סרט הווידיאו של החתונה של קרן אבנעים רץ בפעם הראשונה במהדורת "היומן" של הערוץ הראשון ביום שישי, ולא במכשיר הווידיאו הביתי, כפי שקורה בדרך-כלל. חתונתם של אורי פל וקרן אבנעים היתה אמורה להתקיים ב-5 ביוני, יום חמישי. שעות קשות וארוכות של מתח עברו על בני המשפחה עד שנודע להם בבוקר המחרת מדוע לא הגיע החתן. אורי פל, הוריו ושני חברים שהיו ברכב נהרגו בתאונת דרכים בדרך אל החתונה. בליל שבת שודר סרט הווידיאו, וביום ראשון פורסמו תמונות הסטילס בעמוד האמצע של "ידיעות אחרונות". תמונות החתונה, שתיעדו את הכלה המחכה בשמלה הלבנה ואת החופה המיותמת, חשפו בפני הציבור את הרגעים הקשים והפרטיים ביותר של המשפחה. אלה היו תמונות קשות לצפייה, מפני שבזמן שידורן כבר היה ידוע לצופים שהכלה בתמונה ממתינה לאנשים שאינם בחיים.

ההצצה הגסה והבוטה אל מה שהיה אמור להיות אירוע פרטי והפך בעל-כורחו לאירוע חדשותי עוררה תחושה של חוסר נוחות. התחושה הזו גברה כשהסתבר שהכלה כלל לא ידעה על הפרסום בכלי התקשורת. "האירועים היו כל-כך קשים", אומרת קרן אבנעים, "שבאותו זמן לא יכולתי אפילו לכעוס או להתעצבן. היו כל מיני מצלמות סביבי, ובכלל לא ידעתי מה קורה. התמונות של החתונה שלי פורסמו בתקשורת, ואת ההודעה על מציאת הגופות שמעתי ברדיו. זה היה מאוד קשה. לא הייתי רוצה שיפרסמו את סרט החתונה. צלם החתונה שלנו מסר את הסרט לטלוויזיה, ואותי לא שאלו בכלל. הוא טען אחר-כך שזה יצא משליטתו. הוא בא לבקר אותי שבוע אחרי. אמרתי לו שזה מאוד הכאיב לי, והיו לו דמעות בעיניים. לא כעסתי עליו, רק הרגשתי חסרת אונים".

הצלם שנשכר לתעד את החתונה בווידיאו וסטילס הוא יורם כהן, תושב עפרה, העוסק בצילום אירועים בדרך-כלל ועובד מדי פעם גם עם צלמי העיתונות. כהן טוען שקיבל אישור לפרסום התמונות ממאיר אבנעים, דודה של קרן. "התנאי היחיד שלו היה שזה ישודר ביום חול. זה היה חשוב להם. רק בדיעבד נודע לי שקרן לא ידעה על שידור הקלטת, ואני פניתי אליה ובאתי אליה הביתה. אמרתי לה שאם הייתי חושב שזה יפגע בה, לא הייתי נותן את זה. האם יעלה על הדעת שהפגיעה בזכות הציבור לדעת עולה על הפגיעה בקרן?".

בדיוק בדילמה הזאת שבין זכות הציבור לדעת ובין זכותו של אדם לפרטיות דן תקנון האתיקה של העיתונאים בסעיף ב': "בקבלת החלטה בעניין פרסום שם, צילום או פרטים מזהים אחרים של אדם שנספה או שנפגע באופן חמור במלחמה, בתאונה או באסון אחר, יתחשבו העיתון והעיתונאי בבקשת בני משפחת הקורבן שלא ליתן פרסום לפרטים אלה, וישקלוה כנגד העניין הציבורי בפרסומם. הפרסום יהיה באופן, במידה וברגישות הראויים".

