למדור הספורט של "מעריב" הגעתי ב-1986. הצעתי לכתוב טור ביקורת ספורט בטלוויזיה. שכני טובי פולק, עורך במדור הספורט של העיתון, שידך ביני לבין עורך המדור דאז, משה לרר ז"ל, והטור יצא לדרך. בעיקר זכורים לי מאז הטלפונים הנרגנים מיואש אלרואי, מנהל מחלקת הספורט של רוממה, שנפתחו תמיד, אבל תמיד, בשורה הבאה: "לא קראתי את מה שכתבת, אבל סיפרו לי ש...".
בהמשך, כשאבי בטלהיים החליף את לרר, הורחבו תחומי פעילותי. בתקופת בטלהיים ומחליפו יצחק בן-חורין (שלהי שנות ה-80 ושנות ה-90 של המאה שעברה) חולל "מעריב ספורט" מהפכה בעיתונות הספורט הארצית. לא צריך להפריז בערכה, אבל דווקא בימי גסיסתו של העיתון, ראוי לספר עליה. למען ההיסטוריה, למען הדורות הבאים, וגם למען אלה שעשו במלאכה.
עד מלחמת יום הכיפורים היתה העיתונות הכללית, ברובה, זרוע שלטונית פחות או יותר. ראשיה סגדו לקברניטי המדינה וקנו מהם כל סחורה, ואפילו הרקובה ביותר. המלחמה ומחדליה אחראיים להתפכחות ולניתוב התקשורת לתפקידיה האמיתיים – ביקורת, הטלת ספק, חשדנות, דעתנות, פרשנות ובעיקר התנתקות מהיניקה המתמדת מפטמות השלטון.
עיתונות הספורט לא עברה תהליך דומה. "סודות מחדר ההלבשה" נותר פסגת הסקופים והתחקיר. ביקורת, פרשנות ונבירה במחדלים לא היו חלק מסדר היום התקשורתי הספורטיבי. הומור וסאטירה היו לגמרי מחוץ לתחום. מדורי הספורט של המקומונים הגדולים, "העיר" ו"כל העיר", החלו אמנם לסמן את המפנה, ומדור הספורט של עיתון "חדשות" הצעיר הפגין חדשנות בוטה משלו, אבל בעיתונות הארצית המסורתית נמשכה הברית המנומנמת בין בכירי עיתונות הספורט להנהגת הספורט, ברית שהניבה תקשורת ספורט עצלה ומינימליסטית.
למשל בגזרת מכבי תל-אביב כדורסל. מכבי היתה אז המקבילה לשלטון שלפני מלחמת יום הכיפורים, ולא בכדי כיכב משה דיין המנוח גם בממשלה וגם ביציעי יד-אליהו. מכבי היתה המנצח הגדול שאסור היה להטיל ספק בהתנהלותו. וכשאולסי פרי נרדם הלום סמים ולא הופיע למשחק חשוב בגביע אירופה, דיווחה עיתונות הספורט הממסדית שהוא חלה בשפעת, כגרסת המועדון. גם בשאר התחומים המצב לא היה טוב בהרבה. החברות והמעורבות האישית של עיתונאי הספורט עם מושאי סיקורם הפכו אותם לשותפי סוד, אבל לקוראים לא היה כל חלק בסודות הללו.
עד שאנחנו הגענו. דור צעיר ורעב של כותבים ועורכים שלא ידע את חיים הברפלד הגדול, שהיה גם מזכ"ל ההסתדרות וגם יו"ר ההתאחדות לכדורגל. דור שהחליט לעשות עיתונות ספורט אחרת. באנו מאהבה אמיתית לספורט, אבל גם מתוך מחויבות אחרת לקוראים. להוכיח להם שאנחנו לא בכיס של אף אחד. אפילו לא של מכבי תל-אביב כדורסל, כפי שיכול להעיד הכתב המכסה באותה תקופה, עפר שלח, שנודה והורחק מאימוני הקבוצה בגלל פרסומים בלתי מחמיאים שהרגיזו את צמד השי"נים שמלוק ושימון. גם אני נקראתי פעם ל"בירור" אצל העורך אדם ברוך ז"ל בגין תלונות של שמעון מזרחי על טורים שהעזו להטיל דופי בממלכה. את המלה "בירור" הכנסתי למרכאות משום שברוך ידע להתייחס לתלונות של מכבי בביטול הראוי.
בין משחיזי הקולמוסים ו"מרעילי הבארות" באותם ימים היו גם אריה מליניאק, בן כספית, ערן סלע, אבי מלר, טובי פולק, ציפי שמילוביץ, רון עמיקם, דורון ברוש וקובי שם-טוב – הקופירייטר האולטימטיבי של הכותרות השנונות. בנוער התבלט אייל לוי, שדרכו להרכב הראשון של הבוגרים היתה סלולה. הוותיקים, אברהם טבק, ויקי קופמן ומאיר ריפמן, לא תמיד ראו בעין יפה איך גונבים להם את המדור מתחת לידיים, אבל ההובלה של בטלהיים ובן-חורין גרמה להם לרטון ולהשלים. לקטר ולשתף פעולה.
"מעריב ספורט" הפך לאלטרנטיבה מרעננת ונשכנית. אם "מעריב" חיקה את "ידיעות אחרונות" בפורמט ובעיצוב הכלליים, הספורט של "ידיעות" בהחלט אימץ את הגישה של "מעריב ספורט". אימץ ורכש את הכותבים המתאימים לכך: את עמיר פלג מ"חדשות", את אריה מליניאק מ"מעריב", את עפר שלח ואביעד פוהורילס שהגיעו מ"מעריב" וחזרו אליו, ועוד. גם ספורט "הארץ" החליף דיסקט עם רמי רוטהולץ, אלי סהר (אז סרוסי), רון קופמן, יואב בורוביץ', אבי רצון שהגיע מ"חדשות", שלומי ברזל ועוד.
את הצעד הבא עשו כבר תוכניות הספורט ברדיו ויציעי העיתונות למיניהם בטלוויזיה, שלקחו את המהפכה הזו כמה צעדים רחוק מדי. צעדים שהפילו אותה לבצה העכורה של צעקנות חלולה ופרימיטיבית המתהדרת לשווא בערכי-העל של העיתונות: אי-עשיית חשבון והטחת ה"אמת" בפנים.
נדמה לי שמה שעשינו אז ב"ספורט מעריב" היה באיזון ובמידה הנכונים. מצד אחד טילטלנו והערנו את העיתונות הרדומה, ומצד שני לא חצינו את הגבול אל עבר הוולגריות המתלהמת של הטרנד הרדיו-טלוויזיוני הנוכחי. נדמה לי שמדורי הספורט בעיתונות הכתובה עדיין משמרים ומקיימים את המסורת והסטנדרטים שהצבנו אז בסוף שנות ה-80 של המאה שעברה.
משה גורלי הוא הפרשן המשפטי של "כלכליסט"