"הריכוזיות בתקשורת עלולה לפגוע בחופש הביטוי", כך קובעת כותרת כתבתו של צבי זרחיה ב"דה-מרקר", העוסקת בדו"ח שהוכן על-ידי מרכז המחקר והמידע של הכנסת בהזמנת ח"כ ד"ר עינת וילף (העצמאות). קשה להאשים את עורך הידיעה בפומפוזיות מלאכותית. הצהרה זו מופיעה כבר בפסקה השנייה של הדו"ח, שכותרתו היא "ניתוח השלכות כלכליות של ריכוזיות ובעלויות צולבות בכלי התקשורת".
הדו"ח מונה שלוש סיבות לכך שהתקשורת בישראל ריכוזית: 1. ריכוזיות. 2. ריכוזיות. 3. ריכוזיות. וביתר פירוט: שוק הפרסום הישראלי קטן, המשק הישראלי ריכוזי, ושוק האשראי ריכוזי. ניתן כמובן להחליף את המלה "ריכוזי" ב"קטן" ולהפך, וניתן גם לשאול מדוע שוק האשראי הישראלי אינו חלק מן המשק הישראלי, אולם נמשיך הלאה: לפי הדו"ח, בגלל הריכוזיות, כלי תקשורת בישראל אינם רווחיים, ולכן הם נרכשים על-ידי גופים עסקיים גדולים, ריכוזיים בפני עצמם, וכך נוצרות בעלויות מרוכזות, צולבות וכו'.
אם כן, לפי הדו"ח, בישראל מצב העיתונות בפרט והתקשורת בכלל חמור כל-כך שבעצם אין הצדקה כלכלית להשקיע בגוף תקשורת. משום כך, אם כבר נמצא איזה בעל הון שמחליט להשקיע בגוף תקשורת, אין אלא להסיק שהוא עושה זאת ממניעים זרים – אחרת למה שיעשה את זה? מה, הוא מטומטם? אין פלא שצריך להקפיד שלא תהיה בעלות צולבת בין עסקיהם השונים של בעליהם של אמצעי התקשורת, שהרי אחרת הם ימנפו את שליטתם באמצעי התקשורת כדי לקדם את אחזקותיהם בגופים אחרים.
ובמלותיו של הדו"ח: "מצב זה עשוי להוביל לבעלות על כלי תקשורת לא רק בגין שיקולי רווח או רצון ליצור עיתונות מקצועית – אלא גם בשל שיקולים הקשורים לפעילות עסקית נוספת שיש לאותם בעלים, או במטרה להשפיע על דעת הקהל בהקשר לפעילות זו". נשמע מדאיג.
כמובן, זה לא רק נשמע מדאיג, זה באמת מדאיג. סימנים לכך ניתן למצוא בתקשורת הישראלית, גם האלקטרונית וגם בזו המודפסת. הפתרון של עורכי הדו"ח מגוון, והוא כולל גם הצעות לסבסד עיתונים או להילחם ברווחי משרדי הפרסום, אולם עיקר ההמלצות מתמקדות בהחמרה ברגולציה: החלתה גם על האינטרנט והחמרת איסורי הבעלויות הצולבות, כלומר, איסור על קבוצות העסקים הגדולות בישראל להחזיק בכלי תקשורת.
על פניו, הדרישה נשמעת הגיונית ואף מתבקשת. היא גם תואמת לרוח מחאת קיץ 2011 (ולאידיאולוגיה הנוכחית של "דה-מרקר"), שבה התחושה היתה שבעלי ההון פורקים כל עול ושהמערכת הרגולטורית כושלת במשימתה להקל על שוכר הדירה, רוכש הקוטג' וצרכן החשמל. הקריאה לחיזוק הרגולציה בתחומים אלו ואחרים מתיישבת היטב עם הדו"ח שהזמינה וילף, שכפי הנראה מודאגת ממצב העיתונות (או לפחות מהעובדה שהיא לא הופיעה בעיתונות זה זמן מה. כך או כך, הרי הדו"ח לפנינו).