מאיר אבנעים, מי שלטענת יורם כהן נתן את האישור לפרסום, מציג גרסה קצת שונה למושג "הסכמת המשפחה": "הצלם ואנשי 'ידיעות אחרונות' לא הפסיקו ללחוץ עלי. בערב החתונה הצלם הזמין מונית ושלח את התמונות לעיתונות. הרמתי לו טלפון שעה לאחר שהמונית יצאה ואמרתי לו שיעצור אותה מיד. מאז הם לא הפסיקו להתקשר, עד כניסת השבת למחרת. אמרתי להם עשרות פעמים – אנחנו באמצע טרגדיה, תורידו את הלחץ, אבל זה פשוט לא נפסק. בסופו של דבר, חמש דקות אחרי ההלוויה, בשיא החולשה, אמרתי לו – תעשה מה שאתה רוצה. הוא סיפר לי כל מיני סיפורים, שהוא היה חבר של אורי (אורי פל ז"ל; ע"ב) ושהתפלל איתו באותו בית-כנסת. לא יכולתי יותר, הלחץ עלי היה כבד מדי".

אלי הרשקוביץ מזום 77, סוכנות צילום העובדת עבור "ידיעות אחרונות" בירושלים ומי שיצר את הקשר עם יורם כהן, שהוא מכר ותיק שלו, לא חושב שבפרסום התמונות היה פגם אתי. לטענתו, ההסכמה מהמשפחה התקבלה בלילה שבין חמישי לשישי, לפני שנודע מה עלה בגורלם של החתן, הוריו ושני החברים. "הם נתנו הסכמה, אבל התנו את זה בכך שהתמונות לא תפורסמנה ביום שישי. ברגע שנודע להם על האסון והבינו שהם כבר מתים, הם לא התעסקו עם התמונות. הם לא פנו לאיש כדי לבקש למנוע את הפרסום".

יש לך הרהורי חרטה בפרשה הזאת?
אין לי הרהורי חרטה. יכול להיות ששיקולי המערכת היו צריכים להיות שונים והיינו צריכים לפנות פעם שנייה ולבקש רשות אחרי שנודע מה קרה. זה סימן-השאלה היחיד שיש לי.

איור: דניאלה לונדון

פרופ' עמוס שפירא, ממלא-מקום נשיא מועצת העיתונות: "אם צלם מוזמן לשמחה פרטית וקרה שאותה שמחה הפכה לאירוע בעל חשיבות ציבורית, יש, לדעתי, זכות לפרסם את התמונות. אם, לעומת זאת, קרה משהו לא צפוי במישור הפרטי, למשל תאונת דרכים, אני חושב שמבחינה אתית אין מקום לתת את התמונות לפרסום. אם המשפחה מסכימה, מובן שאין מניעה לפרסם את התמונות בכל מקרה, אלא שזו צריכה להיות הסכמה נורמלית ותקפה, ולא כזו שניתנה תחת לחץ".

שאלת הלגיטימיות של שידור סרט החתונה לא היתה יכולה להתעורר לפני עשרים שנה. אז, כמובן, תיעוד אירועים בזמן אמת על-ידי מי שנקלע למקום היה הרבה פחות שכיח, אך נראה כי השינוי אינו רק טכנולוגי. השינוי המהותי התרחש בסימון הגבול בין מה שמוגדר אישי, פרטי וחסוי ובין מה שמוגדר כבעל עניין לציבור. את הקו הדק הזה מותיר תקנון האתיקה לשיקול דעתו של העיתונאי, שיקול דעת שאינו מתיישב באופן טבעי עם רגשות משפחה שהיתה מעורבת בטרגדיה.

הדפים המצהיבים של גליון "מעריב" מה-22.4.77 הם עדות טובה לדרך הארוכה שעשתה העיתונות בעבודתה בסיקור אסונות ומשפחות שכולות. "לפני ההמראה נתגלתה במסוק תקלה – ותוקנה", כך נכתב בכותרת הראשית שבישרה על אסון הנ"ד. ב-10.4.77, יומיים לפני הופעת הכותרת, התרסק בבקעת הירדן מסוק יסעור, וכל החיילים ואנשי הצוות, 54 במספר, נהרגו. זה היה האסון הכבד ביותר שידע חיל האוויר עד אז, והוא נותר כזה עד אסון המסוקים בפברואר השנה.

