"הבעיה עם הצטמקותו של דסק החדשות היא זו: בעיתון, דסק החדשות אינו עוד סעיף הוצאה. מדובר בנכס. למעשה זהו הנכס היחיד שמבדיל את משרדי העיתון מכל נכסי הנדל"ן האחרים במרכז העיר. זוהי המכונה שמייצרת את המוצר שלנו. ועל כן האתגר האמיתי עבור העיתון אינו צריך כיצד לקצץ בהוצאות המערכת; האתגר האמיתי צריך להיות כיצד למנף את הנכס הייחודי ביותר של החברה כדי שנוכל לממש במונחים כלכליים את הערך העיתונאי שיש בידינו. זו אינה משימה קלה, אבל אני חושש שסבב אחר סבב של פרישות מוקדמות ופיטורים יביאו רק ניוון עיתונאי וחורבן כלכלי – גם אם אטי יותר".

כך כותב סטיבן מַפסן, כתב ה"וושינגטון פוסט", בשיר קינה לעיתונות המודפסת, המופיע כרשימת פתיחה לגיליון החדש של "ארץ אחרת". הגיליון, שנושא את הכותרת "העיתונות הגוועת ומצב האומה", יוצא מנקודת ההנחה שמוצדק כבר לקונן על העיתונות הפרטית, שכן גם לפני מותה הסופי חלקים גדלים והולכים ממנה הם כבר בחזקת נעדרים (שעקבותיהם נודעו). גוויעתה של העיתונות הפרטית, כלומר העיתונות שמטרתה הפקת רווחים, מתוארת לכל אורך הגיליון מזוויות שונות, תוך כדי פרידה מהאתוס העיתונאי כפי שהיה קיים במאה השנים האחרונות, או לפחות כפי שהיה מי שרצה להאמין שהתקיים.

לא במקרה מופיעה על שער הגיליון תמונת הסיום מהסרט "האזרח קיין" של אורסן וולס. על רקע השער הנעול המוביל לאחוזת קיין, איל העיתונות הגדול מהחיים, שדמותו התבססה על איל העיתונות ויליאם רנדולף הרסט, מתנוססות המלים החד-משמעיות "The End". השפעתו של הרסט על העיתונות הפרטית, הן בסגנון והן בתפיסתה ככלי רב-עוצמה לקידום אינטרסים אישיים, עיצבה במידה רבה את העיתונות שהיתה לעסק כה רווחי למשך תקופה כה ארוכה, והנה – הגיעה גם זמנה להיפרד מהעולם, "רוזבאד" או לא.

העתיד, לפי תחזיות שונות המועלות בגיליון, שייך לעיתונות שאינה מכוונת רווחים, או למכונת רווחים שאינה עוסקת במה שהיה מקובל להגדיר כ"עיתונות". יש גם תחזיות אחרות, אופטימיות יותר ופחות, וכל חובב עיתונות מוזמן לבחור את זו שתעזור לו להתמודד עם השקיעה עצמה – תופעה שכפי שמציינת העורכת במבי שלג בטור הפתיחה לגיליון: "נעשית לעובדה תרבותית, עסקית וחברתית רחבת היקף".

חנוך מרמרי: "למה להתלונן על סיפור הצלחה?"

בטקסט המסקרן בגיליון משוחחת רבקה רוזנר עם מי שהיה עורך "הארץ", חנוך מרמרי. לאחרונה פורסם כי מנוי החינם של מרמרי ל"הארץ" בוטל, מפני שכדברי מנכ"ל העיתון, יוסי ורשבסקי, מרמרי "לא מפסיק לטנף את העיתון מאז עזיבתו". בראיון ל"ארץ אחרת", לא רק שמרמרי לא מטנף את "הארץ" ומוספו הכלכלי הפורח "דה-מרקר", אלא הוא נראה כמי שהגיע לפיוס עם החידוש הדה-מרקריסטי ועם הערכים שעומדים מאחוריו.

מרמרי מוצג כמי ש"העדיף לעזוב [את העיתון] מאשר לחטוא ליושרתו המקצועית". רוזנר מצטטת קטעים נרחבים מהטור שכתב מרמרי בגיליון המודפס האחרון של "העין השביעית", מינואר השנה, ובו תיאר את השפעתו של "דה-מרקר" על התרבות הישראלית וטען כי כשראה בחזונו את העיתון כמי שמציע כלים לבניית השקפת עולם, לא פילל להשקפת עולם כזו.

