אם יש הישג שניצן חן גאה בו הרי זה הסדרת שידורי הספורט. "הלוואי וההצלחות שהיו לי מהספורט היו בכל העשייה שלי", הוא אומר. אם לשפוט את הקדנציה של חן כיו"ר המועצה לשידורי כבלים ולוויין לפי טיפולו בשידורי הספורט – אפשר לסכם אותה בחיוב. היו לו כמה כשלונות, כמו חבילת השידורים הצרה שלא צלחה. הוא גם חטף אש מהיוצרים והבמאים, אבל לא פשוט להיות בסדר עם כולם בשוק מצומצם ואכזרי.
חן מסיים את תפקידו בעוד כשלושה חודשים ("ארבע שנות רגולציה הן די והותר") לא לפני שיכריע בגורל מכרזי הערוץ הערבי וערוץ מורשת, שיעלו בקרוב בכבלים ובלוויין. לצדם מונחת כעת על שולחן המועצה גם ההחלטה בנוגע לשלושה ערוצי תשלום חדשים בספורט – כולם במסגרת שידורי HD. החלטה לא דרמטית, שמסמלת את אחת החזיתות הדרמטיות של הרגולציה על הטלוויזיה הרב-ערוצית: זו של שידורי הספורט.
עד סוף 2009 שרר כאוס בהסדרת שידורי הספורט בכבלים ובלוויין. החלטות ברורות בנוגע למותר ולאסור לא היו בנמצא, וערוצי התשלום שיחקו בצרכנים וסיפחו תכנים מערוצי הבסיס כראות עיניהם. הניסיון לעשות סדר בבלגן הוליד החלטות בשיטת טלאי על טלאי וכשל מלעקור את זליגת התכנים. "היו קרבות עקובים מדם על אגו, תככים וזכויות שידור", מגדיר חן את המצב כשנכנס לתפקיד. "יצאנו לדרך בניסיון לעשות סדר בכשל השוק הזה". כך נולד מפרט השידורים, שמגדיר בדיוק מה וכמה צריך להיות משודר בכל אחד מאפיקי ערוץ הספורט, שהיה ועודנו השחקן המרכזי בתחום, לצד צ'רלטון ו-ONE.
"לצד הקרב העסקי על כמה ירוויחו אלי עזור [הבעלים של צ'רלטון] או אביב גלעדי [הבעלים של ערוץ הספורט] יש גם קרבות לא רציונליים של יצרים", אומר חן, שמתאר "מלחמת הכל בכל על פרסטיז'ה, שקיימת בשדה של גופי הסדרה אחרים בצורה הרבה פחות בולטת". בקרבות הללו נכווה גם חן. אתר ONE נכנס בו חזיתית, בכותרת ראשית, כשאישר את ערוץ חמש פלוס לייב. תחת הכותרת "מועצת השקשוקה" טענו שתפר דיל בדלתיים סגורות ומכר את הציבור לאינטרסנטים. "זה לא כיף להיות מותקף בצורה אישית וחריפה", מגיב חן. "חלק מתפקיד הרגולטור זה להיות מושא לביקורת כל עוד היא עניינית, אבל כאן הביקורת היתה חריגה מדי, והעובדות מוכיחות שלא התקפלתי. כל בעל עניין וסגנונו", הוא מוסיף.
אלא ש"בשנתיים האחרונות אפשר לזהות התבגרות אצל כל השחקנים בשוק הספורט", טוען חן, "וזאת בזכות יד הברזל שלנו. השחקנים המרכזיים הגיעו למסקנה שהקרבות הלא רציונליים שליוו את נושא זכויות השידור גורמים להם נזק כלכלי ותדמיתי משמעותי. שלושתם הבינו שאסור להם להתעמר בציבור ועליהם להיות קשובים לרחשי לב הצופים".
על ההתעמרות בציבור ניתן ללמוד מדו"ח של מועצת הכבלים והלוויין, המשווה בין מחירי חבילות שידורי ספורט בישראל ובמדינות אחרות: חבילת ספורט בישראל יקרה בצורה קיצונית – בין פי שלושה עד פי עשרה. כך למשל עלותה של חבילת ספורט צרה בצרפת, גרמניה ואנגליה עומדת על כ-100 שקל. בישראל עלותה של חבילת בסיס היא 220 שקל, עוד לפני התוספת על ערוצי התשלום בספורט.
ניצן חן, יו"ר מועצת הכבלים והלוויין, במשרדו בשבוע שעבר (צילום: "העין השביעית")
אני מכנה את ערוצי התשלום "עריצי הספורט" או "ערוצי סחיטה", אני אומר לחן, האם אתה מסכים להגדרות האלה? "החבילה הצרה יקרה כאן לא רק באשמת חברות הכבלים", הוא משיב. "אשמה הממשלה שלא פתחה את חסמי הכניסה לזכויות, אשמה ועדת הכלכלה שנתנה הגנת ינוקא לערוצי הברודקאסט במתן פרסומות. הגנת הינוקא, על-פי החוק, הסתיימה לפני כמעט עשור, ועדיין חברות הכבלים והלוויין אינן רשאיות לממן פרסומות כדי להוזיל את העלות לצרכן. תאר לך שבשידורי המשחקים מספרד למשל היה ניתן להכניס מקבצי פרסומות. זה היה מוזיל את העלות לצרכן בצורה דרמטית, ובמקרה כזה הכינויים שלך היו צודקים".