בעמוד הראשון של אותו גיליון הופיעה תמונה גדולה של שבר המסוק מרחוק. בחלק התחתון של העמוד הופיעה תמונתו של מפקד המסוק, סרן משה ויטנר. שני עמודים נוספים הוקדשו לסיקור האסון בעמודי החדשות, ובהם הופיעו, בין השאר, רשימת שמות הנופלים על-פי סדר הדרגות, ותמונתו של יו"ר ועדת החקירה. במוסף היומי "מעריב היום" הוקדשו לסיקור האסון שלושה עמודים נוספים. אף מלה באותו גיליון לא הוקדשה לסיפורם האישי של ההרוגים, ופניהם, מלבד פניו של הטייס, נותרו אלמוניות. שאר עמודי העיתון עסקו בחדשות האחרונות של היום, כמו חגיגות העשור לשחרור ירושלים. למחרת כבר עסקה הכותרת הראשית בהצהרה של נשיא ארה"ב, ג'ימי קרטר, בעניין ישראל.

התמונות שהגיעו מאסון המסוקים מעל שאר-יישוב ב-4 בפברואר השנה טריות הרבה יותר בזיכרון, ומן הסתם יישארו שם עוד זמן רב. הדיווח הראשון הגיע זמן קצר לאחר ההתרסקות, במבזקים מיוחדים של שני הערוצים. מיד אחר-כך החלו לזרום התמונות בשידור חי, והן לא פסקו במשך שבוע. בגליון "מעריב" של יום המחרת זעקה כותרת ענק: "המדינה בוכה: 73 חיילים נהרגו באסון הנורא". בכותרת הגג נכתב: "שני יסעורים התנגשו: המשפחות המתינו כל הלילה לבשורת האיוב". לא פחות מעשרים עמודים של אותו גיליון עסקו באופן בלעדי בסיקור האסון, ורק ארבעת העמודים האחרונים הוקדשו לידיעות ספורות שעסקו בחדשות האחרות. גליון המחרת הגדיל לעשות עוד יותר: העמוד הראשון הפך לקיר זיכרון ובו הופיעו תמונותיהם של כל הנופלים תחת הכותרת "מיטב בנינו". 33 עמודי חדשות הוקדשו לסיפוריהם האישיים של כל הנופלים, ומוסף "מעריב היום" הוקדש אף הוא בלעדית לאסון. תחושת האבל לא פחתה אף ביום השלישי: עמודי החדשות עדיין עסקו בידיעות על האסון ובסיקור ההלוויות שעוד נותרו, ומוסף השבת הוגדר כ"גיליון מיוחד" ועסק באסון באופן בלעדי.

השינויים מרחיקי הלכת שעברו כלי התקשורת בשנים האחרונות, ובמקביל ריבוי האסונות הכבדים שידעה ישראל, זימנו לצרכן התקשורת המקומי גיבור מסוג חדש – האדם הפרטי, עד לפני רגע אלמוני שאין בו כל עניין תקשורתי, שנקלע למרכזה של טרגדיה נוראה ואיבד את בן משפחתו או את חברו הקרוב. המשפחות השכולות, במרבית המקרים כאלו שבנן נהרג בצבא או בפיגוע טרור, הן כעת העומדות במוקד ההתעניינות, וסיפורן האישי הוא הסיפור החדשותי. כל פרט מחייהן, אישי ככל שיהיה, שהיה שמור עד אתמול במגירות הבית, נפרש על עמודי ענק של עיתון המחרת.

