בנימין נתניהו, רטוריקן מעולה, אימץ תבנית קבועה למשפטי מחץ תקשורתיים. אלה כמעט תמיד משפטי תקבולת בסגנון "ייתנו יקבלו, לא ייתנו לא יקבלו". באנגלית קוראים לזה "מעיל דו-צדדי", כי אפשר להחליף את החלק הראשון במשפט בחלקו השני בלי לפגוע במשמעות: "החלק הראשון של דבריך לא נכון, החלק השני לא יהיה".
הנה ציטוט אופייני ועדכני מחשבון הפייסבוק של ראש הממשלה:
אני לא מציע לאף אחד לנסות אותנו: מי שניסה אותנו חטף. מי שינסה אותנו יחטוף" (דצמבר 2013)
מרשים? מגוחך? יעיל? ישפוט הקורא, אבל חייבים לדעת שמדובר בדרך קבועה של נתניהו לנסח את המסרים התקשורתיים שלו. כיוון שלשיטה זו שנחשוף כאן מיד אין עדיין מלה ראויה בעברית, אנו ממליצים לאקדמיה ללשון לקרוא לשיטת הטיעון הזו "משפטי בי-בי", וכך נוכל לומר גם אנו באותו סגנון: "ביבי לא מפסיק להשתמש במשפטי בי-בי".
משפטי בי-בי הם תמיד משפטים בעלי תבנית אחידה. אל תבנית האפייה הרטורית יוצקים את התוכן הנדרש לעת הזו, וכך בונים מדיניות ומסר קליט עבור התקשורת וההמונים. הסוד של השיטה מתחבא בפסיק, אותו פסיק שמפריד בין שני חלקי המשפט ומשמש מעין ראי. כדרכו של ראי, הוא משקף את שני החלקים של המשפט במדויק אך במהופך:
ייתנו יקבלו, לא ייתנו לא יקבלו"
ועל הסכם המעצמות עם איראן:
זה לא הסכם היסטורי, זו טעות היסטורית"
ובאותו נושא:
אסור שלמשטר המסוכן בעולם יהיה את הנשק המסוכן בעולם"
ומדוע? פשוט מאוד הרי:
כשהערבים יניחו את נשקם, לא תהיה עוד מלחמה. כשישראל תניח את נשקה, לא תהיה עוד ישראל" (2008)
הבנתם? תקבולת ניגודית/משלימה שמשתמשת באותן מלים בדיוק, בשינוי קל. בי פסיק בי.
לאחרונה, במהלך דיון מנומנם במליאת הכנסת, השתמש חבר-כנסת ערבי במשפט בי-בי בלי לבקש זכויות יוצרים מראש הממשלה. או-אז הבריק לפתע בראשו של ביבי משפט בי-בי נפלא כתגובה. באופן חריג הוא ביקש את זכות הדיבור ועלה לדוכן הנואמים להגיב לדברי ח"כ ג'מאל זחאלקה:
אמרת שהיינו פה לפניך ונהיה פה אחריך – החלק הראשון לא נכון, החלק השני לא יהיה"
לשכת ביבי, נפעמת מהבי-בי הספונטני שיצא לביבי, הפיצה את הסרטון תחת הכותרת "חובה לצפות – תמצית הסכסוך בפחות מדקה". האם כך, בהתנצחות ילדותית זו, רוצה ישראל לתמצת את הסכסוך? ובכלל, איזה סוג של מנהיג מתיימר לספר את ההיסטוריה של פרק מכאיב בתולדות עמו בפחות מדקה? התקשורת, המאוהבת בעצמה ברעיון ה"פחות מדקה", חגגה כמוצאת שלל רב. למי שטרם ציית לציווי של לשכת ראש הממשלה, הנה הסרטון. זכרו ש"חובה לצפות".
