונות לעבוד שעות ארוכות. אך ג’רי גריי, אחד מכמה עורכים שהיו מדריכיו של בלייר, הזהיר אותו חזור והזהר מפני רשלנות מוגזמת בדיווחיו ובהופעתו. "יש כאן נושא שחוזר על עצמו", אמר גריי. "יש כאן המון תמהונים, אבל הם הגיעו לכך בזכות".

בנובמבר 1999 קידם העיתון את בלייר למעמד כתב שלב ב’, צעד נוסף לקראת זכייה במשרה מלאה. בעת שדיווח בענייני עסקים לדסק העירוני, אומרים העורכים, גילה מרץ ונכונות לעבוד עשרים וארבע שעות ביממה. הוא גם היה דוגמה לרשלנות, הם אומרים, המשיבון שלו נסתם מרוב הודעות, והוא נטל על עצמו מחויבויות כתיבה רבות מדי.

צ’רלס סטרום, שהיה העורך שלו באותם ימים, עודד אותו להאט את הקצב ולצאת לחופשה. "אמרתי לו שהוא צריך למצוא תזונה שונה, לא כזו המתבססת על ויסקי, סיגריות ואוכל מוכן ממכונות", אמר סטרום.

בלייר החזיק מעמד, אף כי היה ברור שהוא חייב לצמצם את מספר השגיאות ולהפגין יכולת לכתוב ביתר עומק, כך לדברי ג’ונתן לנדמן שהחליף את גברת פורניק כעורך המדור.

בסתיו 2000 שלח ג’וזף לליוולד, עורך החדשות הראשי, העורך הבכיר ביותר של ה"טיימס" באותם ימים, הודעה תקיפה על מספר רב מדי של שגיאות המוצאות את דרכן לעמודי החדשות מישהו אפילו טעה באיות שמו של המו"ל, סלצברגר. עקב כך מינה לנדמן עורך שיחקור ויספור את התיקונים שמקורם בעובדי המדור העירוני. "הדיוק זה הדבר היחיד שיש לנו", כתב לנדמן בשדר אלקטרוני לצוות. "זה מה שאנחנו וזה מה שאנחנו מוכרים".

בלייר המשיך לשגות, לחייב תיקונים, הסברים והטפות מוסר רבות יותר על חשיבות הדיוק. רבים מעמיתיו לחדר החדשות מספרים כי הוא עשה גם דברים מחוצפים, כולל התרברבות בהצגת עותקים של מסמכים חשאיים של ה"טיימס", צבירת החזרי הוצאות מבר מעבר לפינה, לקיחת מכוניות של העיתון לתקופות ממושכות וצבירת דוחות חניה.

אך בד בבד למדו רבים ב"טיימס" לחבב את בלייר הנעים, שניחן בכישרון לפוליטיקה פנימית. הוא טרח להכיר רבים מעובדי התמיכה של חדר החדשות, וצחוקו הייחודי נעשה צליל מוכר. "היתה לו כריזמה, כריזמה ענקית", סיפר דייוויד קאר, הכתב לענייני תקשורת של ה"טיימס". בלייר, הוסיף, נהג לשבח כתבות של עמיתיו, ולא אחת "דיבר על קטעים בתחתית הכתבה, כך שלא היה ספק שהוא אכן קרא אותה".

בינואר 2001 קודם בלייר למעמד של כתב במשרה מלאה. ההחלטה התקבלה בתמיכת כל חברי ועדת הגיוס של כתבים חדשים, ועדה שמנתה שישה חברים בראשות ג’רלד מ. בויד, שהיה אז סגן עורך המשנה, ובהסכמתו של מר לליוולד.
לימים סיפר לנדמן כי הוא התנגד להמלצה, ש"פשוט לא נשאל, אלא דווח" על קידומו של בלייר. עם זה הוא הדגיש, שלא מחה על הצעד.

המו"ל והעורך הראשי, סיפר, הבהירו את המחויבות של החברה לגיוון אנושי בקרב העובדים, "ובצדק", אמר. נוסף על כך, אמר, נדמה שהטעויות של בלייר הן טעויות של מתחיל, והוא עדיין נחשב להבטחה גדולה. "חשבתי שהוא יצליח".