לדעת דוד לביא, כתב "מעריב", שמעיד על עצמו כי בתוקף תפקידו היה בכמאתיים הלוויות ובתי אבלים, השינוי ביחס התקשורת אל המשפחות השכולות החל בימי העיתון "חדשות": "ב'חדשות' הבינו שהפן האנושי הוא הרבה יותר מעניין וחייבים לתת לפחות מסגרת על האדם שנהרג. זה התחיל מחללי צה"ל ועבר אחר-כך לכל דבר – גם תאונות דרכים ומקרים של השתלת כליה. אני זוכר שבתקופה של 'חדשות' אנסו אותנו להביא פרטים ביוגרפיים על האדם ולא להסתפק בפרטים שמסר דובר צה"ל. החללים הפכו להיות בני-אדם, דבר שהיה קיים הרבה פחות לפני כן".

ברור, עם זאת, כי השינוי הדרמטי בסיקור המשפחות השכולות התחולל לאחר כניסתו של ערוץ 2 והקמתה של חברת החדשות. השידורים הישירים הבלתי פוסקים מאזורי האסון ואחר-כך מבתי המשפחות שינו את כללי המשחק. ההגעה המיידית אל בתי המשפחות היתה עד אז בעיקר נחלתם של כתבי השטח של העיתונות הכתובה. כשהחלה לפעול חברת החדשות, החלו כתבי הטלוויזיה לעבוד כמו כתבי העיתונים, והעיתונים מצדם עשו כל מאמץ להדביק את התמונות הדרמטיות ששודרו בטלוויזיה שעות לפני הופעת הגיליון.

לביא: "הסיקור בטלוויזיה חושף את הטכניקה העיתונאית. התקשורת האלקטרונית התחילה לעשות את מה שכתבי העיתונים עושים כבר שנים, אבל עד אז אף אחד לא היה מודע למה שעשה כתב העיתון כדי להביא את האינפורמציה שהתפרסמה. כתבי העיתונים, בשל אילוצי הדד-ליין, ריאיינו לא פעם את בני המשפחה זמן קצר לאחר שנודע להם על האסון. פתאום התחילו להתייחס לזה והופיעו כתבות על איך רפי רשף פנה ללאה רבין להתראיין עוד לפני ההלוויה של בעלה".

הראיון שנתנה לאה רבין בבוקר ההלוויה של בעלה נחשב בעיני רבים לציון דרך בכללי "המותר והאסור" בסיקור משפחות הנמצאות באבל. הראיון הזה עורר תדהמה אצל עיתונאים רבים, ולא בשל הופעתה של לאה רבין, אלא בשל ההעזה של רפי רשף לפנות אליה בבקשה להתראיין עוד לפני שנערכה ההלוויה. רשף מסרב היום להתייחס לראיון. אריה גולן, מגיש יומני הבוקר בקול-ישראל: "אנחנו בכלל לא פנינו אליה, ואז התבטאתי על כך בתדהמה. לא העליתי על דעתי שהיא תדבר איתנו ביום שבו קוברים את בעלה. רפי רשף העז וקיבל ראיון בלעדי. לא נדהמתי מפני שחשבתי שזה לא בסדר לפנות אליה, זה לגמרי לגיטימי בעיני, כעסתי על עצמי שלא אני חשבתי על זה ועשיתי את המהפך. זה היה ראיון מאוד מכובד ובהחלט במקום. מאז באמת השתנו הדברים, ואנחנו מראיינים הורים שכולים ממש זמן קצר לאחר האסון. זה דבר מאוד קשה שלא הייתי צריך להתמודד איתו בעבר, אבל הוא לגמרי לגיטימי בעיני, אם המשפחה מסכימה לכך".

"אם המשפחה מסכימה לכך" – זהו כנראה הכלל היחיד המוסכם כעת בין כלי התקשורת בעבודתם בזמן אסונות, והמקרה של משפחת אבנעים מוכיח כי גם כלל זה יכול להיות גמיש. מלבד זאת, לא נותרו כללים בלתי כתובים המנחים את פעולתם של הכתבים, ואין בקשה שנחשבת לא לגיטימית או בלתי מתחשבת כלפי המשפחות האבלות. מותר להגיע לבית המשפחה מיד לאחר היוודע האסון, מותר להזמין את האב השכול לדבר באולפן, מותר להתקשר למשפחה כדי לשאול "מיהו ישראלי" לדעתן, מותר לבקש מהן לבחור שיר, מותר גם לבקש בלעדיות.