גם הסיסמאות של הליכוד בבחירות האחרונות היו בי-בים קלאסיים:
לפני שאתם מצביעים, בדקו למי אתם מצביעים" (הסיסמה נגד הבית-היהודי)
והסלוגן המרכזי:
ראש ממשלה חזק, ישראל חזקה" (בכלל, המלה "חזק" חזקה אצל נתניהו לאורך השנים. הוא כנראה משתמש בה בעיקר כשהוא מפחד להיות חלש)
מעניין לחשוב מה התהליך שבו מתבשל משפט בי-בי. מה קדם למה? האם קודם נוסחה המדיניות ואז נוסחה הסיסמה, או שמא ההפך? כלומר, האם ביבי משתמש במשפטי בי-בי או שמשפטי בי-בי משתמשים בביבי?
אני מדמיין את כותב הנאומים או יועץ התקשורת של ראש הממשלה יושב לו מול המחשב ומנסה לבנות משפטים שיתאימו למתכון של הבוס. ודאי יש נסיונות בשפע למשחקי מלים: "נתניהו הכי חזק, איראן הכי מסוכנת". "גרעין של אמת בתוכנית הגרעין". מדי פעם מבריק ודאי משפט בי-בי מסוגנן כשורה שעולה לאישורו של ביבי וסביבה אפשר לבנות נאום שלם: "המדינה חייבת לעצור את התקדמות המסתננים, לפני שהמסתננים יעצרו את התקדמות המדינה". אך אבוי, לפתע מתברר לכותב האומלל שבאותה טכניקה אפשר להשתמש גם לטיעונים הפוכים בתכלית: "נתקדם במשא-ומתן כאילו אין טרור ונילחם בטרור כאילו אין משא-ומתן".
אז של מי השורה הזו?
אכן, זכויות הבכורה אינן של נתניהו. לא מעט משפטים היסטוריים ופתגמים מפורסמים נוצקו בכוונת מכוון בתבנית זו, שנחשבת קליטה במיוחד. אולי המפורסם שבהם הוא "זהו צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות" של ניל ארמסטרונג, או לחלופין זה של הנשיא קנדי: "אל תשאל מה המדינה עשתה בשבילך, שאל מה אתה עשית בשביל המדינה". גם בשירים מופיע המבנה הזה: "יש אנשים עם לב של אבן, יש אנשים עם לב אדם", ואל נא נשכח את "הים אותו ים והערבים אותם ערבים".
אגב, המשכו של משפט ראי אחרון זה, שטבע יצחק שמיר, הוא "ונתניהו אותו נתניהו". למעשה כבר במקורות היהודיים נפוץ המבנה: "אמור לי מי חבריך, ואומר לך מי אתה"; "אין דין ואין דיין". המשנה מלאה במשפטי תקבולת, ולא במקרה. דניאל כהנמן, חתן פרס נובל, מצטט בספרו האחרון מחקר המלמד שפתגמים מחורזים נחשבים עשירים ועמוקים יותר מאשר אותו משפט ללא חרוז: "צער מקרב בין אויבים" נחשב פחות מעמיק מאשר "מכאובים מקרבים בין אויבים".
בנימין נתניהו, בנייני-האומה בירושלים, 7.1.13 (צילום: יונתן זינדל)
הנבדקים במחקר גם שפטו את המשפט "גם הגדול שבאילנות יקרוס בסופגו מכות קטנות" כתובנת חיים חשובה יותר מאשר אותו משפט המדבר על "הגדול שבעצים". כמו כן, "וידוי מתוך הנשמה מסיר חצי מהאשמה" דורג כתובנה משמעותית הרבה יותר מ"וידוי מתוך הלב מסיר חצי מהאשמה". מחקרים אחרים העלו כי הנפקה של חברות מסחריות עם שם קליט מצליחה יותר מאשר זו של חברות דומות עם שם מסובך.
