הרדיו הישראלי חוגג יום־הולדת שבעים. סיבה למסיבה, שאמנם נערכה ברוב הדר ופאר בנוכחות נשיא המדינה, שרים, חברי־כנסת וגם כמה עובדים ותיקים במלון פאלאס בירושלים, משם נעשה השידור הראשון. דוגמנים לבושים במדי שוטרים בריטים היו אמורים לשוות לאירוע אווירה אותנטית. כולם התרפקו על הימים היפים ההם.
אבל קשה היה להשתחרר מהתחושה שאין קשר בין הנוסטלגיה לעבר המפואר ובין ההווה הלא מרנין. שנים רבות נהנה הרדיו מבכורה. הוא היה הרהיט הגדול עם המנורות הגדולות שסביבו התכנסו בני המשפחה לשמוע מהדורות חדשות, חידונים חינוכיים, תסכיתים שהציתו את הדמיון, וכמובן את פרקי היום בתנ"ך. אלא שאז באה הטלוויזיה ודחקה את הרדיו הצדה. אמנם הוא מתעקש וממשיך לתת את הטון במחצית הראשונה של היום, עד שעות אחר הצהריים, אך הוא כבר נחשב לאח הלא כל־כך מוצלח של הטלוויזיה. זו נוטלת בדרך־כלל מהרדיו את הנושאים לדיון שהוא מעלה בבוקר ועוסקת בהם בערב, אבל מתנהגת כאילו היא עצמה המציאה את הרעיון, ולא יעלה על דעתה לתת לרדיו את הקרדיט.
המקלט הגדול כבר מזמן לא בסלון. הוא אולי במטבח, ובעיקר במכונית. שם יושב קהל שבוי, לא יכול לצפות בטלוויזיה בשעת הנהיגה, ומקבל את המידע על אירועי היום ועל הפקקים בכבישים מהרדיו. ולראיה, אגרת הרדיו נגבית באמצעות רשיון הרכב. עכשיו בא גם האינטרנט ונוגס עוד נתח כמקור מידע אקטואלי.
מסקר צרכים לרדיו הדיגיטלי מטעם הרשות השנייה עולה כי רוב האוכלוסייה (86%) מאזינה לרדיו, אך הדפוסים משתנים. 54% מאזינים לרדיו ברכב, בייחוד לתחנות הכלל־ארציות – רשת ב' (18%), גלגל"צ (16%) וגלי צה"ל (15%), והשאר מאזינים לתחנות אזוריות ולתחנות מגזריות, הפועלות בדרך־כלל מחוץ לחוק. מדורת השבט המיתולוגית כובתה כבר מזמן והתפצלה לעשרות מדורות קטנות, שאפילו אינן עושות מאמץ לצאת מגבולות החבורות היושבות סביבן. הזמינות הטכנולוגית והמחיר הנמוך יחסית מאפשרים הפעלת תחנות רדיו כאלה במקום שבו הקמת ערוץ טלוויזיה סקטוריאלי היא עניין מסובך, יקר, ולפחות עד היום לא מצדיק את עצמו. עכשיו אישרה הממשלה את הכנסת הרדיו הדיגיטלי לישראל, מה שיאפשר פתיחת עוד עשרות ערוצים ויסבך עוד יותר את התמונה. רגע לפני הכניסה לעידן הרדיו הדיגיטלי, אפשר לשוב לבחון את מעמדו של הרדיו בישראל.
אחת הרעות החולות של הרדיו היא שגם אם חלקו ממומן מפרסומות מסחריות, רובו המכריע נתון עדיין בידיים ממשלתיות, ובגלי צה"ל ובקול־ישראל כבר מזמן לא דנו בשאלה איך לחדש את המוצר. אינספור דו"חות ציבוריים נכתבו על הנושא, כולם מאוחסנים עמוק במגירות נשכחות, ולכולם מסקנה אחת – לא במדיום הבעיה, אלא במעורבות של הגורמים הפוליטיים בו, ובעיקר בניהול, ניהול, ניהול. השידור הציבורי לא מצליח להתחדש ולהתעדכן, ואין מי שמודע לכך יותר מהעובדים בו עצמם. גיל ליטמן, עורך בכיר ברשת ב' של קול־ישראל: "בעשור האחרון הספידו אינספור פעמים את הרדיו הציבורי; כשפתחו את התחנות האזוריות, כשערוץ 2 עלה לאוויר, כשהכבלים והלוויין התחילו לשדר, כשנכנס האינטרנט. אמנם הרדיו הציבורי נפגע, יש ירידה בשיעורי ההאזנה, אבל הוא עדיין גורם משפיע ומעצב דעת קהל, ומקבלי ההחלטות ששים להתראיין בו ומודעים להשפעתו ולכוחו. ראינו את זה בצורה חזקה בחודשים שקדמו לבחירות".
