אילן גרפל ואמו במסיבת עיתונאים אתמול, לאחר שחזר ארצה מן הכלא המצרי (צילום: אורן נחשון)
הכותרות הראשיות
דבר שחרורו של האזרח האמריקאי-ישראלי אילן גרפל מדווח בשערי כל העיתונים, אולם לאחר תקופה ארוכה למדי שבה הנושאים שעמדו בראש סדר היום התקשורתי היו ברורים וקבועים, מספקים היום העיתונים כותרות ראשיות שונות, ואף משונות.
"משרד הבריאות לא דיווח על שינוי בתרופה, מאות לקו בתופעות לוואי", מבשרת הכותרת הראשית של "הארץ", המפנה לכתבה של דן אבן ורוני לינדר-גנץ. זו עוסקת בחשד לרשלנות של משרד הבריאות ביחס לתרופה המשמשת לטיפול בתת-פעילות של בלוטת התריס. "200 אלף המטופלים בישראל לא ידעו שהרכב האלטרוקסין שונה", נכתב בכותרת המשנה. "באפריל התקבלו תלונות, אך רק באוגוסט הודבקה אזהרה על האריזות. מנכ"ל משרד הבריאות הורה להקים ועדה מיוחדת לבדיקת הטיפול בפרשה".
בניגוד למה שניתן היה לחשוב לשמע השם הבלתי מוכר של התרופה, מספר המשתמשים הגדול בה מעיד כי אין מדובר בעניין אזוטרי, אולם הסיפור עצמו דווח כבר לפני כשבועיים על-ידי אריאלה איילון ב-ynet (ואולי במקומות נוספים), ומאז זכה לסיקור ב"גלובס", "מעריב" ועוד. גם העובדה שבמרכז הדיווח של "הארץ", הקמת ועדת בדיקה על-ידי משרד הבריאות, מעידה כי החשד למחדל מטופל. מדוע בכל זאת בחרו עורכי "הארץ" בסיפור הזה להוביל את סדר היום של הגיליון הבוקר? זכותם.
גם הכותרת הראשית של "ישראל היום" עוסקת בעניין שאינו מגיע בדרך כלל לכותרותיהם הראשיות של העיתונים בישראל (לפחות אלה שאינם "הארץ"), הווה אומר, מאורע המתרחש מחוץ לגבולות הארץ ואינו אסון מזעזע או אירוע שאחד מגיבוריו הוא ישראלי. "אופוריה בשווקים", נכתב בכותרת המשנה, "עליות חדות באירופה, בישראל ובארה"ב בעקבות החלטת מנהיגי היבשת להגדיל את קרן החילוץ לטריליון יורו ולקצץ את חובות יוון ב-50%. סרקוזי: 'היתה טעות לאפשר ליוון להצטרף לגוש היורו, היא הציגה נתונים כלכליים כוזבים'".
הכותרת הראשית עצמה, "הבורסות חוגגות את הצלת אירופה", מעידה על ראיית עולם תמוהה של עורכי העיתון, הבוחרים לדווח על החלטה אירופית משותפת בעלת משמעות וסדר גודל עולמיים באמצעות הצבעה על האימפקט המיידי, השברירי ובעל המשמעות הקטנה ביותר שלה: עלייה בת יום במדדי הבורסות, שכבר היום עלולה להתאיין כלא היתה.
הגישה הבעייתית הזו, יש לציין, אופיינית גם לרבים מעורכי הכלכלה בעיתונים אחרים. ב"ישראל היום" מפיל חזי שטרנליכט פצצה: "אנחנו מצטערים, אבל מוקדם לבשר על סוף המשבר הכלכלי. ובוודאי מוקדם לבשר על סוף משבר החובות האירופי". מה אתם יודעים, מסתבר שהשינויים הטקטוניים ההיסטוריים בכלכלה העולמית לא הסתיימו אתמול.
ב"מעריב" מקדישים את הכותרת הראשית לגרפל, אולם מצרפים לה שלוש כותרות ייחודיות לעיתון. "אבו-מאזן גיבש תוכנית לפירוק הרשות", נכתב בכותרת ידיעה של רימון מרג'ייה. "לפי התוכנית, האחריות על משרדי הבריאות והחינוך תועבר לישראל", נכתב בכותרת המשנה. "רעיון פירוק הרשות הפלסטינית הועלה בעבר על-ידי גורמים פלסטיניים המתנגדים למשא-ומתן עם ישראל. אולם לאחרונה הנושא נבדק לעומק על-ידי המחלקה לענייני משא-ומתן באש"ף ונערכו הכנות קונקרטיות", כותב מרג'ייה.
