סוללת כיפת-ברזל (צילום: דובר צה"ל; רישיון CC BY-NC-SA 2.0)
חרוזים צבעוניים
"רה"מ: 'צריך מסים לרכישת עוד מערכות כיפת-ברזל'", מצטטת הכותרת שמתנוססת הבוקר בראש עמ' 5 של "ישראל היום", עיתון הבית של ראש הממשלה. תחתיה מדווחים שלמה צזנה וזאב קליין על דברי נתניהו בישיבת הממשלה אתמול, על כיפת-ברזל, מחיר הדלק ומסים אחרים. דיווחים דומים מתפרסמים בבולטות פחותה גם ב"מעריב" וב"הארץ". לצד הידיעה של "ישראל היום" מתפרסם מאמר פרשנות מאת דרור אידר, המקשר בין התקשורת הישראלית השמאלנית, המחאה החברתית, המשא-ומתן עם הפלסטינים והכותרות בגנות נתניהו.
הנה עוד כותרת בגנות נתניהו: "כך גויסה כיפת-ברזל להצדיק מסים". הכותרת מופיעה בראש שער "ידיעות אחרונות", ומפנה את הקורא לעמ' 6, שם מסבירים אלכס פישמן וגדעון עשת כי בניגוד לדברי נתניהו, רוב המימון לכיפת-ברזל מגיע ממקור אחר. "נכון", כותב פישמן, "כיפת-ברזל היא פרויקט עתיר ממון. אבל חלק גדול מן הפרויקט הזה ממומן דווקא על-ידי משלם המסים האמריקאי. רק לאחרונה הודיע שוב הממשל האמריקאי כי בכוונתו להגיש לקונגרס בקשה לתוספת תקציב – ומדובר במאות מיליוני דולרים – למימון עוד סוללות כיפת-ברזל".
לפי פישמן, הטענה כי יש צורך לשמור על רמת מסים גבוהה בשל ההצטיידות בסוללות נוספות של כיפת-ברזל היא "דמגוגיה". "לפי תפיסת עולמו של ראש הממשלה", הוא כותב, "אנחנו הרי ציבור של ילדים אינפנטיליים שצריך לדבר איתם בחרוזים צבעוניים". אגב, הכותרת בראש עמוד העיתון שבו כותב פישמן קוראת "דמגוגיה מברזל", ומודפסת בגופן אדום.
סכום מגוחך
בכפולה הפותחת של "כלכליסט" נמשך גם הבוקר המעקב הצמוד אחר פערי השכר בין עובדים בכירים לזוטרים. אחת הדוגמאות שמביאה קרן צוריאל-הררי לפערים הללו היא זו של אלי אלעזרא, יו"ר קבוצת האחזקות אלעזרא. "מצבה הכספי המורכב של קבוצת האחזקות אלעזרא גרם ליו"ר אלי אלעזרא לוותר על שכר ומענקים ב-2011-2010", נכתב בכותרת המשנה. "אז איך בכל זאת הוא נהנה מעלות שכר שנתית של 2.89 מיליון שקל? ככה זה כשבמקביל הוא מושך שכר מכל אחת מהחברות-הבנות שבהן הוא מחזיק במשרה". לפי חישוב "כלכליסט", עלות שכרו של אלעזרא בשנת 2011 הסתכמה ב-241 אלף שקל בחודש, פי 22 מעלות השכר החודשי הממוצעת של עובדי הקבוצה.
יהודה שרוני מדווח במוסף "עסקים" של "מעריב" כי איל הנדל"ן אליעזר פישמן יוצא נגד טבלאות שכר הבכירים המתפרסמות בעיתונות הכלכלית. "כותבים כל-כך הרבה שטויות. המספרים לא אומרים שום דבר", אומר פישמן. שרוני מסביר כי לדברי פישמן, "מה שמכונה 'משכורת' בפרסומים השונים כולל רכיבים לא רלבנטיים רבים, כך שתמונת המצב שעולה מהם מעוותת". פישמן נותן דוגמה: "אם עובד שלי פורש ומקבל פיצויים ומענק הסתגלות, רושמים לו שכר של 4 מיליון שקל, אף שמדובר בהפרשות מתחילת העבודה שלו".