איך מבטיחים את השידור הציבורי במפת התקשורת המתעבה והולכת? "הרדיו הציבורי אמור להיות כלי שידור שמפוקח ומנוהל על־ידי הציבור ובשליחות הציבור, רדיו שלא נשלט בידי חברות מסחריות ולא מונע מאינטרסים כלכליים", אומר ליטמן. "יש להרחיק עד כמה שניתן את הפוליטיקאים מהניהול והבחישה ברדיו הציבורי".
אם בעבר היו כוכבי הרדיו ידוענים לכל דבר, שמילאו את טורי הרכילות וילדים היו רצים אחריהם ברחוב לבקש חתימות, היום הרדיו הוא תחנת מעבר לאנשי מקצוע צעירים בדרך אל הדבר האמיתי – הטלוויזיה. אילנה דיין, רפי רשף, רזי ברקאי, גולן יוכפז, עמית סגל או טל ברמן מגלי צה"ל, גבי גזית ואריה גולן מקול־ישראל – רובם ממשיכים לרקוד בשתי החתונות, הטלוויזיה והרדיו. לא כולם באותה מידת הצלחה.
היו שעבדו בטלוויזיה וחזרו לרדיו ככוכבי־על. כולם מעידים על סיפוק אדיר מעבודתם ברדיו, המדיום היחיד שמאפשר דיאלוג אינטימי, שנון ומעמיק עם הקהל. אלא שהרדיו לא השכיל לטפח דור חדש של כוכבים־מגישים צעירים שיתמסרו רק לו. רוב הצעירים שמגיעים לרדיו רואים בו תחנת מעבר זמנית בדרכם לתהילה האמיתית בטלוויזיה. "הכסף הגדול קנה את הכוכבים", מציין אריה שקד, איש קול־ישראל, העומד היום בראש האיגוד הארצי של העיתונאים. "צ'יקו מנשה, חיים ריבלין, יינון מגל – ברגע שהם בלטו קצת ברדיו, ערוץ 2 וערוץ 10 קנו אותם. הכוכבים לא הספיקו לצמוח, כי עוד לפני שהם צמחו כבר קטפו אותם". טל ברמן, מגיש רדיו וטלוויזיה, מעיד מנסיונו: "עוצמת החשיפה והכסף שיש בטלוויזיה לא דומה לרדיו, ולכן הפיתוי גדול הרבה יותר. פעם היתה איזושהי התרחשות ברדיו, והיום זה לא קיים כל־כך. מצד שני, היום יש יותר אפשרויות לפרוץ. היום יש הרבה תחנות והמון שדרים צעירים שיכולים לפרוח בהרבה מקומות”. ירון אנוש, יושב ראש אגודת העיתונאים בירושלים, כוכב רדיו ותיק שפרש מקול־ישראל ומגיש היום ברדיו האזורי בתל־אביב, מדבר על הרס מוחלט של תהליכי גידול הכוכבים וההתמחות ברדיו לסוגיו השונים. "הדרישות ירדו, ובאווירה הזאת קשה להצמיח כוכבים. כוכבים צמחו דווקא ברדיו המקומי ולא הארצי. מספר העיתונאים מהרדיו הציבורי הולך ומצטמצם. קול־ישראל ויתר על טובי האנשים. קול־ישראל בהחלט סובל מעצם היותו חיית המחמד של הפוליטיקה הישראלית".