כתב "מעריב" צודק כשהוא מציין כי מדובר ברעיון ישן, אולם אינו מדייק כשהוא מייחס אותו לגורמים מחוץ לממשל הפלסטיני עצמו. למעשה כבר ב-2003 הופיעו בזירה הציבורית הצעות ואיומים לפרק את הרשות, ואלו חזרו כל אימת שלא התנהל משא-ומתן מדיני או כשהחריפו הצעדים הבטחוניים שנקטה ישראל. לפחות בכמה מהמקרים עלו האיומים הללו מתוך הרשות עצמה, ולפחות בכמה המקרים הם היו, אכן, "איומים", כלומר תרגיל דיפלומטי. מרג'ייה מדווח כי גובשה כבר "תוכנית מגירה" לפירוק וכותב כי את המידע מסר לו "גורם פלסטיני בכיר".
הכותרת השלישית על שער "מעריב" עוסקת גם היא בנסיונות העקרים לסיים את הסכסוך הישראלי-ערבי. "אני חוששת שלא תהיה עוד הזדמנות טובה כזאת", מצוטטת שרת החוץ האמריקאית לשעבר קונדליסה רייס, ש"חושפת בספר חדש את סודות התהליך המדיני בתקופת אולמרט". כשאולמרט עצמו יפרסם את ספרו (שחלקים ממנו מתפרסמים ב"ידיעות אחרונות" כל אימת שאולמרט מעוניין לנקום באחד מיריביו הפוליטיים), מעניין יהיה להשוות את פרטי הגרסאות שמסביב למוסכמה המוזרה הזו, המשותפת לרייס ולאולמרט, שבילה חלק ניכר מזמנו בחקירות משטרה ועומד כעת למשפט בגין כמה כתבי אישום בעבירות שחיתות, כאילו היו קרובים להשיג שלום היסטורי. הבדל בולט ראשון: הנבל בסיפורה של רייס הוא אובמה, שלא מיהר "לאמץ" את תוכנית השלום של ראש הממשלה הישראלי. אולמרט, בזמנו, האשים את אבו-מאזן שלא חתם על המפית, סליחה, המפה, שהגיש לו בתום פגישה בהולה ביניהם.
הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", "לחץ אטומי", מפנה לטור של נחום ברנע ב"מוסף לשבת", המוקדש היום לאחד הנושאים החמורים ביותר ובעלי ההשלכות המשמעותיות ביותר על אזרחי ישראל: אפשרות התקפה צבאית ישראלית על מתקני הגרעין של איראן. בניגוד לנושא קרוב אחר, מירוץ החימוש הגרעיני של איראן, שבו מרבה (או לפחות הרבתה) התקשורת הישראלית להפוך ולהפוך (מילולית: פעם לדווח כך ופעם להפך), הרי שהדיון האופרטיבי והמדיני על אפשרות של תקיפה צבאית ישראלית נעשה לרוב כבדרך אגב, כחלק מדיון בסוגיות פוליטיות פנימיות.
לאחרונה עלתה שוב הסוגיה הזו סביב עסקת שליט, אז זימזמו כמה מהפרשנים כי מדובר ב"ניקוי שולחן" מצד נתניהו וברק לקראת הוצאתה לפועל של תקיפה אסטרטגית כזו, אולם הנושא לא התגבש ונותר בגדר ספקולציה של פרשנים, בעיקר פוליטיים. כעת מרים "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" את הכפפה הרדיואקטיבית הזו.
פצצת אטום
"ורק על זה לא מדברים" היא הכותרת הראשית של "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". "האם נתניהו וברק סגרו ביניהם, בארבע עיניים, למרות התנגדות ראשי מערכת הביטחון, ובלי שום שיח ציבורי, לתקוף את הכורים הגרעיניים באיראן, אולי עוד לפני החורף?", נכתב בכותרת המשנה, המפנה לטורו של ברנע. "תקיפת איראן היא הנושא המודחק ביותר על סדר היום הישראלי", כותב ברנע בפתח הטור. מאחר שהטור אינו עונה על השאלה שהוצגה בכותרת המשנה על השער, ממילא תרומתו של ברנע, ושל עורכי המוסף, היא בעיקר חבטה באותה הדחקה. זו אינה תרומה מבוטלת.