פישמן גם נותן דוגמה אישית: לפי שרוני, עלות השכר של פישמן ב-2011, שהסתכמה ב-6.7 מיליון שקל, היתה אמורה להיות גבוהה יותר, אך הוא החליט לוותר על הבונוס. "מכיוון שהם הציעו לי סכום מגוחך, אמרתי, 'תודה, אני לא מעוניין', וויתרתי על הכל", אומר פישמן ל"מעריב". "אני חושב שגם לבעלי שליטה שעובדים קשה, מפתחים את העסק ומשקיעים ממרצם מגיע תגמול וגם בונוסים. אני עובד בשביל כל בעלי המניות". בדיווח של "מעריב" לא מוזכר כי פישמן הוא בעל השליטה בעיתון "גלובס".
במוסף "השוק" של "גלובס" הוקדשה אתמול כפולת עמודים לסיכום שכר המנהלים הבכירים בשנה החולפת. "100 מנהלים לקחו שכר של 800 מיליון שקל", נכתב לצד טבלה של 100 בעלי השכר הגבוה ביותר ב-2011. את המקום הראשון והשני תופסים אלון שלנק ואלי אלרואי, יושבי-ראש של חברות-בת מקבוצת קרדן, עם עלות שכר שנתית של 28.7 ו-28.4 מיליון שקל בהתאמה. אביב לוי ציין בדיווח שלצד הטבלה כי קרדן רשמה בשנה החולפת הפסד של 725 מיליון שקל. אליעזר פישמן הגיע למקום ה-52 בטבלה, עם עלות שכר של כ-6.7 מיליון שקל, בדיוק כפי שנמסר ב"מעריב". בטבלה מופיע נתון נוסף, שלא הוזכר ב"מעריב": תשואת המניה בחברה של פישמן בחמש השנים האחרונות: 38%-.
"על כך שמנהלי החברות הציבוריות בישראל הם תאבי בצע וחסרי בושה מינימלית, כבר אין מה להכביר מלים", כותבת מירב ארלוזורוב במדור הדעות של "דה-מרקר". ארלוזורוב טוענת במאמרה כי המלצותיה של ועדת נאמן להגבלת שכר הבכירים הן "בבחינת בלון ניסוי לשנתיים" ומעריכה כי בעוד שנתיים, אם שכר הבכירים ימשיך לעלות ללא קשר למשתנים הרלבנטיים, תפעל הכנסת לקידום חקיקה שתגביל באופן ישיר את שכרם. אם כך יקרה, כדאי לקחת בחשבון לא רק את היחס בין שכר הבכיר לשכר המנקה, כפי שכבר הוצע, אלא גם את השכר עוקף הדיבידנד שמושכים לעצמם בעלי שליטה כמו, לדוגמה, אליעזר פישמן.
פעמיים זקן
הכותרת הראשית של "מעריב" הבוקר שאובה מראיון עם שולה זקן שקיימה שרי מקובר-בליקוב, ויתפרסם במלואו ביום שישי הקרוב. "אם עשינו משהו לא תקין, זה היה בתמימות", אמרה זקן למקובר-בליקוב "בראיון ראשון מאז ההרשעה".
בשער "ידיעות אחרונות" ציטוט אחר מפי זקן, השאוב מראיון שקיימה עם אמירה לם, שיתפרסם במלואו ביום שישי הקרוב. "לעולם לא אלשין", אמרה זקן ללם, בראיון שהתקיים "לראשונה מאז שהורשעה".
בעמודי הפנים של העיתונים תמצית מהראיונות עם זקן. "גם לך היו מחשבות אובדניות?", שאלה לם את זקן, וזו השיבה: "כל יום שלחו פסיכולוגית לדבר איתי ולשאול אם יש לי מחשבות אובדניות. ביום השלישי ביקשתי ממנה לא להגיע יותר, מפני שרק בשיחות איתה קיבלתי את תחושת ההתאבדות. [...] על התאבדות לא חשבתי לאורך כל הדרך".