בויד, עורך המשנה הנוכחי, המנהל השני בחשיבותו בחדר החדשות, סיפר שההחלטה לקדם את בלייר לא התבססה על מוצאו הגזעי. גם כתבים לבנים צעירים רבים קודמו במהירות.

"לומר היום, שקידומו נבע משיקולי הגיוון של העובדים - זה אינו משקף, לדעתי, את מה שאירע", אמר בויד, גם הוא עצמו אמריקאי-אפריקאי. "הוא היה כתב צעיר ומבטיח, שהעבודה שלו הצדיקה קידום".

אך בדיעבד, מאותו קידום ואילך הלכה העבודה של בלייר והתדרדרה הוא הרבה לשגות ולהתנגש עם עורכים. אז התרחש אסון 11 בספטמבר 2001, והעניינים רק החמירו.

בלייר סיפר כי איבד את אחד מאחייניו במתקפת הטרור על הפנטגון, ומסר גם את שמו של אותו קרוב משפחה מת לעורך בכיר ב"טיימס". בשם אותה אבידה ביקש להשתחרר מכתיבת "דיוקנאות של אבל" לזכר הנספים. לאחר מעשה נוצר קשר טלפוני עם אביו של אותו אחיין כביכול, וזה סיפר שבלייר אינו קרוב משפחה כלל.

שבועות אחדים לאחר 11 בספטמבר פרסם כתבה רצופת שגיאות. כתבים רבים שוגים, והסטטיסטיקה של התיקונים אינה אלא ברומטר גס בלבד לבחינת כישורים עיתונאיים של כתב. בחינה כללית העלתה, שמדד התיקונים של בלייר ב"טיימס" היה בגבולות הסביר. אך אותה כתבה חייבה תיקונים כה נרחבים, עד שאלה משכו את תשומת לבו של העורך החדש, האוול ריינס.

בדיקת הדואר האלקטרוני של בלייר מאותם ימים מעלה שהוא הביע חרטה באוזני לנדמן, ואחר-כך סיפר לעורך אחר כיצד "סתמתי את האף" במהלך כתיבת ההתנצלות. בד בבד, לאחר מחלוקת עם עורך שלישי, פטריק להפורג’, מאתר תיקונים בדסק העירוני, הוא איים להעביר את הנושא ל"אנשים ששכרו אותי, כולם מחזיקים בתארי עורכים בפועל ועורכים ראשיים".

הימים היו מלאים וגדושים אירועים: הפחד מפני פיגועי טרור נוספים, בהלת האנתרקס, האבל. התנהגות חריגה לא נחשבה לתופעה בלתי שכיחה בקרב תושבי העיר או אנשי חדר החדשות. ואף על פי כן, מעשיו של בלייר בלטו מעל כולם. הוא עשה טעויות ואי אפשר היה להשיגו לפרקי זמן ממושכים.

בינואר 2002 שיגר לנדמן לבלייר חוות-דעת קשה ומנוסחת בצורה תקיפה, וציין כי שיעור התיקונים שלו "גבוה בצורה יוצאת דופן על-פי אמות-המידה של העיתון". לאחר מכן העביר לנדמן עותקים של חוות-הדעת לבויד ולוויליאם א. שמידט, מנהל המנהלה בחטיבת החדשות, בתוספת הערה, "יש כאן בעיה גדולה ואני מבקש להסב את תשומת לבכם אליה".

בשלב זה סיפר בלייר לסוזן אדג’רלי, סגנית העורך של המדור העירוני, על הבעיות האישיות הקשות שלו, והיא סיפרה שהפנתה אותו לשירותי ייעוץ. בשובו לחדר החדשות לאחר חופשה של שבועיים, מספרים עורכים, התמקדו המאמצים לעזור לו בענייני דיוק, ולאו דווקא בענייני תפוקה. אך כעבור זמן קצר חזרו אי-הדיוקים ונשנו.

בראשית אפריל כתב לנדמן כי העיתון "נאלץ להפסיק את כתיבתו של ג’ייסון". למחרת קיבל בלייר מכתב נזיפה. הוא יצא לחופשה קצרה נוספת.

בשובו לחדר החדשות כעבור שבועיים, גיבשו לנדמן וג’ין פינדר, המפקחת הצמודה של הכתב, תוכנית שיקום. בלייר יחל בכתיבת ידיעות קצרות מאוד, ושוב תהיה ההתמקדות במידת הדיוק, ולא בתפוקה, וגברת פינדר לא תסבול עוד בלבולי מוח על איחורים או אי נגישות למשך זמן רב.

