רק לעתים נדירות מתרחש אירוע שפורץ את החזית האטומה של גופי התקשורת ונותן לצופה, למאזין או לקורא הזדמנות לגלות איך נראית המכונה מבפנים. מהדורת יום שישי של ערוץ 10 היתה חלון הזדמנויות שכזה, והצפייה בה היתה מרתקת בעיקר כיוון שחשפה כמה החלטות מערכתיות יוצאות דופן.
ההחלטה שלא לפתוח כרגיל עם גיא זהר אלא עם מבזקן, אסף צ'רנילס, שהקריא את כותרות היום ולבסוף את ההתנצלות המדוברת שהוקלטה מבעוד מועד; ההחלטה לצאת להפסקת פרסומות ארוכה כדי להרחיק את ההתנצלות עד כמה שאפשר מהמהדורה עצמה; ההחלטה למקם בלב המהדורה כתבה של אבנר הופשטיין, אותו הופשטיין שכתבתו על אדלסון הובילה לזעזוע שמטלטל את חברת החדשות של הערוץ; ההחלטה שכתבה זו תעסוק בטייקון מקומי, אילן בן-דב, ושהיא תהיה ארוכה, ענקית במונחים טלוויזיוניים (יותר מ-20 דקות); ההחלטה לארח בסוף הכתבה את סגן מו"ל "הארץ", גיא רולניק, שכבש את המסך כאשר הסתער, ממש הסתער, על הטייקונים בישראל עד שלרגע נדמה שהוא מחזיק סכין בין שיניו, תופס טייקון בשערות ראשו, מקרקף אותו וממשיך הלאה אל הטייקון הבא; ההחלטה של זהר להקריא בסוף המהדורה הודעת התפטרות קצרה שבאה על רקע הופעת שורת קרדיטים ריקה משמות העושים במלאכה; ההחלטה להפנות את המצלמה בסוף המהדורה אל קיר הזכוכית שמפריד בין האולפן לחדר המערכת, שם נראו עשרות מחברי המערכת כשהם מוחאים כפיים.
כל ההחלטות הללו התקבלו במחשבה תחילה, מתוכננת ומתוזמרת. קשה להיזכר בתוכנית כה תוקפנית, כה לוחמנית, כה בלתי מתפשרת ששודרה בטלוויזיה הישראלית, שבה העושים במלאכה עשו הכל חוץ מלהפשיל את מכנסיהם ולהציג את אחוריהם כדי להבהיר מה הם חושבים על האדם שהביא אותם לכדי התנצלות משפילה כל-כך ועל המערכת שלהם שנאלצה להתכופף בפניו. וההתנצלות היתה אכן משפילה (לא לחינם זהר עצמו הפנה אל הטקסט הזה מחשבון הטוויטר שלו בשעת לילה מאוחרת).
האבק עדיין לא שקע מעל זירת המאבק, ובכל זאת מן הראוי להעלות מסקנה מתבקשת ושאלה מתבקשת לא פחות.
מקריאה בהודעות שנכתבו בפייסבוק, בטוויטר, בבלוגים או במלים אחרות, במדיה החברתית הישראלית, עולה כי ההתפטרות של זהר זוכה לגיבוי והערכה. צריך להיות נאיבי כדי לחשוב שלתמיכה הזו אין קשר לאירועי השבועות האחרונים. אחד ממוקדי המאבק של המחאה החברתית היה הטייקונים, אותה קבוצה קטנה ומצומצמת של אנשים שעשו מיליארדים הודות לבעיות הריכוזיות במשק, תוך שהם ממשיכים לגייס עוד ועוד כסף מהציבור, אך נמנעים מלהחזיר לו את מלוא כספו כאשר הם נקלעים לצרה.
גם במוקד סיפור ההתנצלות עומדים שני בעלי הון: שלדון אדלסון האמריקאי, הפטרון של ראש הממשלה נתניהו ובעליו של העיתון "ישראל היום", ומי שדרש את ההתנצלות; ורון לאודר, אמריקאי גם הוא, מקורב לנתניהו גם הוא, בעל המניות היחיד בערוץ 10 שעדיין מזרים כסף לערוץ ומי שאילץ את אנשיו לפרסם את ההתנצלות. שני אלה נותנים את התחושה שהשילוש שהתנוסס בראשם של עשרות שלטים – "הון-שלטון-עיתון" – לא היה מעולם מובהק יותר.