הבעיה היא שגופי התקשורת השונים הגיעו למצבם העגום לא בגלל אנשי ההון, הטייקונים, אותם צולבים ומוצלבים שרכשו אותם. למעשה הסיבה היחידה שכמה מהם עדיין פעילים נעוצה בהחלטת אותם אנשי ממון להשקיע בהם. עיתון כמו "מעריב" היה אמור להיסגר כבר לפני כמה שנים, שכן אין הצדקה כלכלית לקיומו של עיתון שמעלה בעשן עשרות מיליוני שקלים מדי רבעון.
מי שהציל את האפשרות של מאות העוסקים במלאכת ההוצאה לאור של "מעריב" – הכתבים, העורכים, הפרשנים, בעלי הטורים, המפיקים ואחרים – להמשיך להתבטא הוא לא אחר מאשר אותו אדם שמואשם על-ידי הדו"ח שהוא מאיים על חופש הביטוי. האם הקריאה להגבלת הגורמים שיכולים להחזיק בישראל בגופי תקשורת לא תגרום בסופו של דבר להחלשת אותם גופי תקשורת, שעצם חולשתם הובילה מלכתחילה להופעתם של אותם אנשי הון כבעלי השליטה בתקשורת?
אמנם, חופשיותו של אותו ביטוי שדנקנר ודומיו הצילו שנויה במחלוקת, וממילא יש הטוענים כי עדיף לתת לביטוי הזה לגווע מאשר להציל ביטוי שהוא לפחות בחלקו מוטה, צבוע במטען אידיאולוגי או אינטרסנטי אחר. שעדיף לחסל את "מעריב" מאשר לקרוא את "מעריב" הצבוע בצבעיו של דנקנר, ושעדיף לסגור את ערוץ 10 מאשר לצפות בו כשהוא מכופף ומעוקר בהתאם לדרישותיהם של בעלי הון.
זו תוצאה אפשרית של הדו"ח, ויש מי שיגידו שזו תוצאה טובה: הרחקתם של בעלי ההון הגדולים מגופי התקשורת תגרום לכך ששוק התקשורת יתאים עצמו למצב בכלל השוק (כפי שהוא מתואר בדו"ח) – כלומר, אותם גופי תקשורת שפועלים כיום באופן מלאכותי ובמנותק מכל היגיון כלכלי ייעלמו מהמפה. אולי דווקא הדילול בגופי התקשורת יזרים דם חדש בעורקי אלו שנותרו עומדים, שייהנו עכשיו מהנתח בעוגת ההכנסות (מפרסום ומנויים) שזרם עד כה אל כלי התקשורת הגוססים. ייתכן שהפגיעה המיידית בחופש הביטוי, בגיוון הדעות, בתחרות בשוק התקשורת, בפרנסתם של מאות ואולי אלפי אנשים, תביא בסופו של דבר להבראה של שוק התקשורת. אולי ברירה טבעית היא הדבר הנחוץ כאן.
אחרים יהיו פחות קיצוניים ויגידו, "אנחנו לא טוענים שעדיף לסגור את 'מעריב', חלילה, אנחנו פשוט לא מעוניינים בבעלות צולבת". זה גם בדיוק מה שאומרים מחברי הדו"ח. העניין הוא, שבאותה מציאות משקית שהדו"ח עצמו מתאר שקיימת בישראל, מי יהיה מעוניין בכאב ראש שנקרא "כלי תקשורת"? מי ירצה לרכוש לעצמו "מעריב" שכזה במציאות הכלכלית הישראלית?
אם נוריד מהרשימה את קבוצת האחזקות הגדולות, את אלה שאין להם בעלות צולבת, בעלות אנכית או בעלות אלכסונית, עם מי נישאר? מעטים הגורמים המעוניינים להשקיע בכלי תקשורת למטרות דוגמת "קידום ערכי הדמוקרטיה" או "תרומה למען שיח פתוח, הוגן ומאוזן". שמו של אחד האחרונים שטען שזה מה שהוא עושה הוא שלדון אדלסון, איל קזינו הפועל באמריקה ובמזרח הרחוק, שאין לו יד ורגל בריכוזיות הישראלית ושלא תוטל עליו כל הגבלה לפי המלצות הדו"ח. אנחנו יודעים איך זה נגמר.