בלייר כעס על גישת החבל הקצר הזאת, סיפר לנדמן, אך נדמה שהיא משפיעה עליו לטובה. מספר התיקונים שפורסמו בעקבות כתבות שלו צנח פלאים, ועם הזמן הוא הורשה להתמודד עם משימות דיווח גדולות יותר. כעבור שבועות אחדים הוא החל לפעול בחשאי במחלקות אחרות של העיתון, בניסיון להשיג עבודות הרחק מעיניה הבוחנות של גברת פינדר, בדסק ניו-יורק רבתי.

בסופו של דבר נאלץ לנדמן לחתום באי רצון על תוכנית להעביר את בלייר למדור הספורט, אף כי נזכר כי הזהיר את עורך המדור: "אם תיקח את ג’ייסון, היזהר". בויד סיפר, שנוסף על חוות-הדעת האחרונה שלו, תודרך עורך הספורט גם על עבודתו של בלייר בעבר.

זמן קצר לאחר העברתו למדור הספורט הוחזר בלייר לדסק הכלל-ארצי, לסייע בסיקור פרשת הצלף שהתפתחה באזור עיר הולדתו. השינוי במשימה הפתיע את לנדמן, פינדר ואחרים בדסק העירוני.

"איש לא ביקש את חוות-דעתי", אמר לנדמן. "דעותי היו ידועות ומתועדות בשפע".
ואילו גברת פינדר סיפרה, כי הציעה לדון בהיסטוריה של בלייר ובדרכי עבודתו עם כל אדם, בעיקר, סיפרה, "משום שרצינו שהוא יצליח".

ההזדמנות הגדולה - משימות חדשות ל"בחור הרעב"

ההתקפות של הצלף בפרברי וושינגטון מילאו את כל עיתוני המדינה באוקטובר שעבר. "זה היה סיפור כמו ’שיטפון שכיסה הכל’", נזכר רוברטס, עורך המדור הכלל-ארצי, ובביטוי הזה מיצה את הגישה האגרסיבית של העיתון בסיקור אירועי חדשות גדולים, בהנחייתו של העורך הראשי, ריינס.

ריינס ובויד, עורך המשנה, מיהרו להגדיל את צוות הכתבים לשמונה, ובהם בלייר. "הבחור הזה רעב", כך הסביר ריינס מדוע בחרו בו הוא ובויד. שני העורכים אמרו, שהשיפורים לכאורה ברמת הדיוק בעבודתו של בלייר בקיץ שעבר הוכיחו שהוא מוכן לסייע בסיקור משימה בולטת ומורכבת. אך הם לא סיפרו לרוברטס ולסגניו על החששות שהתעוררו בעבר באשר לדיווחיו של בלייר.

"הדיון הזה לא התקיים", סיפר ריינס והוסיף, כי הוא לא ראה כל צורך בדיון שכזה, שכן עבודתו של בלייר השתפרה ומשום ש"לא רצינו להטיל כתם על אנשים שמבקשים עזרה". תחת זאת המליץ בויד על בלייר ככתב המכיר היטב את פרברי וושינגטון. "הוא לא נשלח לשם להיות הכתב הראשון או השני או השלישי או הרביעי או החמישי", אמר בויד. "הוא היה נתון לפיקוח ולא נדחף לעבודה שהיתה למעלה מכפי כוחו".

אלא שעורכים רבים מסכימים, שהפיקוח שקיבל בלייר נפל בהרבה ממה שקיבל בעת שהיה תחת פיקוחם של אנשי לנדמן. הוא נשלח לעולם סבוך של מלחמות בין גופים שונים הממונים על אכיפת החוק, תפקיד שהיה אתגר גם לכתבים ותיקים ומנוסים בהרבה. ואף על פי כן, נדמה שבלייר מסתער בכל המרץ על הזירה שבה התחרו כתבים בפראות על הדלפות וסקופים. "היתה תחושה כללית שהוא רוצה לעשות עלינו רושם", נזכר ניק פוקס, העורך שפיקח על חלק ניכר מן העבודה של בלייר בסיקור פרשת הצלף.