אך כיום, כעורך הראשי של הוצאת הספרים כינרת-דביר-זמורה-ביתן, מרמרי מביע עמדות המשיקות לאלו של "דה-מרקר" ומתייחס בלי התנצלות לספר, ובמידה דומה גם לעיתון, כמוצרי צריכה וכלים שיווקיים לכל דבר ועניין. גם כשמרמרי מדבר על כך שהעיתונים "הפכו ליצרני תוכן [...] כל מה שיש היום בעיתון המודפס, גם תחת הכותרת 'דבר המערכת', הוא סוג של תוכן שיווקי" - הוא מקפיד לציין בפני רוזנר ש"אני לא אומר את זה בביקורתיות". אמנם הוא מתייחס לכך ש"יש גם אסטרטגים שנניח יושבים במשרד פרסום גדול ומנהלים את העיתון משם" ו"לעורך אין עוד השפעה בנושאים ובתחומים שבהם היה מקובל שהוא יכריע", אך מבחינת מרמרי, "דה-מרקר" עצמו אינו מושא לטרוניה. "האמת", הוא אומר לרוזנר, "זה סיפור הצלחה. למה להתלונן על סיפור הצלחה? הקיום תלוי בכך שמוצר ייקנה ושחברה תרוויח די להתקיים", הוא מסביר.

בניגוד בולט לטענותיו של מפסן, המקשר בין שקיעת דסק החדשות בעיתונות לפגיעה חמורה ביכולתו של הציבור לשפוט את ביצועי נבחריו, ומשום כך בעצם הדמוקרטיה – מרמרי מציין כי "היום האזרח, התושב, הקורא או מי שזה לא יהיה, יודע על המתרחש, או לפחות יכול לדעת על המתרחש, יותר מאיזשהו אזרח או תושב אי-פעם באיזשהו מקום [...] אני יכול היום לקרוא מהבוקר עד הלילה את מיטב העיתונות העולמית בלי לשלם סנט אחד". רוזנר אינה ממשיכה לשאול את מרמרי מה יקרה בעתיד, עת תהליכים מהסוג שתוארו לעיל יגרמו לאותה "מיטב העיתונות" להיעלם, ולהתחלף בעיתונות שהיא "סיפור הצלחה" שיווקי.

(איור: גיא מורד)
גם רשימתו של גדי טאוב בגיליון "ארץ אחרת", "הישראליות היא לא אנחנו", מוקדשת ל"הארץ". ברשימה, המבוססת על מסה שתראה אור בקרוב בספר פרי עטו, טוען טאוב כי "עיתון 'הארץ', יותר מכל זירה אחרת, מסמל את חילופי האליטות בישראל". טאוב משרטט את דיוקן "האליטה החדשה" כפי שהוא בא לידי ביטוי "בין דפיו הגדולים של 'הארץ'". ערכיה, בתמצית: "רוח בוז לישראלים, לשאיפותיהם, לתקוותיהם ולפחדיהם" תוך הדגשת הניגוד – "הישראליות היא לא 'אנחנו', ו'אנחנו' רחוקים ככל האפשר מהישראליות".

טאוב מקדיש חלק ניכר מרשימתו לביקורת על "האנינות המוסרית" שבה מחזיק העיתון, ועל הקשר שלה לאנינות בכלל, ומדגיש כי "שתי הנשמות של העיתון – ההפרטה נוסח נחמיה שטרסלר, מצד אחד, והסלידה מישראל נוסח גדעון לוי או מדורו של בני ציפר – נראים אולי מנותקים, אבל הם יונקים מאותו מקור ליברלי ישן". כפי שניתן להבין, הוויכוח של טאוב, ארוך ומפורט, אינו עם עיתון "הארץ" דווקא, אלא עם העמדות שעומדות מאחוריו ומבצבצות מבין מדוריו (קטע נרחב מוקדש למוספים "תרבות וספרות" ו"ספרות", בהם, טוען טאוב, העיתון מבליט, מעבר לכל פרופורציה, קליקה אנטי-ציונית עד כדי כך שהוא "מועל בתפקידו הציבורי"). המעשה העיתונאי עצמו אינו מעניינה של רשימתו, אלא רק ככלי לקידום האג'נדה הפוליטית שמחוללת אותו.