איתן הבר, מי שסיקר מאות משפחות שכולות בשנים שבהן היה כתב צבאי, מתקומם נגד המצב הזה: "בשנים האחרונות יש חשיפה עצומה של ההורים. באסון המסוקים זה הגיע לידי כך שהורה שלא דיבר על ילדו, כאילו חילל את זכר בנו. ההורים רואים בכך מילוי של חובה לאומית כמעט. שינוי נוסף הוא צילומי המשפחות בטלוויזיה ממש בדקות שאחרי, כפי שקרה עם הורי הילדות מבית-שמש. זו תופעה מבחילה, חלאתית. אפילו אם המשפחה מסכימה לשידור, לא צריך לשדר את זה. למשפחות ברגעים כאלו אין שום שיקול דעת לקבל החלטה כזאת. גם בזמן שאני סיקרתי את התחום הצבאי היתה חדירה לפרטיות, אבל היום זו חדירה מתועדת. אנחנו רואים אותה בהתרחשותה. כשהייתי בא למשפחה בבוקר, כשהאבא בפיג'מה והאמא בחלוק צורחים ודופקים על הרהיטים, אין ספק שזו חדירה לפרטיות ברגעים הכי נוראים שלהם, אבל אני הייתי לבד, ואף אחד מלבדי לא ראה את זה. היום רואה את זה כל העולם".

יש בני משפחה שמסכימים להגיע לאולפן הטלוויזיה כדי לתת ראיון.
אני לא מבין את התופעה הזאת. אני רואה אנשים שמתראיינים ב"ערב חדש" לפעמים עוד לפני הלוויה, ואני לא מבין את זה. הופעה כזאת צורמת לי מאוד, גם אם המשפחות רוצות את זה. זה חוסר טאקט לפנות למשפחה במצב כזה. אם המשפחה מסכימה זה עניין שלה, לדעתי זה נורא.

כתבי השטח של כל כלי התקשורת מגיעים אל בתי המשפחות זמן קצר לאחר קבלת ההודעה. העיתונאים מתאספים בבית המשפחה פעמים רבות, במקביל להגעתם של השכנים והחברים הקרובים. המשימה הראשונה שלהם היא לקבל מבני המשפחה כמה מלים על מי שמת. כתבי העיתונים חייבים גם להשיג תמונה שמצולמת במקום ונשלחת למערכת. "תביא בוקסה ורפרודוקציה" הוא המשפט המסכם את מה שצריך הכתב להשיג. משימת הסיקור הראשון יוצרת מפגש בלתי אפשרי בין משפחה, שלפני שעות מעטות חרב עליה עולמה, לבין מי שבא לעשות את מלאכת יומו, ובשל לחץ הזמנים צריך להשיג את מבוקשו כמה שיותר מהר ולחזור למערכת. במצב עניינים כזה, הגבול בין בקשה עיתונאית לגיטימית ובין חדירה גסה לפרטיותם של אנשים אינו ברור, ותלוי מאוד באופי המשפחה שאליה הגיע הכתב. לאנשים הקרובים המקיפים את בני המשפחה, כך מספרים הכתבים המרבים במשימות מסוג זה, יש נטייה להגן על בני המשפחה מפני העיתונאים ולמנוע את הגישה אל ההורים. דוד לביא: "ידוע בין כתבי השטח שזה מחסום שצריך לעבור אותו. צריך להגיע למשפחה עצמה, וכתב מיומן יודע איך לעשות את זה. אפשר לאתר את האמא או האבא לפי שפת הגוף. אני פונה ישר למשפחה עצמה ולא לאיזה שכן מבויש, אני מאמין שזה יותר נכון, מפני שרק כך ניתן להשיג את הפרטים המדויקים על מי שנהרג. למשפחות יש רגישות עצומה לדיוק בפרטים הביוגרפיים". כתבים אחרים מעדיפים לנהוג דווקא בשיטה הפוכה. דורית גבאי, כתבת "מעריב", שסיקרה בעבר את אזור תל-אביב: "אני פונה בהתחלה למעגל הרחב. אני מתנצלת תמיד ואומרת שאנחנו מעוניינים לכתוב לזכרו. אני בודקת את מוכנות המשפחה דרך חברים ולא נכנסת ישר למעגל המשפחתי. נראה לי שאם דלת הבית פתוחה בגלל שכול, עיתונאי לא צריך לנצל את זה ולהיכנס פנימה".