ואכן הוא עשה רושם. שישה ימים בלבד לאחר בואו למרילנד, הצליח בלייר להעביר דיווח בלעדי לעמוד הראשון, ובו פרטים מדהימים על מעצרו של ג’ון מוחמד, אחד משני החשודים בשורת מקרי הירי. בכתבה, שיוחסה אף ורק לדיווחים של חמישה מקורות בלתי מזוהים בקרב גופי אכיפת החוק, נאמר שהתובע הראשי של מרילנד נאלץ, בלחץ הבית הלבן, לכפות על החוקרים לסיים את חקירתו של מר מוחמד, אולי בדיוק ברגע שהוא היה מוכן להודות במעשים.

זו היתה כתבה חשובה, ובלי ספק מדויקת בטיעון המרכזי שלה: רשויות מקומיות ופדרליות נאבקו זו בזו על מעצר החשודים בפרשה. אך במבט לאחור עולה מן הראיונות פגם חמור בכתבה, לצד טעות עובדתית.

שני קצינים בכירים ברשויות אכיפת החוק, שחולקים זה על זה במרירות רבה בכל הנוגע לאירועי אותו היום, מסכימים בעניין אחד: בשעה שנקטעה החקירה, לא היה מוחמד בעיצומו של "הסבר על שורשי זעמו", כפי שדיווח בלייר. השיחה, סיפרו, נגעה דווקא בעניינים שוליים, כגון סידורי מקלחת וארוחה.

הכתבה ספגה אש מיד עם פרסומה. התובע הפדרלי, תומס מ. דיביאג’ו, ופקיד בכיר באף.בי.איי פרסמו הודעות המכחישות פרטים מסוימים. שאלות דומות העלו כמה כתבים ותיקים במשרד הוושינגטוני של ה"טיימס", שסיקרו את נושאי אכיפת החוק, לפני עורכים בכירים.

לימים סיפרו רוברטס ופוקס, שהדברים היו עלולים להדליק הרבה יותר נורות אזהרה, אילו היו מודעים להיסטוריה של בלייר בענייני דיוק. שני העורכים הוסיפו, כי מעולם לא ביקשו מבלייר לזהות את מקורותיו למאמר.

"אינני מעלה על דעתי שהייתי מוכן לקבל ממנו מקורות בלתי מזוהים כבסיס לסיפור, אילו ידענו מה קורה", אמר פוקס. "אילו אמר מישהו, ’היזהרו מהבחור הזה’, הייתי מפקפק בכל מה שהוא עשה. איני יכול להעלות בדעתי שהייתי חש בנוח עם המשך הטיפול בסיפור, אילו ידעתי שעורכי המדור העירוני לא סמכו עליו בכלל".

גם ריינס ובויד, שהיכרותם את ההיסטוריה של בלייר היתה טובה יותר, לא ביקשו ממנו לזהות את מקורותיו. שני העורכים סיפרו, כי בהתחשב בכל מה שידעו אז, לא היה בכך צורך. לא היה כל רמז לכך שלעיתון יש עסק עם "דפוס פתולוגי של שקרים, המצאות והונאה", דברי ריינס.

ריינס הוסיף, כי לא ראה כל סיבה להתריע בשלב זה בפני רוברטס על הבעיות שבהן נתקל בלייר בעבר. ועל-פי הנוהג של מתן מחמאות על עבודה מצוינת, שיגר ריינס לבלייר מכתב שבחים על "עבודת הרגליים הנהדרת שלו". בלייר אף זכה לגמול נוסף, האחריות לסיקור הראשי של הכנת התביעה נגד הצלף. המשימה קידמה אותו לקראת הצטרפות לצוות הכלל-ארצי של העיתון.

ב-22 בדצמבר התפרסמה בעמוד הראשון עוד כתבה על פרשת הצלף מאת בלייר. תוך שהוא שב ומצטט מקורות בלתי מזוהים מקרב האחראים על אכיפת החוק, הסביר בלייר מדוע "כל הראיות" מצביעות על שותפו הצעיר של מוחמד, לי מאלוו, כמי שלחץ על ההדק. ושוב גרר הדיווח שלו ביקורת נוקבת, הפעם הזאת מאת תובע שכינס מסיבת עיתונאים להוקיע את הפרסום.