כיכר תנועה
מבחינת הקו המנחה את "הארץ" מאז הקיץ האחרון, נדמה שהכותרת המסתתרת בתחתית דף השער היתה מתאימה יותר לטפס אל הכותרת הראשית: "מוצאי שבת בכיכר רבין: המחאה מתחדשת", נכתב בה, והיא אינה שונה בתוכנה מהכיתובים שבמודעות הקוראות לציבור לבוא להפגין במוצאי שבת. גם כותרת הידיעה הראשית בעמוד הפותח היא "חודשיים אחרי הפגנות הענק: עצרת בכיכר רבין", מעל לתצלום המציג, ובכן, פעילי מחאה תולים מודעות הקוראים לציבור לבוא להפגין במוצאי שבת. אם כן: "הארץ" הפגין חצי איפוק.
גם ב"ידיעות אחרונות" עוסקים במחאה החברתית, וגם הפעם בזווית שהתחבבה על העיתון, זו המסוגלת ליטול נושאים ציבוריים בעלי משמעות ולרדד אותם לסיפור אישי של יצרים ויריבויות. "לא חברתי: קרע בין דפני ליף לאיציק שמולי", נכתב בכותרת הידיעה של תלם יהב. "יו"ר התאחדות הסטודנטים לא ינאם בעצרת בשבת. ליף: 'זה לא מאבק אישי - איציק ואני לא היינו חברים, וזה בסדר שלא נחשוב אותו דבר'". באופן אירוני, היחס הזה של "ידיעות אחרונות" מעיד דווקא על הרצינות שבה הוא מתייחס לסיקור המחאה: הוא מטפל בה באותו אופן שבו הוא מסקר את הפוליטיקאים שלנו.
ב"מעריב", ידיעה בתחתית עמ' 4: "נתניהו התערב במשבר עובדי הקבלן", "מאמצים למנוע את השבתת המשק על-ידי ההסתדרות. במוצ"ש: עצרות המחאה חוזרות לרחובות". "נרעיד את הארץ" היא כותרת הביניים בידיעה הקצרה של יובל גורן ונתיב נחמני. "חלומן הגדול של פועלות הראיס הערביות: להשתכר שכר מינימום", נכתב בכותרת ידיעה של רועי (צ'יקי) ארד בעמ' 14 של "הארץ". "יותר מ-10,000 פועלות ערביות עובדות בחקלאות באמצעות קבלן מקומי, שמשלם להן כ-100 שקלים ליום עבודה של שמונה שעות ולפעמים עשר", נכתב בכותרת המשנה. "פאיזה עוויסאת: 'אנחנו מנוצלות, אבל כשאין עבודה אחרת, אני חוזרת. מה לעשות?'". היום מחו הפועלות בצעדה בתל-אביב.
"המחאה חוזרת לרחובות, המחירים חוזרים לעלות", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר".
גרפל, גאמפ
"גרפל שוחרר ממצרים", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "האזרח הישראלי-אמריקאי סיפר אמש: 'מדי פעם הוציאו אותי לחקירות, אבל ידעתי שהן מופרכות. למרות הבידוד הייתי אסיר מיוחס", נכתב בכותרת המשנה. "גרפל יטוס היום חזרה לארה"ב. בתמורה שוחררו לסיני 25 אסירים בדואים מצרים". בתצלום המרכזי על השער נראים גרפל ואמו מביטים זה בזה.
"הייתי בבידוד, אבל התייחסו אלי בכבוד", נכתב בכותרת על שער "ידיעות אחרונות", לצד תצלום של גרפל ואמו מתחבקים. אותו תצלום מופיע גם על שער "הארץ", מתחת לכותרת "אילן גרפל שוחרר והגיע לישראל".