לעומת ההסתייגות שמגלים פעמים רבות האנשים הקרובים, מפתיע להיווכח במידת שיתוף הפעולה שמגלים בני המשפחה עצמם עם התקשורת. בסופו של דבר, אומרים כל הכתבים, כמעט אין משפחה שאומרת לאו מוחלט לסיקור התקשורתי. באסון המסוקים, למשל, היתה רק משפחה אחת מכל 73 המשפחות, משפחתו של הטייס אבישי לוי, שסירבה לדבר עם הכתבים. לדעת דורית גבאי, זה חלק משינוי חברתי: "התקשורת השתנתה מאוד והאזרחים הרבה יותר חשופים. אתה רואה בטלוויזיה איך עובדים העיתונאים, ואז כשלמישהו קורה אסון יש לו מוכנות גבוהה יותר להתראיין. ביקרתי עד היום בבתים של 53 משפחות שכולות, ומתוכן רק משפחה אחת סירבה להתראיין. ייתכן גם שההסכמה לשתף פעולה נובעת מהטריות של ההלם. באסון המסוקים הגעתי בארבע בבוקר למשפחה הראשונה וריאיינתי אותה עד שש בבוקר. כשהגעתי שוב למחרת, הם כבר סירבו לדבר".

חן קוטס, כתבת "מעריב", שמרבה לכתוב על נושא השכול עבור מוסף "סופשבוע": "יש היום רצון מצד המשפחות שיכתבו על יקירן. הם רואים בזאת דרך להנצחה, במיוחד כשמדובר במוסף. משפחה היום יכולה לשאול אותי,כמה עמודים זה יהיה? פעם לא היו שואלים שאלות כאלו, כי לא היתה מודעות".

דוד לביא: "זה שכיח מאוד שבהתחלה בני המשפחה אומרים, 'אנחנו רוצים לדבר'. זה ניסיון לבטא את עוצמת הכאב, ולכן שווה להתעקש ולהפעיל לחץ. אנשים מנסים להגיד, 'הכאב שלי הוא עצום ואיני מסוגל לדבר', וצריך לדעת לפרש את זה בצורה הנכונה. לאבל יש שפה משלו. ב-95% מהמקרים בסוף הראיון הם מעוניינים לשמור איתך על קשר, כי נוצרת קרבה גדולה במהלך השיחה. אתה בא ומדבר איתם על היקיר שלהם, ולא סתם מנחם, זה מביא לאיזשהו סוג של פורקן פסיכולוגי".

מה חושבים בני המשפחות על עבודתם של העיתונאים בתוך ביתם? מפתיע לגלות את יכולתם לשחזר לפרטי פרטים את ההתרחשויות ואת הפניות שקיבלו מכלי התקשורת, גם חודשים לאחר האסון. אם בעיני השכנים נראים העיתונאים כחבורה אחת של מטרידנים שיש להרחיקם, בזכרון בני המשפחה נחרתים העיתונאים כמעט אחד לאחד, בשמותיהם ובדברים שאמרו. הם זוכרים היטב את אלה שפנו אליהם בנימוס והצליחו לדבר אל לבם, וגם את אלה שלחצו והתנהגו, לתחושתם, בצורה פוגעת וחודרנית.