"אינני חושב שמישהו מצוות החקירה אחראי להדלפה, משום שחלק גדול כל-כך ממנה רחוק מהאמת", אמר התובע רוברט הוראן הבן ממחוז פיירפקס במסיבת העיתונאים. בויד הוטרד מאוד מהאשמותיו של הוראן, סיפרו עמיתים. הוא שב ולחץ על רוברטס להשיג את הוראן ולבקש ממנו לפרט את הבעיות שהיו לו עם כתבתו של בלייר.

"הלכתי לג’ים ואמרתי, ’בוא נבדוק את זה ביסודיות, בגלל הבעיות שהיו לג’ייסון בעבר’", אמר בויד. רוברטס לא זכר שמישהו ציין באוזניו בעיות שהיו לבלייר בעבר.
גם הפעם לא דרש איש מן העורכים ב"טיימס" מבלייר לנקוב בשמות מקורותיו. לדברי רוברטס, היתה לו שיחה כללית יותר עם בלייר, בניסיון לקבוע אם מקורותיו יכלו לדעת את מה שהוא דיווח.

לאחר מאמצים חוזרים ונשנים הצליח רוברטס להשיג את הוראן. "זה היה מעין עימות מקסיקאי", נזכר הוראן. "אני לא רציתי לומר לו מה נכון ומה לא. איתרתי אצלו דאגה אמיתית, שאולי הם פרסמו משהו שאינו נכון". "היום אני לא יודע אם לבלייר היה פשוט מקור גרוע", הוסיף. "בה במידה ייתכן שהוא פשוט ישב וכתב סיפור פיקטיבי".

ואילו רוברטס סיפר, שהוראן התלונן על הדלפות ולא העלה ולו פעם אחת את האפשרות שבלייר פיברק את הפרטים. בסופו של דבר, סיכם ריינס, טיפל העיתון בביקורת על שתי הכתבות בצורה ראויה. "אין לי ספק שנקטנו את כל הצעדים העיתונאיים הנאותים", אמר.

רק בינואר, נזכר רוברטס, הוא הוזהר בקשר להיסטוריה של בלייר בנוגע לאי-דיוקים. לדבריו סיפר לו לנדמן בחשאי, שבלייר נטה לטעויות והיה צורך לעקוב אחריו בשבע עיניים. רוברטס הוסיף, כי לא העביר את דברי האזהרה לסגניו. "זה נזרק לשיפולי המוח שלי".

אך בינתיים גיבשו אותם סגנים דעה משלהם על עבודתו של בלייר. לדבריהם הם ראו בו כתב רשלן, שלא אחת יש קושי לעקוב אחריו ולפעמים הוא גם מתחמק בנוגע למקום הימצאו. ועם זה הוא גם להוט לעבוד במרץ. בדיקה דקדקנית של הוצאות הנסיעה שלו היתה עשויה לגלות סימנים נוספים לכך שבלייר לא היה במקום שעורכיו חשבו שהוא נמצא, ומה שמדאיג אף יותר, שייתכן שהוא המציא מקורות מבין האחראים על אכיפת החוק. אך בשעתו זכו רישומי הנסיעה שלו לבדיקה מרפרפת בלבד בידי איש מנהלה איש מהעורכים לא בדק אותם.

באחד מדיווחי ההוצאות שנמסרו בינואר, לדוגמה, נכללה רכישת שמיכות בחנות הכלבו מרשלס בוושינגטון הקבלה הוכיחה כי הוא רכש אותן בסניף מרשלס בברוקלין. הוא גם דיווח על רכישה בסניף סטארבקס בוושינגטון ושוב הוכיחה הקבלה, כי הרכישה נעשתה בברוקלין. בשני התאריכים הללו הוא היה אמור לעבוד על כתבות מאזור וושינגטון.

בלייר גם דיווח כי סעד ארוחת צהריים עם גורם במערכת אכיפת החוק במסעדת טוטה פסטה בוושינגטון, ביום שבו כתב ידיעה משם. אך הקבלה הבהירה, כי זו היתה מסעדת טוטה פסטה בברוקלין. בלייר טען כי אכל עם אותו מקור בפנאנג, מסעדה אחרת בניו-יורק, שבדיווחי ההוצאות שלו נרשמה כמסעדה וושינגטונית. בהמשך החקירה נוצר קשר עם אותו מקור, והוא סיפר כי מעולם לא אכל עם מר בלייר, ולמעשה, באחד התאריכים הללו היה בכלל בפלורידה עם אשתו.