ובכל זאת, אני מתעקש, מלווה אותי תחושה שריבוי ערוצי התשלום הוא תוצאה של חמדנות ולא של צורך קיומי. מדוע הכסף שמקבל ערוץ הספורט מהוט ומיס (חן: "אני לא יכול לומר את המספר המדויק כי זה סוד מסחרי, אבל מדובר בעשרות מיליוני שקלים מדי שנה") אינו מספיק כדי להציע לצרכן מחיר נוח יותר? כיצד הסכום האדיר שמצטבר מכ-200 שקל שמשלמים 1.6 מיליון משקי בית המחוברים לכבלים וללוויין מדי חודש אינו מאפשר לבעלי החברות להסתפק ברווח נאה גם במחירים זולים יותר?
לפי חן, התשובה היא המציאות הכלכלית השונה מאוד. "הרווח של חברות הכבלים הוא בשוליים", הוא טוען, "הן בקושי מרוויחות. כשאתה בודק את המאזן הכספי של הוט ושל יס, אתה מגלה שאין כסף לשידורים. כמה צרכני ספורט חזקים כמוך יש במדינת ישראל? בסך-הכל חצי מיליון. אין פה שוק כמו באנגליה, שם 50 מיליון משלמים על משחק כדורגל. ההארד-קור של הספורט אצלנו הוא חצי מיליון. שוין, כמה אתה יכול להרוויח מחצי מיליון?".
חצי מיליון צופי ספורט זה לא מספר מכובד למדינה כמו ישראל?
"אפילו על הליגה האנגלית צ'רלטון שילמה מחיר אסטרונומי, לא יכול להגיד לך מספר, אבל מדובר בערוץ פיי [תשלום] שגם בתקופת תור הזהב שלו לא מגיע ל-80 אלף מנויים. שוק שידורי הספורט בישראל הוא אטרקטיבי ביחס לכל מדינה בעולם. הבעיה היחידה היא האיזונים בין ערוצי הברודקאסט לערוצים בתשלום. ספורט עולה הרבה מאוד כסף, אבל בכבלים ובלוויין אין פרסומות. אם זה היה תלוי בי, מזמן הייתי נותן. המלצנו לא אחת ונתקלנו בקירות אטומים, בגלל שרוצים להגן על ערוצי הברודקאסט.
"יש פה תעשייה מדממת מאיפה שלא תסתכל על זה. המחוקק העדיף מכל מיני סיבות להגן יותר על ערוצי הברודקאסט בגלל שהם מדורת השבט, בגלל שהם משדרים חדשות ואקטואליה, ובגלל עוגת הפרסום המצומצמת. אני מאמין שלפחות בתחום הספורט זה רק עניין של זמן עד שיפתחו אותו לפרסומות". אם גם אז יישארו המחירים בעינם, "תהיה צודק בביטויים החריפים והמעליבים שלך עליהם", הוא חוזר ומדגיש.
כעת, על כל פנים, התשלום הגבוה וריבוי ערוצי התשלום חיוניים, סבור חן. כך ערוץ הלייב נועד "לתמרץ את ערוץ הספורט לרכוש תכנים שמהם ייהנו גם צופי הערוצים הפתוחים שלו, אם זה תחרויות ג'ודו או התעמלות". חן חושף את הכינוי שלו לתהליך המיקוח בין הרגולטור והגופים המפוקחים: "החלטנו להחזיר טיפה את ההגה לכיוון נוסחה שהמשחקים המרכזיים ישודרו בערוצים פתוחים, אבל מאפשרים להם איזשהו תמריץ, או כמו שאני קורא לזה, 'תרומות ומעשרות'. למשל, ריאל מדריד תהיה בבסיס, ברצלונה ב-5 פלוס ומשחק של חטאפה מול סביליה יכול להיות בלייב".
פתרון אלגנטי לבעיה היה יכול להיות האפשרות לרכוש חבילת שידורים ייעודית, צרה: "העובדה שאין לצרכן יכולת בחירה גורמת למשל לאדם שלא אוהב ספורט לסבסד ספורט, או לאדם שהוא אלמן או רווק לממן ערוצי ילדים, שהם תשעה במספר. האנומליה הזו היא לא בריאה". אולם זהו פתרון שחן כשל מלספק עד כה. "אני נלחם על זה", הוא אומר כעת, "אני מקווה שבמשמרת שלי עוד אצליח להרים את הסיפור של חבילה צרה למצב של אמירה ברורה ומחייבת את חברות הכבלים, גם אם בסוף זה יגיע לצרכן רק בעוד חצי שנה או שנה".
בכל מקרה, הוא מדגיש, חייבים למצוא את האיזון שיאפשר ללקוח לצרוך רק את מה שהוא מעוניין לצרוך, "בלי לשפוך את התינוק עם המים ולגרום לקריסה של חברות הכבלים וממילא לצמצום של עולם התוכן. הרי לפני חברות הכבלים והלוויין היתה רק פלטפורמה אחת ששידרה ספורט – הערוץ הראשון. בלי חלילה לפגוע בבית-הגידול שלי יותר מ-20 שנה, מלאי הספורט בשידור הציבורי היה מאוד מוגבל. לא היה פלורליזם ולא הגיוון שיש היום על המסך".