אלי בן-שם, אביו של קובי בן-שם ז"ל, שנהרג באסון המסוקים, התראיין לטלוויזיה עוד לפני הלוויית בנו והרבה להופיע בכל כלי התקשורת בימים שאחרי. "הרצון להופיע בתקשורת הוא מאוד אישי. לי זה לא הפריע בכלל. הבן שלי היה ביחידת מודיעין ושירת בלבנון, והיה לי רצון שישמעו עליו ועל כל החברים שלו ששירתו ביחידות מובחרות. רציתי שיזכרו אותם ויידעו מי הם היו, והעיתונות היא חלק מהעניין. היו עיתונאים שהתנהגו אלינו בצורה מזעזעת, מצד שני היו גם עיתונאים שנהגו בנו ברגישות רבה, כמו סימה קדמון וניצה רימון, וגם אלון בן-דוד מערוץ 1. אני יודע שהיו משפחות שהפריע להן שהכתבים הגיעו זמן קצר לאחר שקיבלו את ההודעה. אני חושב שצריך להתקשר לפני כן ולבקש רשות. צריך ללכת על קצה האצבעות בנושא השכול, כי הפיוזים של המשפחות האלו קצרים מאוד".

תמר זביצקי, אמה של חגית זביצקי, אחת משתי הצעירות שנרצחו בוואדי קלט באפריל, מתקשה לסלוח על הדרך שבה נודע להם כי בתם נרצחה. זמן קצר לאחר גילוי הגופות החלו השידורים הישירים ממקום הרצח. אביה של חגית, כמו אנשים רבים אחרים בכפר-אדומים הסמוך לוואדי קלט, ניגש לראות מה קרה, ותוך זמן קצר הופיע תמונתו בערוץ 2 מלווה בקציני המשטרה. "נעשה לנו עוול גדול", היא אומרת. "כל עם ישראל ראה את בעלי באזור האסון, ואנחנו עוד לא ידענו. מיד אחר-כך החלו עשרות טלפונים. רק בעשר בליל אותו יום זיהה בני את הגופה וידענו שזאת היא באופן ודאי.

"אחר-כך כבר נהגו בנו בזהירות רבה, מתוך חשש לפגוע בנו. נתקלתי בנימוס רב מצד הכתבים. עם זאת, ממה שקראתי בעיתונים ראיתי הרבה אי-דיוקים בפרטים הקשורים אלינו. בכיתובי התמונות נעשו הרבה שגיאות. למשל, באחת מהן בילבלו ביני לבין האם השנייה, וטעויות נוספות. למרות זאת, אני חושבת שיש בהחלט מקום לסקר סוג כזה של אירוע. סוג כזה של סיקור מאפשר לתת את הדעת על הדרך שבה הממשלה צריכה לנהוג ועל המצב שבו אנו חיים".

יפעת קסטיאל, אחותה התאומה של ליאת קסטיאל, הצעירה השנייה שנרצחה בוואדי קלט, שומרת בלבה כעס רב על התנהגותם של אחדים מהעיתונאים שכתבו על הפרשה. "אנחנו הרגשנו שזה אסון פרטי שלנו, והיו הרבה אנשי תקשורת שנידנדו ואפילו אמרו, 'אני לא הולך מפה עד שאת לא נותנת לי תמונה'. אני זוכרת במיוחד את מה שקרה עם כתבת של 'ידיעות אחרונות'. היא הגיעה אלינו לעשות כתבה, ויומיים אחר-כך הופיעה שוב והכריזה שהיא הגיעה רק כדי לנחם אבלים ולהשתתף בצער המשפחה. פתאום היא הוציא עט ונייר והתחילה לכתוב. זמן קצר אחר-כך הופיע פתאום, כאילו במקרה, גם צלם. היא הציגה את זה כניחום אבלים ובעצם זה לא היה. הצביעות שלה הגעילה אותי. לפני שהיא הלכה היא אמרה, 'אני רוצה שמשפט הפתיחה יהיה שלך – מה יש לך להגיד לליאת?'. היא חזרה על זה. זה היה כמו להוריד עלי פטיש חמש קילו. לא רציתי להגיד לה כלום. היה דבר נוסף שהכניס אותי ממש לשוק. בזמן שהיא היתה אצלנו הגיעה חן קוטס, שליוותה אותנו עוד לפני כן, כדי לקחת תמונות שהבטחתי לה. העיתונאית השנייה זינקה אל החדר והן התחילו לריב על התמונות. בכלל לא ידעתי שחן היא מ'מעריב', פשוט הרגשתי בנוח במהלך השיחה איתה. הייתי פשוט בהלם. זה נגד את כל האווירה בבית. לא אכפת לי מהתחרות בין העיתונאים, זה עניין שלהם, ולא עושים את זה בבית אבלים".