הפיצול הגובר בנוף הרדיו מביא לפריחה של תחנות אזוריות או תחנות רדיו באינטרנט, מה שמאפשר גם סגנון הגשה אחר. ככל שמבקשים לפנות לקהל קטן ומוגדר יותר, האפשרויות להיענות לדרישותיו גדולות יותר. ואמנם תחנות הרדיו האזוריות מצליחות להצמיח כוכבוּת רדיו אלטרנטיבית, מסוגם של דידי הררי, נתן זהבי, או ורדה רזיאל־ז'קונט. דוד בן־בסט, מנכ"ל ומבעלי תחנות רדיו לב המדינה, 91FM ורדיוס ויו"ר התאחדות תחנות הרדיו האזוריות, מציין בגאווה שבתחנות האזוריות התגלו הרבה מאוד כוכבים, ביניהם ירון אשבל או ג'ני בלום, "שעושים רדיו אחר".
הפיחות במעמדו של הרדיו מתבטא גם בהתעלמות מתמשכת של התקשורת עצמה ממנו. גולן יוכפז, מגיש "בוקר טוב ישראל" בגלי צה"ל ועורך "כלבוטק" ברשת, מתקשה להשלים עם המצב: "יש משהו מפתיע בהתייחסות התקשורת לרדיו. הרדיו הוא כלי חזק בעיצוב סדר היום הלאומי הציבורי, אבל לא ניתן לזה ביטוי בברנז'ה התקשורתית. יש תוכניות כמו תוכניות הבוקר של גלי צה"ל ורשת ב', שבהרבה מובנים מכתיבות את סדר היום התקשורתי של המדינה, אבל לא זוכות לכבוד הראוי להן, לטוב ולרע. כל תוכנית נידחת בערוץ 2 מעוררת יותר עניין בתקשורת. התוכניות האלה הן החממה לדור הבא של העיתונאים. בזמנו היה טור מאמרים של תומר סגיס על רדיו ב'מעריב', וגם הוא ירד".
"צריכת הרדיו בישראל הרבה יותר ערנית ממה שהכרתי בארה"ב", מספר חיים זיסוביץ', איש רדיו בעבר והיום מגיש "תיק תקשורת". "זה מדהים ומפתיע לראות שגם התפתחות הטלוויזיה לא פגעה במרכזיות הרדיו בשידורי הבוקר. העניין הוא שזה כלי פחות זוהר ויותר אפור, ולכן הברנז'ה העיתונאית מתעלמת בתוקף ממעמדו. אם יש שם אנשים שהופכים לכוכבים, הם נחשפים באמצעות הטלוויזיה". גם ירון אנוש מוצא את הסיבה לכך באופי המדיום. "הרדיו הוא כלי אישי; הביחד הוא סביב הטלוויזיה, ולכן עורכי העיתונים מבינים שביקורת על טלוויזיה יכולה להגיע לכל המשפחה. זה לא קורה עם הרדיו. הרדיו מאוד מגזרי. אין משהו שהמשפחה מתכנסת סביבו ברדיו".
הרדיו הדיגיטלי - מפזרים את מדורת השבט
בקרוב צפויה להתחולל בישראל מהפכת הרדיו הדיגיטלי, והיא עשויה לעשות לרדיו הציבורי את מה שעשו לפניו המקומונים לעיתונות הארצית, ואת מה שעשו הכבלים והלוויין לערוץ 1. השידור הדיגיטלי (ספרתי) לרדיו, המושתת על טכנולוגיית Digital Audio Broadcasting) - DAB), אמור לספק פלטפורמה תשתיתית שתאפשר פריסה ארצית ואיכותית יותר של שידורי רדיו. בשונה מהרדיו האנלוגי, השידור הדיגיטלי מאפשר את איחוד תשתית ההפצה, כיסוי גיאוגרפי נרחב ושימוש במיעוט תדרים לנשיאת מידע.