על-פי רישומי הטלפון הסלולרי, המחשב ורישומים אחרים שפורטו בידי אנשי המנהלה של ה"ניו-יורק טיימס", העמיד בלייר פנים כאילו הוא מכסה אירועים באזור האטלנטי-התיכון, בעוד שלמעשה בילה את מרבית הזמן בניו-יורק, שם עבד על שכלול הצעה לספר על פרשת הצלף.

בשדרי דואר אלקטרוני לעמיתים יצר את הרושם כי הוא כתב כלל-ארצי עייף ממסעות, שבילה זמן רב מדי בנמל התעופה לה-גוארדיה. לעומת זאת, עמיתים התפעלו מהיקף התפוקה שלו ומכושרו הבלתי נלאה לכאורה. "בחייך, ממש הולך לך", כתב כתב-עמית לבלייר בדואל.

גם ריינס הבחין במתרחש, בייחוד לאחר הסיפור שהעביר בלייר מהאנט ואלי. באפריל, נזכר, דנו עורכים בכירים בשאלת הצגת מועמדותו של בלייר למשרה שנפתחה במדור הכלל-ארצי.

"תחושתי היתה שמדובר בבחור שעובד קשה ומצליח להיכנס לסיפורים החשובים של העיתון", סיפר ריינס. התוכנית היתה שרוברטס ייתן לבלייר תקופת ניסיון של חודשיים-שלושה במשרד האטלנטי-התיכון, לראות אם הוא מתאים לתפקיד.
לדברי רוברטס, הוא התנגד לרעיון וסיפר לבויד על ספקותיו ביחס לבלייר. "הוא עובד כפי שהוא חי, ברשלנות", נזכר כי סיפר לבויד. וזה הסכים שבלייר אינו המועמד הטוב ביותר לתפקיד.

אך בשל מצוקת כוח-אדם, עקב הצורך לשגר כתבים לסיקור המלחמה בעיראק ובמקומות אחרים, לא היתה לרוברטס ברירה אלא לקדם את בלייר בחזית הפנימית.

לאחר פרשת האנט ואלי, בסוף מרץ, המציא בלייר פרטים בסיקור אחד הסיפורים הגדולים ביותר של המלחמה, תפיסתה בשבי והצלתה של החיילת ג’סיקה לינץ’.
במאמר שראה אור ב-27 במרץ, שעל-פי הכתוב נשלח מפלסטיין, מערב וירג’יניה, כתב בלייר שאביה של הטוראית לינץ’, גריגורי לינץ’ האב, "נחנק כאשר עמד על מרפסת ביתו הנשקפת אל שדות הטבק ושדות המרעה של הבקר". המרפסת לא נשקפת לשום דבר שכזה. הוא גם כתב שלמשפחתה של טוראית לינץ’ יש היסטוריה ארוכה של שירות צבאי ולא כך הוא, לדברי בני המשפחה. הוא כתב שביתם ניצב בראש גבעה הוא שוכן בעמק. והוא כתב שאחיה של לינץ’ היה במשמר הלאומי של מערב וירג’יניה הוא משרת בצבא.

המאמר היכה את בני משפחת לינץ’ וידידיה בתדהמה, סיפרה ברנדי, אחותה של ג’סיקה. "התלוצצנו על שדות הטבק ועל הבקר". משנשאלה מדוע לא טילפן איש מהם להתלונן על הטעויות הרבות, אמרה, "פשוט חשבנו שזה מקרה חד-פעמי".

עתה מתברר כי בלייר מעולם לא נסע למערב וירג’יניה, המקום שממנו התיימר לכתוב חמש כתבות על משפחת לינץ’. שדרי דואר אלקטרוני ורישומי הטלפון הסלולרי מעלים, כי מרבית הזמן הוא היה בניו-יורק. אף אחד מבני משפחת לינץ’ לא החליף מלה עם בלייר.

בין הסיקור הראשון של התקפות הצלף, בסוף אוקטובר, לסוף אפריל שיגר בלייר מאמרים כביכול מעשרים ערים ושש מדינות. אך בכל אותם חמישה חודשים לא נתן ולו קבלה אחת מבית-מלון, מחברה להשכרת רכב או כרטיס טיסה, מספרים פקידים ב"טיימס".