עמ' 2 ב"ידיעות" מוקדש לחגיגות השחרור ("ידעתי שלא תשכחו אותי", "אתן לו חיבוק גדול ונשיקה"), ואילו עמ' 3 מוקדש לביקורת ("דווקא המצרים הם אלה שרצו לשחרר אותו"; "גורמים מדיניים בישראל: 'צר לנו שגרפל לא התנצל על כל הבלגן והמבוכה הדיפלומטית שעורר'"). חטאיו של גרפל, לפי הציטוט האנונימי שמביאים צביקה ברוט ואיתמר אייכנר, הם שהוא "צעיר חסר אחריות שנכנס למדינה ערבית לאחר שהתחזה למוסלמי, השתתף בהפגנות נגד שלטון מובארכ ואף הצטלם בכיכר תחריר עם שלט שעליו נכתב: 'אובמה טיפש'". לא ברור מדוע הגורמים המדיניים בישראל הם אלה שבחרו להיעלב.
ראש הממשלה בנימין נתניהו לוחץ את ידו של אילן גרפל, אתמול (צילום: עמוס בן-גרשום, לע"מ)
בעמוד מתפרסם תצלום גדול של ראש הממשלה בנימין נתניהו וגרפל לוחצים יד, וטור המוקדש כולו לביקור של גרפל בלשכת ראש הממשלה ("הבאתי לך המבורגר, כמו שאתה אוהב" היא כותרת הדיווח הזה). בטור נוסף מלגלג איתן הבר על נתניהו: אילו היה מצרי, הוא כותב, לא היה מאמין להודעות ישראל כי גרפל אינו סוכן מוסד, כי "באיזו מדינה נורמלית מתקבל 'תמהוני' על-ידי ראש הממשלה בכבודו ובעצמו? [...] ישראל לא הפסידה דבר מחילוץ אילן גרפל", מוסיף הבר, "אבל לאן נגיע אם כל ישראלי 'תמהוני' יזכה לארוחת ערב חגיגית אצל ראש הממשלה? מה יהיה אז על הדיאטה של ראש הממשלה?".
גם ב"ישראל היום" מדווחים כמובן על שחרורו של גרפל. בניגוד לכל שאר העיתונים, התמונה שנבחרה ב"ישראל היום" ללוות את הדיווח על השער היא לא של גרפל ואמו, אלא של גרפל לוחץ את ידו של נתניהו (אותה תמונה המופיעה בעמ' 3 של "ידיעות אחרונות"). כזכור, על נתניהו נמתחה ביקורת כשניצל את מעמד חזרתו של גלעד שליט כדי לגזור קופון תדמיתי וקבע כי הוא, ולא בני משפחתו, יהיה מי שיקבל את פניו עם חזרתו. מה שנקרא בימי הביניים: "זכות החיבוק הראשון". כאילו כדי לענות למקטרגים פוטנציאליים, נכתב על שער "ישראל היום", מתחת לאותו תצלום: "לאחר שקיבל חיבוק מאמו איירין בנתב"ג, נפגש עם רה"מ".
אגב תצלומים, ניתאי פרץ כתב בפייסבוק על "חמש טעויות צילום בסיסיות" בתמונה של לשכת העיתונות הממשלתית המתעדת את לחיצת היד: "1. מסגור תמוה, לחיצת היד שהיא עיקר התמונה חתוכה. 2. התמונה עקומה בכמה מעלות. 3. הצלם לא השתמש במרכך למבזק ולכן יש להם צללים מכוערים על המפה. 4. הזווית שבה הצלם עומד מוזרה. לא רואים את הפנים של ביבי כי הוא עומד כמעט מאחוריו. 5. המרווח מעל הראשים שלהם בערך רבע תמונה. וזה לפני שהתחלנו לדבר על קומפוזיציה, צבעוניות, חיתוך זהב וכל מיני שטויות כאלו. וזו לא תמונה חריגה שלהם". לדליה ניב היתה תגובה מן המוכן: "ההוראה לצלם היתה מאוד פשוטה: צלם כך שלא יוכלו לעשות מזה אחר-כך ביביגאמפ".
ידיעת תקשורת אחת
גילי איזיקוביץ מדווחת ב"הארץ" כי אלדד קובלנץ, ממקימי ומנהלי תחנת הרדיו גלגל"צ, מי שהיתה אחד הסמלים הבולטים לרידודה של התרבות הישראלית, מונה למנכ"ל החדש של הטלוויזיה החינוכית במקומה של יפה ויגודסקי.