בשלב הראשון יגדל מספר תחנות הרדיו לכארבעים, תוספת של כעשרים תחנות על התחנות החוקיות הפועלות כיום. לא מדובר רק בשינוי כמותי, אלא גם תוכני. "זה עוד נדבך במהפכה של תקשורת ההמונים", סבור טל ברמן. "התחנות יהפכו ליותר ויותר תחנות נישה. אך אין זה אומר שהתחנות הגדולות ימותו". על פניו, הרדיו אמור היה להיות כלי התקשורת הנגיש ביותר לביטוי לציבור הרחב. אך למעשה מגזרים שלמים באוכלוסייה אינם זוכים בו כלל לפתחון פה, ותעיד על כך פריחת התחנות הפיראטיות. "כיום התדרים ברדיו מנוצלים בצורה לא שוויונית", סבורה מירב מיכאלי, שדרנית רדיו תל־אביב 102FM. "הרדיו הוא אופציה לאנשים לא עשירים להחזיק אמצעי ביטוי, אבל מדינת ישראל לא מאפשרת את זה. יש מגזרים כמו אתיופים, ערבים וחרדים שאינם זוכים לביטוי. כל המגזרים שאין להם נגישות למכרזים ולתקשורת הכללית פתחו תחנות פיראטיות. ברגע שיש ריכוזיות גדולה, אין פלורליזם אמיתי".
מנחם טוקר, שדר רדיו חרדי שמתמחה במוזיקה חסידית, מתכוון להתמודד במכרז לרדיו הדיגיטלי. לדבריו, אפילו רדיו קול־חי, התחנה הפועלת היום כתחנה אזורית למגזר הדתי־חרדי, אינה מייצגת את כל הציבור הזה: "היום אין תחנה שמשדרת גלגל"צ חסידי. רדיו קול חי עושה את עבודתו בצורה טובה, אבל גם עובדיו יודעים עד כמה קשה לתת את הידיעה הנכונה למגזר הספציפי הזה. אתה לא יכול להיות גם ש"ס, גם מפד"ל וגם איחוד־לאומי. הרדיו הדיגיטלי יגדיל את הפלורליזם ברדיו".
לא כולם שותפים להתלהבות. יש המתריעים מפני שמירת הריכוזיות בידי מיעוט של בעלי הון, ג'ונגל שבו רבים ינסו, אך רק החזקים כלכלית ישרדו. מצד שני, אין להתעלם ממרכיבים חיוביים בהתפתחות זו, בעיקר צמיחתם הצפויה של כשרונות רדיופוניים חדשים, שלא הצליחו להתקבל לתחנות הרדיו הרגילות.
התנגדות לרדיו הדיגיטלי עולה, כצפוי, בעיקר בקרב אנשי הרדיו האזורי, שלכאורה ייפגעו יותר מאחרים, וכבר הם דורשים פיצוי. חיים הכט, מנכ"ל רדיו קול רגע בצפון, מתריע: "מה שעלול לקרות זה טלוויזציה של הרדיו. הרדיו הדיגיטלי יגדיל את הפלורליזם, אבל תהיה בעיה כלכלית לתחנות קטנות לשרוד. יהיה פלורליזם ברפרטואר, אבל צמצום בעלויות. רדיו קול רגע הוא החלום הרטוב של המחוקק, שהתגשם. אנו עושים רדיו לקהילה ומרוויחים יפה. אם אני אצטרך להתחרות עם עוד ארבע תחנות באזור שלי, הדברים הראשונים שייפלו הם הדברים שצורכים הרבה כסף: מערכת חדשות. במקום זה אני אנגן שירים. לכן מבינים ברשות השנייה שצריך לשמור עלינו, איך בדיוק – אני לא יודע. מאזינים לנו כי מאיתנו מקבלים תכנים שלא שומעים בשום מקום אחר. אני עושה את התכנים הקהילתיים, אבל זה רק בתנאי שאני מרוויח כסף".
חיים זיסוביץ' מתקשה להבין את הטעם בהאזנה לכמה עשרות תחנות רדיו: "כבר היום הבעיה היא למצוא את הזמן כדי לצרוך את כל התקשורת הזו. כבר עכשיו הרדיו מלא בערוצים. אני לא רואה לזה שום הצדקה. אם יש בעיות ברדיו הן לא אלה שרדיו דיגיטלי יכול לפתור. גם את העדר הפלורליזם בתקשורת הרדיו הדיגיטלי לא יפתור".
גיליון 62, מאי 2006