בלייר לא החזיק בכרטיס אשראי של העיתון. הסיבות לכך אינן ברורות, והוא נאלץ להסתמך על כרטיס האשראי של רוברטס כדי לשלם את החשבונות מן השבועות הראשונים לסיקור פרשת הצלף. כרטיסי האשראי האישיים שלו, סיפר לאיש מנהלה בעיתון, חרגו מגבולות האשראי שלו. ההוצאה היחידה שמילא בעקביות היתה זו של הטלפון הסלולרי, אותו מכשיר חיוני שבלעדיו לא היה יכול לקיים את חייו הכפולים.

"במבט לאחור אין ספק, שהעובדה שכתב כלל-ארצי עובד בתפקיד הכרוך בנסיעות עבור העיתון ואינו ממלא חשבון הוצאות על אותן נסיעות במשך ארבעה חודשים, חייבה תשומת לב מצדנו", אמר בויד.

ב-29 באפריל, לקראת סופה של אותה תקופת רמאות יוצאת דופן, נקרא בלייר לחדר החדשות להשיב על האשמות בדבר גניבת חומרים מצד ה"סן-אנטוניו אקספרס-ניוז". ההאשמות התמקדו בכתבה שלטענתו שלח מלוס-פרסנוס, טקסס, על ייסורי אמו של חייל נעדר.

בשורת פגישות מתוחות שנמשכו יומיים, חזר רוברטס ודרש מבלייר הוכחה, כי אכן ראיין את האם. בשבתו במשרדו הקטן של רוברטס, הציג הכתב עמודים רבים כתובים בכתב יד, שנועדו להפיג את חשדותיו הגוברים והולכים של העורך.
רוברטס לא הסתפק בכך. "אתה חייב לגלות לנו את כל הקלפים", אמר, והתמקד בבית האם בטקסס. הוא ביקש מבלייר לתאר אותו.

בלייר לא היסס. הוא סיפר לרוברטס על הבית המסויד לבן בעל הגג האדום, על הג’יפ האדום בשביל המוליך אל הבית, על הוורדים הפורחים בחצר. לאחר מכן בדק רוברטס כמה תצלומים שלא פורסמו מבית האם, והם תאמו את תיאוריו של בלייר לפרטי הפרטים.אך רק כאשר נחשפו השקרים של בלייר למד רוברטס כיצד הצליח הכתב להוליך אותו שולל פעם נוספת: הוא בדק את ארכיון הצילומים הממוחשב של העיתון.

מה שרודף עתה את רוברטס, לדבריו, הוא רגע מסוים שבו העורך והכתב ניצבים זה מול זה בהתמודדות ישירה על לב לבו של המקצוע שלהם: האמת. "הבט בעיני ואמור לי, שעשית את מה שאתה אומר שעשית", דרש רוברטס. בלייר הישיר מבטו ואמר, כן.

הלקחים - כשאתה שוגה, תקן את עצמך

ה"ניו-יורק טיימס" ממשיך כדרכו מימים ימימה. מדי בוקר נערמות ערימות של העיתון בדוכני העיתונים בכל העיר בכל בוקר משליכים מחלקי העיתונים את שקיות הניילון ובהן הגיליון היומי למדשאות בתיהם של קוראים מאורגון ועד מיין. מה שלא התברר עד כה הוא כמה זמן ידבק בגליונות הללו האבק מקריסתה הפומבית של קריירה של כתב צעיר.

בלייר אינו רצוי עוד בחדר החדשות, שלעתים קרובות כל-כך נדמה שהוא לא מסוגל לצאת ממנו. רבים מחבריו מביעים זעם על בגידתו, ועל ה"טיימס" שלא שעה לסימני האזהרה מפני יצר ההרס העצמי שלו. אחרים תוהים מה יעלה בגורלו תומס קאנקל, מנהל התוכנית ללימודי עיתונות באוניברסיטת מרילנד, רומז בזהירות כי הסטודנט-לשעבר עשוי לחזור ולהשלים את התואר האקדמי.

אך בלייר הזיק לא רק לעצמו. אמנם שקרים של כתב אחד מני רבים ב"טיימס" אינם מכתימים את עבודתם של 375 כתבים אחרים, אך מומחים ומורים לעיתונות אומרים, שה"טיימס" חייב לתקן את הנזק שנגרם לאמון הציבור כלפיו.