הכותרת לידיעה ב"מעריב" קוראת: "אחרי שבוע במעצר הבנתי למה אנשים מתאבדים". על-פי "מעריב", אותה זקן ממש אמרה למקובר-בליקוב: "הייתי במעצר שבעה ימים ורק לאחר מכן הבנתי למה אנשים מתאבדים אחרי חקירות. בחדר המעצרים אדם מאבד צלם אנוש".
למי תאמינו?
הכותרת הראשית של "ישראל היום" ("ועכשיו, לנשיאות") מוקדשת להחלטת תנועת האחים-המוסלמים במצרים להציג מועמד מטעמה לנשיאות המדינה, חירת א-שאטר, בניגוד להבטחה המפורשת שנתנה לאחר הבחירות לפרלמנט. "סיבה לדאגה למצרים, לנו ולמזרח-התיכון כולו", מובהר בכותרת המשנה לראשית.
בועז ביסמוט מדווח על/מפרשן את ההחלטה בעמ' 9 של העיתון. "האחים-המוסלמים מרגישים היום חזקים דיים כדי לצאת למערכה גלויה נגד הצבא", כותב ביסמוט. "[...] העולם ראה את המיליון שירדו לרחוב. את 84 המיליונים האחרים, לעומת זאת, לא ראינו, ורובם – כך ראינו בבחירות לפרלמנט – לא חוששים כמונו מההשתלטות הצפויה של האחים על כל מוקדי הכוח". בתוך כך מלגלג ביסמוט על "הניו-יורק טיימס", שביקש להרגיע את קוראיו.
תאומו הרוחני של "הניו-יורק טיימס" בישראל, הלוא הוא עיתון "הארץ", מפרסם הבוקר רשימת הרגעה מאת צבי בראל. "חשש במצרים ממועמדותו של נציג האחים-המוסלמים לנשיאות", קוראת הכותרת, אך בגוף הרשימה טוען בראל כי "ההחלטה הזאת אינה צריכה להדאיג את ישראל יותר מאשר עצם הצלחתם הגורפת של האחים-המוסלמים בבחירות".
לדבריו, "גם אם לנשיא יהיו סמכויות רחבות, לפרלמנט המצרי כבר עכשיו יש כוח עצום לקבוע מדיניות פנים וחוץ חדשה וסמכויות שבהן יצטרך להתחשב כל נשיא, בין אם יבוא מקרב האחים או מתנועה אחרת. כך שאם יחליט הפרלמנט המצרי החדש לעיין מחדש, לתקן או לבטל את הסכמי קמפ-דייוויד, הוא לא יזדקק דווקא לנשיא מטעם האחים".
לפני שהקוראים מחליטים פרשנותו של מי אמינה יותר בעיניהם, כדאי לציין כי לטור של ביסמוט מצורף העתק משער מוסף "ישראל השבוע" מלפני כמה חודשים, אז ביקר ביסמוט במצרים. על פני כל השער ההוא התנוססה תמונתו של ביסמוט לצד שניים מחברי תנועת האחים-המוסלמים. כך לומד הבוקר הקורא של "ישראל היום" כי כותב הרשימה בקיא בפוליטיקה הפנימית של מצרים.
לרשימה של בראל ב"הארץ" לא נלווה תצלום של הכותב לצד חברי תנועת האחים-המוסלמים במצרים. בשל כך, הקורא של "הארץ" אינו יכול לדעת באופן ודאי אם בראל בכלל פגש אי-פעם במצרי, מוסלמי או שאינו מוסלמי.
"אם ביקר בראל אי-פעם בקהיר – יציג נא הוכחה לכך מעל דפי העיתון, ומיד", מהרהר בינו לבין עצמו קורא "ישראל היום" שנתקל הבוקר במקרה בעיתון "הארץ". "ואם כפי שחשדתי בראל מעולם לא ביקר בקהיר, על סמך מה הוא מבסס את הערכותיו? אולי קרא אותם ב'ניו-יורק טיימס'".