בהקשר זה כדאי להזכיר גם את מאמרה של הגר להב, "נאחזת באוויר", המוקדש לאחריתו של אתוס העיתונות האובייקטיבית והאוניברסלית בעידן הפוסט מודרני. להערכת להב, "חלחולם של רעיונות פוסט-מודרניים אל יצרניה וצרכניה של התקשורת" יביאו ל"פרגמנטיזציה הולכת וגוברת של העיתונות", כך שזו תלך ותציע תכנים נישתיים וייעודיים יותר, "שסביב כל אחד מהם מתגבשת קהילה.

"אם ההערכה הזו נכונה", כותבת להב, "נדמה לי שניתן להסתכן ולהציע שמצבו הקונספטואלי של 'הארץ' טוב כיום ממצבם של ארגוני עיתונות אחרים בישראל". לדבריה, "הארץ" משמש כבר היום מגדיר של קהילה, כך שלמרות משבר העיתונות הכללי, הוא צועד אל העתיד הפרטיקולרי בצעד בטוח יחסית.

"ידיעות אחרונות": סדר יום שמתחזה לחוסר אג'נדה

על אף התמונה המצטיירת לעיל, כאילו גליון "ארץ אחרת" ושקיעת העיתונות הפרטית כולה מתמצים בסיפורו של עיתון אחד, ניתן למצוא בין דפי הירחון ראיונות ומאמרים המתייחסים למגוון רחב של תופעות בעיתונות המקומית.

צפריר גולדברג מבקש ברשימתו, "על הקשר בין עוצמה לאחריות", להפנות את תשומת לב הקוראים לאופן שבו "ידיעות אחרונות" משתמש בכוחו כמונופול, ומגיע למסקנה כי "אם יש הטיה בולטת המבטאת את קשרי התקשורת וההון, היא באה לידי ביטוי בסגנון הסיקור וביחס אל בעלי ההון, ולאו דווקא בהסתרת מידע". עיקר ביקורתו כלפי מונופול העיתונות המודפסת מופנה להשלכות של סדר היום שמנהיג "ידיעות אחרונות", "סדר יום שמתחזה ל'חוסר אג'נדה'", כהגדרתו.

פרט לכך ניתן למצוא בגיליון, בין היתר, סקירה מדכדכת של נזיר מג'לי, כתב "אל-שרק אל-אוסט", על מצבה המידרדר של העיתונות הערבית בישראל ("לא חופשית ולא מקצועית"); כתבה של יטבת וייל על מאות אלפי עלוני פרשת שבוע המחולקים בבתי-הכנסת; וראיון עם פרופ' רוברט מקצ'סני על מסחור היתר של התקשורת, תופעה המתגלמת בריכוז הולך וגובר של כלי התקשורת בידי תאגידים מחד ודה-רגולציה עקבית מאידך.

לשיטתו של מקצ'סני, האינטרנט אינו הסיבה למשבר בעיתונות המודפסת, שכן "המתקפה של גורפי ההון התאגידיים על העיתונות המקצועית מתנהלת במלוא עוזה זה כמה עשורים", ומבחינה זו פריחתו של האינטרנט נעוצה גם בעובדה שהופיע "אחרי שהעיתונות כבר ירדה מנכסיה".

במבי שלג, עורכת המגזין, טוענת כי "מצבה הקשה של העיתונות העברית ברגע זה מסכן לא רק את האופי הדמוקרטי של המפעל הציוני, אלא גם את עצם המפעל", אך ממילא אין כל סיכוי שעיתונות מסחרית תצליח לבצע את השינוי ההגותי הנדרש, לדעתה, במדינה.

בעוד מקצ'סני מציע להגדיל באופן דרמטי את המימון הציבורי לרדיו ולטלוויזיה הקהילתיים והציבוריים ולעודד בעלות של עובדים על אמצעי חדשות, שלג מבקשת להביט אחורה באופטימיות, אל העיתונים של תחילת ימי הציונות – "החבצלת", "הלבנון", "המגיד", "המליץ", "הצבי" ו"הצפירה" – ולמצוא או ליצור את מקביליהם העכשוויים, "עיתונים שהם תמיד המבשרים הראשונים של שברי רעיונות שהופכים עם הזמן לשלהבת גדולה".

"ארץ אחרת", גיליון מס' 45, אייר-סיוון תשס"ח, מאי-יוני 2008. עורכת: במבי שלג. 88 עמודים, 40 שקלים