"למיטב ידיעתי, מעולם לא אירע כדבר הזה ל"ניו-יורק טיימס’", אמר אלכס ס. ג’ונס, לשעבר כתב העיתון ואחד מכותבי הספר The Trust: The Private and Powerful Family Behind The New York Times, שיצא בהוצאת "ליטל בראון" ב-1999. והוא מוסיף: "מעולם לא נעשה מאמץ ממושך כל-כך לשקר ולהוליך שולל את ה’ניו-יורק טיימס’ כפי שעשה ג’ייסון בלייר".

ג’ונס ממליץ לעיתון לערוך בדיקות אקראיות על אמיתות מאמרי חדשות לאחר הפרסום. אך טום רוזנסטיל, מנהל הפרויקט למצוינות בעיתונות, העלה את הסוגיה, עד כמה מסוגל עיתון להתגונן מפני רמאות מכוונת מצד כתבים שקרנים.
"קשה לתפוס מישהו המנסה בכוונה תחילה להונות אותך", אמר רוזנסטיל. "אם אתה יוצר מערכת המגלה חשדנות כלפי כתבים בחדר החדשות, אתה מסתכן בהתערבות במערכת יחסים של יצירתיות, שאתה זקוק לה בחדר החדשות, ובאמון בין כתבים לעורכים".

ואף על פי כן, במהלך סיקור אירועי חדשות גדולים בזה אחר זה, החל בשרשרת רציחות וכלה באסונות טבע ובמלחמה, משהו נשבר בלי ספק בחדר החדשות של ה"טיימס". נדמה שהדבר נוגע לעצם מטרתו וקיומו של העיתון.

כתבים ואנשי מנהלה לא סיפרו לעורכים על התנהגותו החריגה והתמוהה של בלייר. עורכים לא הקשיבו לדברי האזהרה של עורכים אחרים על הדיווחים שלו. בבניין אחד הצטבר מידע של חמש שנים על בלייר, אך איש לא טרח לאסוף אותו כדי לקבוע אם יש מקום להפעיל עליו לחצים חזקים כל-כך ולסקר אירועים חשובים בזירה הכלל-ארצית.

"אולי הדבר מבהיר שיש מקום לשפר את ערוצי התקשורת בתוך מקום שהוא, יש לומר בהגינות, מעין חדר חדשות ענקי", אמר המו"ל סלצברגר.

אך סלצברגר הדגיש, כי כל עוד ה"ניו-יורק טיימס" ממשיך לבדוק את מידת הבגידה בעובדים ובקוראים, לא יהיה ניסיון לחפש אחר שעירים לעזאזל בחדר החדשות. "האיש שעשה זאת הוא ג’ייסון בלייר", אמר. "מוטב שלא נעשה דמוניזציה לבכירים שלנו, בין אם אלה עורכי דסק, עורך ראשי, או, אם יורשה לי לומר, המו"ל". ריינס מגדיר את פרשת בלייר "טעות איומה" ואומר כי נוסף על תיקון הרקורד שנפגע כל-כך בגלל בלייר, הוא מתכוון למנות כוח משימה מטעם עובדי חדר החדשות, שינסחו את לקחי הפרשה. הוא חזר וציטט לקח, שלמד לדבריו לפני זמן רב מא"מ רוזנטל, העורך הראשי לשעבר של העיתון. "כשאתה טועה במקצוע הזה, נותר לך רק מוצא אחד", אמר. "לתקן את עצמך מהר ככל שתוכל".

לפי שעה האווירה בחדר החדשות היא זו של ליל שימורים מתמשך למת ערב לוויה. עובדים מקבלים דברי השתתפות בטלפון. הם דנים בשאלה, מה היו יכולים לעשות אחרת. הם מוצאים נחמה בהומור של גרדומים, וכמובן, אינם מרפים מן השאלה, כיצד הצליח ג’ייסון לעשות זאת.

בהכנת התחקיר השתתפו דן בארי, דייוויד בארסטו, ג'ונתן ד. גלייטר, אדם ליפטאק וג'ק סטיינברג. סייעו בתחקיר אלן דה-לה קרואה וקרוליין ויילדר; זכויות התרגום נרכשו על-ידי "העין השביעית" בהסכמת "הארץ"

גיליון 45, יולי 2003