המסקנה היא, אם כן, שיש לראות בהתפטרותו של זהר, שלה קדמה התפטרותה של עורכת המהדורה רותי יובל, שלה קדמה התפטרותו של מנכ"ל חברת החדשות ראודור בנזימן, כמי ששואבת את מקורותיה, הצדקתה ועוצמתה מהמחאה החברתית שכבשה את סדר היום הישראלי. זה לא יהיה בגדר ניחוש פרוע להניח שאם כל השלושה היו מתפטרים בעיתוי אחר, הם לא היו זוכים לתמיכה הגדולה שממנה הם נהנים.
מחלקים של "ישראל היום", כיכר ציון בירושלים. ערב יום כיפור, 17.9.10 (צילום: שוקי טאוסיג)
מוקדם לדעת כיצד תיראה חברת החדשות של ערוץ 10 ואם אפקט הדומינו שהשתלט עליה ימשיך להתגלגל או דווקא ייעצר, ואולם שאלה לא פחות מעניינת נוגעת לכלי תקשורת אחר, שאין לו שום קשר לערוץ 10: "ישראל היום".
"ישראל היום" הוא בנו החוקי, המוכרז והגאה של שלדון אדלסון. המיליארדר האמריקאי החליט להשפיע על סדר היום הציבורי באמצעות השקעה שהיקפה נאמד בעשרות רבות של מיליוני דולרים בהקמת כלי תקשורת המחולק במאות אלפי עותקים ובחינם. המטרה המוצהרת של אדלסון היתה להפוך את התקשורת הישראלית ל"מאוזנת יותר". בפועל הפך העיתון לשופרו הרשמי והבוטה של ראש הממשלה, מסריו ומשפחתו, עד שלרגעים הוא נדמה כקריקטורה ממש.
בסיקור המחאה החברתית הפכו כותרות "ישראל היום" למשל ושנינה בקרב אנשי האוהלים, שהחליפו ביניהם רעיונות באשר לסוג הכותרות שיופיעו ב"ישראל היום". כך, לדוגמה, נטען שבמקרה שיגיעו ל"הפגנת המיליון" פחות ממיליון מפגינים, תופיע ב"ישראל היום" הכותרת: "כישלון מוחלט למחאה: רק 900 אלף ישראלים יצאו להפגין" (הכותרת בפועל, יש לציין, היתה דווקא "המחאה הגדולה מכולן)".
כעת נשאלת השאלה אם הזעם ההולך ומצטבר כלפי "ישראל היום", שהגיע לשיא חדש עם הדרישה להתנצלות של בעליו, אדלסון, דרישה שהתממשה בצורתה המלאה והמשפילה, יתורגם לכדי מעשה צרכני.
הצרכנים הישראלים גילו בחודשים האחרונים שיש בידיהם כוח לא מבוטל כאשר הם מתאגדים, אולם "ישראל היום" מציב בפניהם דילמה מסוג חדש. מצד אחד, רבים מזהים בעיתון כלי שרת בידי ראש הממשלה ומזהים את ההטיה שממנה הוא סובל. מצד שני, הם מקבלים את העיתון חינם, ובכך הם יכולים לחסוך את הכסף שהוציאו על רכישת עיתונים אחרים. כיצד אתה מחרים משהו שניתן לך חינם? האם הצרכנים יסרבו להרים את העיתון גם כאשר הם יושבים משועממים ברציף הרכבת, גם כאשר הם נכנסים לאוניברסיטה, גם כאשר מגישים להם אותו ביציאה ממרכז קניות?
בשלב זה קשה לראות את זה קורה. החרמת כלי תקשורת בישראל נדירה וכמעט חסרת תקדים. התארגנות להחרמה של כלי תקשורת שמחולק בחינם היא מסובכת עוד יותר. למרות זאת, יהיה מעניין לבדוק בשבועות הקרובים אם נצחונו של אדלסון בערוץ 10 לא יתגלה כנצחון פירוס ב"ישראל היום".