חרוזים וניגודים הם אבני יסוד ברטוריקה. כאלו הם גם משפטי בי-בי. הריתמוס המוזיקלי הוא גם הסיבה לכך שבדרך כלל נואמים מעמידים את משפטיהם על שלושה דברים (כמו בצבא), וכך גם החזרתיות, "אנאפורה" ("יש לי חלום"). ואכן, משפטי בי-בי הם רק הדובדבן שבקצפת העוגה הרטורית המפוארת של נתניהו. הוא יודע לספק סיפור אישי, לפנות לרגש, לטעון לסיבה ולתוצאה, מאוד-מאוד אוהב מטפורות (איש שמן ואיש רזה, סופרטאנקר לביורוקרטיה), ומחבב במיוחד דימויים ומשלים מעולם החי (אם זה מגעגע כמו ברווז, נשיא איראן הוא זאב בעור של כבש, הנמר האסיאתי). בקיצור: נתניהו יודע לעבוד כמו שועל תקשורת. האם התקשורת יודעת לבדוק אם השועל לא עובד עליה?
אל תסתכל בקנקן. הוא ריק
בנימין נתניהו, ישיבת קבינט, 30.12.12 (צילום: עמית שאבי)
לזכותו של נתניהו ייאמר שלא פשוט להיות פשוט. ראש הממשלה שלנו עושה זאת נהדר. נהדר מדי. משפטי בי-בי מלאים בקסם ומשכנעים, וזו בדיוק הסכנה שבהם. מטפורות הן נהדרות להמחשה ולהבהרה, אבל הן גם מאפשרות הסחת הדעת מהנושא עצמו. משפטי בי-בי מנוסחים כמו חרוזים ובכך הם משכנעים יותר, אך בו בזמן הם גם מקשים על שיפוט תוכנם – כפי שהדגימו המחקרים המצוטטים לעיל. מנהגו הקבוע של נתניהו להתנסח במשפטי בי-בי מדאיג והוא חלק מעידן הנראות, שבו גם בסופרמרקט הדעות, בדיוק כמו בקניון, שכיחות עטיפות נוצצות ואטומות שאינן מאפשרות לבחון את המוצר עצמו.
הנה משפט בי-בי קלאסי שנמצא בדברי רבי יהודה במסכת אבות: "יש קנקן חדש מלא ישן, וישן שאפילו חדש אין בו". זהו המשכה של המטפורה על הקנקן ומה שבתוכו. במקרה של נתניהו אנו מתקשים להתעלם מהקנקן כאשר הוא מעוצב באופן כה מרהיב, ולעתים נראה שבלשכת ראש הממשלה נותנים משקל רב יותר לתבנית המילולית ולסגנון על חשבון התוכן. למשל: "מי שניסה חטף, מי שינסה יחטוף" – כמה רעוע מצבה של מדינה שמבססת את ההרתעה שלה על איומים בסגנון של בריונות פייסבוק. למעשה סביר שמשפט מחץ מרהיב זה רק פוגע בביטחון. ובסגנון בי-בי: יכול להיות שראש הממשלה מוצלח בלספק רטוריקה טובה, אבל רטוריקה טובה לא מספיקה כדי להיות ראש ממשלה מוצלח.
תקשורת בי-בים אוהבת תקשורת ביבים
בדיוק כמו משפטי בי-בי, גם היחסים בין נתניהו לתקשורת הם יחסי מראה. נתניהו יכול לצפות בטלוויזיה ולראות את עצמו, העיתונאים יכולים לצפות בנתניהו ולראות את עצמם. משפטים חד-ממדיים, קצרים, שטחיים. סיסמאות ומשחקי מלים. ההבדל בין סגנון הכותרות לסגנון הפרסומות ולסגנון המנהיג – מתבטל. הכל סגנון. אותו סגנון. ז'אנר החדשות כבידור מילולי וויזואלי שימכור יותר ככל שיהיה קליט יותר נכון גם לגבי ז'אנר המנהיג כמוצר. כך יורד השיח לביבים.
תמונת הראי של יחסי נתניהו והתקשורת היא גם אולי הסיבה לתיעוב שחשים כמה מהעיתונאים כלפי ראש הממשלה. סוג של שנאה עצמית. זו אולי הסיבה לנרקיסיזם של כמה מגופי התקשורת בסיקור נתניהו. גם כאן יש שני צדדים לבי-בי: התקשורת ונתניהו. וגם כאן יש לשאול, מה יצר את מה? האם נתניהו יוצר את המשפטים עבור התקשורת, או שהתקשורת היא שדורשת לקבל משפטים כאלה?
