בסוף-השבוע העלה עידו קינן פוסט אורח בבלוג שלו, "חדר 404". הטקסט, שנכתב בעילום שם על-ידי עיתונאי אינטרנט לשעבר, מציג, ולא בפעם הראשונה, את הדלות המקצועית הנהוגה באתרי תוכן רבים בישראל.
העיתונאי מספר כיצד רוב זמנו הוקדש לא לביצוע מטלות עיתונאיות כמו רדיפה אחרי סקופים ומרואיינים, ביצוע תחקירים וכתיבת טקסטים, אלא למטלות טכניות ומשמימות של העברת טקסטים ממערכת תוכן אחת למערכת תוכן אחרת, וכי רוב זמנו של הכתב באתרי אינטרנט מוקדש בכלל לתרגום ידיעות מסוכנויות הידיעות.
העיתונאי לשעבר ממשיך ומספר על תנאי העבודה הירודים ורמת המוסר הירודה עוד יותר שגורמים לכך שעיתונאים רבים מנסים לזכות בחסדיהם של יחצנים כדי שאלה ירעיפו עליהם מתנות קטנות וטיסות גדולות שהן הצ'ופר האמיתי, אולי היחיד, בעבודתם.
"מהר מאוד הבנתי שהשיטה הקיימת מנסה להבהיר לי שאין עתיד במקצוע, ושבמקום שאשתפשף, ארכוש מיומנות ואטפס במדרגות השכר, עדיף שאדעך, אתעייף ואפרוש כדי לפנות מקום למישהו צעיר ושאפתן שיהיה מוכן לסבול את כל זה תמורת פרוטה", סיכם העיתונאי. הטקסט זכה לתגובות רבות אשר הוסיפו מידע, הביעו צער וזעזוע.
האמת היא שמי שמזדעזע לא חי את המציאות התקשורתית בישראל. אמצעי התקשורת בישראל, בעיקר העיתונות המודפסת אך בהחלט לא רק היא, מרגישים שהם מתהלכים כשחבל כרוך סביב צווארם. אי לכך, כל החשיבה לטווח ארוך עפה מהחלון ואת מקומה תפסה ההתנהלות לטווח קצר. קשה לזהות אסטרטגיה, תוכנית עבודה, חשיבה מתוכננת וארוכת טווח.
זה מתחיל בקו מערכתי תזזיתי, המנסה ללכוד את רוח הזמן, ונגמר במדיניות העסקת העובדים. ב"ידיעות אחרונות" התקיים לפני שנים רבות קורס כתבים מושקע שבוגריו הם העורך הראשי של "ידיעות אחרונות" (שילה דה-בר) וסגנו (רון ירון). מאז, ככל הידוע, לא התקיים מיזם דומה.
ניתן היה להניח שבעיתונות המקוונת, זו שנהנית מהתחושה שהיא מחזיקה בדגל המחר, יחשבו ברצינות על העתיד. בפועל קורה ההפך. מנהלי השיווק הם בעלי הדעה, והם דוחפים יותר ויותר פרסומות על חשבון תוכן עיתונאי בניסיון להחזיר לבעל הבית את הכסף ובמהירות.
המחשבה על העובדים נמצאת בתחתית סדר העדיפויות. "לא היו סביבי הרבה כתבים מעל גיל 30. בארבע השנים בהן עסקתי בעיתונות למדתי שהשילוב הקטלני של שכר נמוך ושל עובדים צעירים וזמניים, שבורחים כשהם רק יכולים, יוצר לא רק מוקדי שירות לקוחות ומערכת חינוך גרועים, אלא גם עיתונות גרועה", כתב העיתונאי לשעבר.
את פירותיה של העיתונות הגרועה התרגלנו לאכול עד שהספקנו לשכוח מהי עיתונות איכותית. יש המתייחסים אליה כאל שמועה רחוקה, אגדה שנלחשת בסוד אך לא קיימת במציאות. הפירמידה העיתונאית בישראל מבוססת על מאות פועלים, צעירים וחסרי ניסיון, שאין להם שום כוונה להמשיך לעבוד במקצוע פשוט כיוון שבתנאים הנוכחיים אי-אפשר להתקיים ממנו: אף אחד לא משקיע בהם, אף אחד לא באמת רואה בהם עיתונאים, אף אחד לא באמת חושב לטווח ארוך. עדיף לחשוב קצר; ממילא אנחנו תכף עוזבים.