זהירות, האויב מדפדף
הצוערת אנסטסיה בגדלוב מקבלת צל"ש (צילום: דובר צה"ל; רישיון CC BY-NC-SA 2.0)
אתמול טישטש "ישראל היום" את פניו של חבר הנהלת קבוצת הכדורגל מכבי פתח-תקווה שבעט בשחקן כדורגל של קבוצת הפועל חיפה בעודו שוכב על הדשא. בכל העיתונים האחרים פניו היו גלויים, ובכמה מהם נמסר גם שמו. הבוקר מצטרף "ישראל היום" למתחריו ומפרסם את תצלום הבועט בלא טשטוש ותוך ציון שמו המלא.
לעומת זאת, בעמ' 11 של העיתון מתפרסם דיווח מאת לילך שובל על הענקת צל"ש לצוערת אנסטסיה בגדלוב, שהגישה סיוע לנפגעי הפיגוע ליד אילת. לדיווח נלווה תצלום [דובר צה"ל] שבו נראית הצוערת מקבלת את הצל"ש מידיו של איש צבא שפניו ודרגותיו מפוקסלות. בגוף הידיעה נמסר כי הצוערת "קיבלה אתמול צל"ש על-ידי ראש להק כוח אדם בחיל האוויר, תא"ל אילן בוגר, בנוכחות מפקד חיל האוויר האלוף עידו נחושתן, בבסיס החיל בעובדה".
ב"ידיעות אחרונות" מדווח מתי סיבר על הצוערת שקיבלה צל"ש. לדיווח נלווה אותו התצלום ממש שמתפרסם ב"ישראל היום", רק שבעיתון זה פניו ודרגותיו של מגיש הצל"ש גלויים. בכיתוב התצלום נכתב שזהו האלוף נחושתן. אפילו בדף הפליקר של דובר צה"ל לא טרחו לטשטש את פניו של מגיש הצל"ש.
חדשנות
בראש שער "ישראל היום" מתבשרים קוראי העיתון על חידוש. "לראשונה בישראל: מהדורה חברתית", נכתב בגופן לבן על רקע תכול. "מהיום, לפני כולם: עיתון 'ישראל היום' משיק אפליקציה חדשנית ומלהיבה לפייסבוק שמאפשרת לכם, הגולשים והגולשות, לשתף את חבריכם בכתבות שקראתם ושעיניינו אתכם".
בעמ' 13 של העיתון מדווח "כתב 'ישראל היום'" על האפליקציה החדשה. לפי הכתב האנונימי, האפליקציה היא "המלה האחרונה בעולם העיתונות", והיא הושקה על-ידי אתר פייסבוק בשיתוף פעולה עם עיתונים מובילים כגון "וושינגטון פוסט" ו"הגרדיאן". האפליקציה, כך מצוין, זכתה להצלחה כבירה והגדילה את מספר הגולשים הנחשפים לתוכני העיתונים.
בהמשך הידיעה נמסר, ככל הנראה ברצינות גמורה, כי "'ישראל היום' ניצב בחזית החדשנות הטכנולוגית של עולם העיתונות. לעיתון מנעד רחב של אמצעי ניו-מדיה שבאמצעותם הוא מפיץ את תכניו. הוא היה העיתון הראשון בישראל שעלה עם אפליקציה לאייפד, והוא מציע לקוראיו אתר אינטרנט, ניוזלטר יומי, מהדורה דיגיטלית של העיתון המודפס המאפשרת דפדוף וירטואלי, דף פייסבוק (שהוא הפופולרי ביותר מבין דפי הפייסבוק של העיתונים הישראליים – יותר מ-180 אלף חברים) וברקוד חכם, שבאמצעותו מעדכן העיתון את קוראיו גם לאחר הדפסתו".
נכון שהאפליקציה החדשה של פייסבוק היא הצלחה עולמית גדולה, ויש מי שנתן לה את הקרדיט על כך שבפעם הראשונה עקף מספר הגולשים שהגיע לאתר ה"גרדיאן" מרשת פייסבוק את מספר הגולשים שהגיע לאתר ממנוע החיפוש של גוגל. יחד עם זאת, יש לציין כי ל"וושינגטון פוסט", ל"גרדיאן" ולמעשה לכל העיתונים הגדולים והמשפיעים בעולם (ובישראל) יש אתר אינטרנט פעיל ודינמי, שבו ניתן להתעדכן לאורך כל שעות היממה בהתפתחויות האחרונות.