יהודית יחזקאלי, כתבת "ידיעות אחרונות", שמרבה לסקר משפחות שכולות וכתבה בעיתונה גם על משפחת קסטיאל, מספרת: "אחותה התאומה של אחת הנערות היתה מאוד עוינת וקשה כלפינו. היא הסכימה להתראיין ל'מעריב', ועלי היא פרקה את כל הזעם. היה שם ריב נוראי והיא קיללה. אין לי טינה כלפיה, זה הרבה פעמים חלק מעניין".

חן קוטס: "אני ממש רעדתי באותה סצינה. הכתבים האזוריים נתקלים לא פעם במקרים האלה. אלו דברים שאסור שיקרו, והם קורים בגלל התחרות. התחרות והאגרסיביות חדרו גם אל בתי המשפחות השכולות. פעם המשפחות השכולות היו תחום קדוש, והיום הן כבר לא. התחרות בפירוש נמצאת גם שם".

"אני זוכרת איך התנהג כל עיתונאי באופן אישי", אומרת יפעת קסטיאל, "אבל הרושם הכללי שנוצר אצלי הוא שהטלוויזיה, והעיתונות בכלל, מאוד מפריזה בפרטים כדי לגעת ללבם של האנשים ולסחוט דמעה מהקהל".

לאמירה הזאת מסכימה גם יהודית יחזקאלי, שכמעט גרמה למשפחת קסטיאל לשלוח מכתב תלונה לעורך "ידיעות אחרונות" (המכתב נכתב, אך לא נשלח בסופו של דבר): "התקשורת הפכה יותר מציצנית ופולשת והיא גם יותר אישית. יש דגש רב על הפרט ועל הסיפור שלו. פעם בעמוד הראשון היו פוליטיקאים. בשנים האחרונות משהו השתנה – מתייחסים בהגדלה ובמיקוד לאזרח הקטן. הוא הפך להיות חשוב".

התבוננות בדפי הגיליון משנת 77' אכן מוכיחה את האבחנה הזו. באסון הנ"ד נכתב הרבה יותר על המסוק מאשר על האנשים שנהרגו בו. דפי העיתונים של 97' מקדשים את "האדם הקטן" ואת סיפור החיים האישי והמיוחד שלו. עיתונות כזו עושה, אולי, צדק חברתי גדול יותר בכך שהיא רואה חשיבות שווה למותו של נער בן 21 שרק חלם להשתחרר ולטייל במזרח ולמותו של איש ציבור מכובד, אבל היא עושה גם דברים נוספים: היא גורמת להפעלת לחץ גדול מאוד על המשפחות השכולות בזמן האסון ואחריו, ומזמינה חציה של קווים אדומים בתחום צנעת הפרט, כפי שאירע באסון של משפחות פל ואבנעים.

אפשר היה, אולי, להקל במקצת על המצב לו היו העיתונים מגיעים להסדר שלא להתחרות ביניהם על צילומי הקורבנות.

ענת באלינט היא סטודנטית לפסיכולוגיה ולתולדות האמנות ועיתונאית

גיליון 10, אוגוסט 1997