כלי התקשורת, כידוע, אינם נרתעים מלחלוק לעצמם מחמאות מופרזות קמעה: התואר "תחקיר" מעטר גם כתבות שהעבודה עליהן הושלמה בתוך יומיים; הלוגו "חשיפה" מתנוסס לעתים מעל סיפורים שאיש לא ניסה להסתיר; וההכרזה כי דבר מה קרה "בעקבות הפרסום ב..." לא תמיד נשענת, בלשון המעטה, על עובדות יצוקות בבטון.

את התפארויות השווא הללו ניתן להסביר בבעיות אגו או בשיקולים מסחריים, אולם כשסופרלטיבים מופרכים מוענקים לגורם שלישי, זו כבר תופעה מעניינת, וגם מסוכנת יותר – כפי שמדגים הטיפול התקשורתי לאחרונה בעמותת אם-תרצו ובדו"ח שהכינה על הקשר, לכאורה, בין עמותות שמאל לכסף ערבי ואף לגורמים הקשורים לטרור.

ב-ynet כינו אותו "מחקר" והתגאו כי "נחשף" אצלם "לראשונה". ב"מעריב" וב-nrg התלהבו עוד יותר וכינו את המצגת גם "תחקיר" (מונח עיתונאי המשדר אמינות וענייניות עיתונאית) וגם "מחקר" (מונח המשדר אקדמיות ואמפיריות מדעית) אשר "חושף" (מונח המרמז כי מדובר בדברים שהוסתרו) את הקשרים הפסולים של העמותות, כמובן ש"לראשונה". כדי שאיש לא יתבלבל ויחשוב ש"מעריב" אינו מעריך דיו את העבודה של אם-תרצו, נוסף גם התואר "בדיקה יסודית". רק "חקירה מקיפה" ו"אנליזה מעמיקה" נשארו בחוץ.

לא שאסור לתקשורת לפרגן, אבל במקרה דנן יש בעיה קלה: הממצאים המרשיעים של אם-תרצו נדלו כולם, ללא יוצא מן הכלל, מהאינטרנט. ולא סתם מהאינטרנט, אלא מהאתרים של הארגונים הערביים שאחראים ל"שערורייה". גוגל, זה כל הסיפור.

כך, למשל, את הממצא כי קרן NDC מרמאללה היא תורם מרכזי של ארגוני השמאל שאבו החברים מהדו"ח השנתי של הקרן, המתפרסם באתרה; הכספים העלומים שמעביר לעמותות ה-Welfare Association הפלסטיני? מהדו"ח השנתי של הארגון, המתפרסם – ניחשתם נכון – באתר שלו; המימון המסתורי שקיבל ה-WA מהבנק לפיתוח אסלאמי שהוקם על-ידי מדינות ערב? גם הוא מהאתר האמור. הקשרים החשאיים בין הבנק לאותה קרן? מסקציית ה"שאלות ותשובות" באתר הבנק.

מדובר בשיטה: גם הדו"ח הקודם של אם-תרצו, ש"חשף" כי ארגוני השמאל שימשו מקור מידע מרכזי של דו"ח גולדסטון וחולל רעש תקשורתי אדיר, התבסס רובו ככולו על שני מקורות עיקריים: אתרי האינטרנט של ארגוני השמאל, ו...דו"ח גולדסטון (שציין את מקורות המידע שלו). ארגוני השמאל, מתברר, היו מקור המידע המרכזי לא רק של דו"ח גולדסטון, אלא גם של דו"ח אם-תרצו.

כל זה יכול היה להיות משעשע ומעט פתטי מבחינת התקשורת, אולם תיאור מידע זמין ושקוף כנתונים עלומים שנחשפו בתחקיר נועז הוא גם מעשה מטעה ומסוכן, שכן הוא מייצר בציבור את התחושה כי מדובר בדברים שביקשו להסתיר ממנו; כלומר, עניין אפל וראוי לביקורת.

האינטרס של אם-תרצו בהצגה כזו של הדברים ברור: היא מחזקת את הדמוניזציה של יריביה משמאל ומעניקה סוג של תמיכה מוסרית למהלכים כגון החלטת הכנסת להקים ועדת חקירה פרלמנטרית בעניין זה. השאלה היא מדוע מתעקשים עיתונאים להציג באופן הירואי שכזה את מסעות הגוגל (החרוצים, יש לציין) של רונן שובל וחבריו, זאת כאשר מילוי נאמן של תפקידם היה מתבטא דווקא בהצבעה על כך שמדובר במידע שקוף, ובהעלאת תהייה על האינטרסים שבהצגתו באופן שלא זו בלבד שאינו מדויק, אלא אף הפוך למציאות.

העיתונאים היו צריכים לשאול, למשל, כיצד קורה – אם אכן מדובר במזימה מתוחכמת ומסוכנת להחרבת המדינה מבפנים באמצעות הזרמת כספי טרור לעמותות ישראליות – שהיא מתבצעת בשקיפות שיא שניתן רק להתקנא בה? (אם-תרצו, אגב, מוזמנים גם ללמוד ממנה: באתר שלהם, בניגוד לארגונים הפלסטיניים, אין דו"חות כספיים ואין רשימות תורמים).