בניגוד לכך, אתר האינטרנט שמציע כיום "ישראל היום" לקוראיו הוא אתר סטטי (אפילו יותר מאתר "העין השביעית"), שמתעדכן אחת ליום ומשמש העתק כמעט מושלם של הניוזלטר היומי, שהוא העתק כמעט מושלם של העיתון היומי. לאן יגיעו כל הגולשים שיתקינו את האפליקציה החדשה של "ישראל היום"?
אפליקציה שמעודדת דיונים בין קוראים אינה תחליף לאתר המתעדכן באופן שוטף. אם ב"ישראל היום" מתעקשים להתהדר בחדשנות, כדאי להם להדגיש את המודל הכלכלי שפיתחו – הפצה חינם במאות אלפי עותקים מחד ומימון אידיאולוגי מכיסו של אחד מעשירי תבל מאידך.
בשולי החדשות
עמרי מניב מדווח בעמ' 6 של "מעריב" כי מבקר המדינה יפרסם בקרוב דו"ח ביקורת על התנהלות המוסדות להשכלה גבוהה מול תופעת ההטרדות המיניות. בינתיים מציין הכתב כי לפי בדיקת העיתון, בשנת 2011 הוגשו עשר תלונות של סטודנטיות נגד מרצים באוניברסיטאות על הטרדות מיניות, עלייה משמעותית לעומת השנים הקודמות. "השיאנית היא אוניברסיטת תל-אביב", כותב מניב, שם הוגשו 13 תלונות בשנים 2009–2011. "הבדיקה העלתה כי עיקר הבעיה אינה מספר התלונות שהוגשו, אלא המדיניות של מוסדות אקדמיים רבים, שאינם מעודדים סטודנטיות להגיש תלונות נגד מרצים". עכשיו תורה של אוניברסיטת תל-אביב ליזום מחקר על הטרדות מיניות במערכות כלי התקשורת.
הבוקר מדווח "הארץ" בשלישית על מינויו הפסול לכאורה של חנוך מרמרי, עורכו לשעבר של העיתון, לנשיא בצלאל. כמו כן, בפעם השלישית מגיעה פרשת מרמרי-גייט לעמוד השער בעיתון. "המל"ג תדרוש שנשיאי אוניברסיטה יהיו פרופסורים", נכתב מעל תצלום של מנכ"ל סלקום לשעבר, עמוס שפירא, שמונה לנשיא אוניברסיטת חיפה, ועיתונאי ערוץ 2 לשעבר, יאיר לפיד, שלמד במסלול ישיר לדוקטורט בלא תואר ראשון. הדיווח המלא על המל"ג, מרמרי ושפירא, מתפרסם בעמודי החדשות של "הארץ", ולא בעמודי חדשות התרבות כפי שפורסם עד כה.
ענייני תקשורת
בכל העיתונים מדווח על מעצר בכירים באתר "בחדרי חרדים". ב"ידיעות אחרונות" מדווחים ירון דורון ועקיבא נוביק כי העצורים חשודים כי דרשו מאישי ציבור כסף כדי לא לפרסם ידיעות מביכות.
בכל העיתונים מדווח על פרישתו המוקדמת מהצפוי של מנשה סמירה, מנכ"ל הרשות השנייה.
אמילי גרינצווייג מדווחת ב"הארץ" כי "חדר ארכיון הרדיו של רשות השידור צפוי להיסגר לטובת חדרים של מנהלים ברשות שיחליפו אותו". לפי דיווחה, "חלק מהחדר יעבור למנהלת שירותי המנהל החדשה ברדיו, אילנה רבינוביץ', אשתו של היועץ הבכיר למנכ"ל הרשות, זליג רבינוביץ'".
עוד מדווחת גרינצווייג כי דובר אגף כוח האדם בצה"ל, רני רביב, שימש במקביל לתפקידו הנוכחי גם כותב נאומים לראש הממשלה, בלי אישור מצה"ל.
ב"כלכליסט" מדווחת אורנה יפת כי קמפיינים לתחליפי חלב-אם יידרשו מעתה לקבל אישור של משרד הבריאות.