התשובה היא גם וגם: בתהליך ה"תקשוריזציה", הנראות בתקשורת היא חלק מכריע בקבלת ההחלטות של הממשלה. ואל לנו להלין על סגנון משפטי בי-בי. למעשה התקשורת אינה מאפשרת לפוליטיקאים לפעול ולדבר בסגנון אחר. רק מי שמציית לחוקי הפורמט התקשורתי זוכה בתגמול: כיסוי נרחב. כך שנתניהו והתקשורת הם למעשה שני חלקים של אותו משפט ראי. בי-בי.
קמפיין בחירות מציג את נתניהו הנואם בעצרת האומות-המאוחדות, שלט חוצות, בני-ברק, 17.1.13 (צילום: יעקב נחומי)
הדרישה של התקשורת לדבר בסיסמאות קליטות וקצרות ידועה ומתעצמת באופן קבוע. אורכו של משפט המחץ, הסאונדבייט, אותו ציטוט שנבחר מתוך נאום או ראיון כדי להיות מוקרן בטלוויזיה, נמדד לאורך השנים בדייקנות בכל בחירות לנשיאות ארה"ב – והוא מתקצר והולך. בשנות ה-60 אורכו היה כ-40 שניות. במערכת הבחירות האחרונה לנשיאות אורך המשפט המשודר ירד אל פחות מ-7 שניות בממוצע. עד 14 מלים. פילוח תוכנם של הציטוטים מלמד שהתקשורת מתמקדת בהתקפות על המועמד השני ובהתייחסות לקמפיין עצמו ולא למדיניות. כמה נמוך אפשר לרדת? האם שלוש שניות למועמד יספיקו? האם בכלל צריך מלים? ובכן – כן. במידה רבה אנחנו כבר שם.
כבר כיום נותנים דגש בחקר התקשורת למונח חדש: "אימג'בייט", כלומר, אורך הוויזואליה שהטלוויזיה מעניקה לכל דובר בכתבה. האימג'בייט הרבה יותר משמעותי מהסאונדבייט ההיסטורי. ואכן, מתברר שבכל מערכת בחירות יש הרבה פחות מלים שהמועמד אומר בקולו; מחליפה אותן ויזואליה של הפוליטיקאי בזמן שהעיתונאי מדבר. המחקרים האחרונים בתחום הביו-פוליטיקה גם מוכיחים שהוויזואליה הזו משפיעה על הצופים יותר מהתוכן המילולי (לקריאה נוספת).
בנימין נתניהו נואם באו"ם על סוגיית הגרעין האיראני, 27.9.12 (צילום מסך)
התקשורת כבר אינה דורשת תשובות ארוכות ומדיניות ומסתפקת בסיסמאות קצרות, ועדיף תמונות. למשל, איור של פצצה גרעינית. נתניהו מנסח מדיניות בחרוזים ובמשפטי בי-בי קצרצרים כתמונת ראי של העדפות התקשורת, אבל בעצם כאן וכאן המלל הוא רק קישוט ביחס לתמונה עצמה. זו החובה החדשה: לצפות ולתמצת מדיניות לסיפור ולתמונה בפחות מדקה.
תזכורת לסיום: בספר "1984" מתאר ג'ורג' אורוול את עקרונות ה"שיחדש". מטרת השפה החדשה היא לצמצם את המלים כדי לצמצם את החשיבה של האזרחים כך שתהיה אפשרית רק צורת החשיבה שהשלטון מתיר. אלה פני הדברים גם בשיח הבי-בים. הניסוח של המדיניות במבנה רטורי אחיד מצמצם את אופקי החשיבה ויוצר קיבעון מחשבתי פשטני (לאזרחים ולשלטון כאחד).
במקביל נוהגת כך גם הבבואה התקשורתית, שדואגת לתמצת את השיח לכותרות בזק, משחקי מלים ומה שמצטלם היטב. כך שהדאגה האמיתית היא שבעתיד כבר לא נוכל אפילו לחשוב על משהו שלא ניתן להביע במשפט בי-בי חד אחד.
קווה שפרן הוא עיתונאי ומאמן תקשורת