יש הסבורים כי התשובה לכך היא שהנתונים שליקטה אם-תרצו הוצגו באופן דמגוגי ושלמעשה אין במקרה זה שום מזימה. אולם אם נלך רגע לשיטתם של הסבורים כי הדו"ח חושף חדשות מרעישות ורבות ערך לציבור – הרי שמדובר במקרה זה, סליחה על הקלישאה, ב"יום הכיפורים של התקשורת הישראלית": מידע מטריד כל-כך נמצא כל העת מתחת לאפה, זמין לכל באינטרנט זה שנים ארוכות, ואף עיתונאי אינו טורח לדלות אותו ולחבר אחד לאחד.

מידע שלולא כמה צעירים מצוידים ביוזמה, להט אידיאולוגי ומימון נוצרי-אוונגליסטי – היה נותר גם היום מחוץ למודעות הציבור הישראלי. הרי אפילו עיתונאים שאין להם אנרגיות לקרוא דו"חות באנגלית יכולים היו לגלות אותו: לא רק הארגונים הפלסטיניים פועלים בשקיפות, גם רבות מעמותות השמאל מפרסמות באתריהן, בהתאם לחוק, שהן מקבלות תרומות מה-NDC (עובדה שאינה מצויינת בדו"ח אם-תרצו; מעניין למה).

אז איך זה קורה? אפשרות אחת היא שהתקשורת אכן אינה סבורה שמדובר בממצאים מרעישים, אבל ששה לדווח עליהם בכותרות סנסציוניות כדי לעורר עניין ולגרות את הקוראים והטוקבקיסטים. אפשרות שנייה היא שמדובר בהמחשה נוספת לעצלות ולשבלוניות המחשבתית בתקשורת, ובעיקר לנטייתה לחוסר יוזמה ולהיגררות אחרי האג'נדות והמידע שמפיצים גופים אינטרסנטיים ופוליטיים.

בעיתונאים לא מפעמת, כנראה, התשוקה שמניעה את אנשי אם-תרצו, כמו גם את יריביהם משמאל, בלוגרים העוסקים בענייני כלכלה ושאר גורמים הסורקים את הרשת מתוך עניין אותנטי ורצון במידע וחיזוקים אידיאולוגיים.

התשוקה הזו יכולה גם להשביח את התקשורת: כמויות המידע ברשת הן עצומות, והסבת תשומת הלב להקשרים ומשמעויות שעולים מפרטי מידע שונים יכולה להיות פרודוקטיבית ומועילה. כך, למשל, פעיל חברתי (ג'קי אדרי מדימונה) הוא שגילה לא מזמן שעורכי-הדין שמייצגים את המדינה בסכסוך מול כימיקלים-לישראל מייצגים במקביל חברה של עידן עופר, הבעלים של החברה – והגילוי שלו הביא לפרסומים בעיתונות הכלכלית.

עיתונאי שגורם כלשהו מעניין אותו במידע שהיה זמין באינטרנט לא צריך לפסול אותו על הסף רק משום שהיה שקוף. אולם המקרה של אם-תרצו הוא דוגמה לניצול מניפולטיבי של השקיפות, שכן לב הטענות נגד ארגוני השמאל הוא שהם מסתירים, כביכול, את מקורות המימון שלהם. אנשי אם-תרצו הבינו שבזכות האינטרנט הם יכולים ללקט ברשת כמויות אדירות של מידע, לארוז אותו באופן שתואם את האג'נדה הפוליטית-אידיאולוגית שלהם ולשווק את האריזה לעיתונאים על תקן "תחקיר". וזה עבד.

עדות לרפיון ולפסיביות של העיתונאים מספקת גם העובדה שהפרכה מנומקת של חלק מדו"ח אם-תרצו פורסמה לא בעיתון, אלא בבלוג – "החברים של ג'ורג'" של יוסי גורביץ (שאמנם כותב ב"כלכליסט", אולם על נושאים אחרים לגמרי).

גורביץ הצביע ביעילות על הדמגוגיות הרבה של אם-תרצו כשהראה שהארגונים הפלסטיניים, הקשורים לכאורה בטרור, נתמכים בסכומי עתק על-ידי גורמים כמו הבנק העולמי וקרן הסיוע הבינלאומית של ממשלת ארצות-הברית (מעניין, אפילו רשת פוקס-ניוז טרם יצאה בסקופ על הקשר בין הממשל הפדרלי לטרור).

גם גורביץ, אגב, לא ירד למחתרת ולא השקיע מיליונים באמצעי מעקב מתוחכמים, אלא בסך-הכל גלש באינטרנט – אבל גם את הממצאים שלו לא טרח לאתר אף עיתונאי שכיר. נראה שזו המחשה נוספת לקיומו או להעדרו של גורם התשוקה: גורביץ כותב את הבלוג בהתנדבות. הדברים האלה חשובים לו. נראה שאשכרה אכפת לו עד שדמגוגיה של אם-תרצו ממש כואבת לו בעין. נראה שהעיתונאים, מנגד, פשוט משתדלים לעבור עוד יום במשרד.

גילוי נאות: במאמר הזה לא "חשפתי" דבר, לא ביצעתי "מחקר" ואף לא "תחקיר" כדי לגלות את הממצאים המופיעים בו. כל אחד יכול להיווכח בהם באמצעות גלישה לדו"חות אם-תרצו הזמינים ברשת